כ"ה אב ה'תשע"ז

אולשיצה OLESZYCE

עיר בפולין
מחוז: לבוב
נפה: לובאצ'וב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 2,917
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,200
• יהודים לאחר השואה: כ- 50-30

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II
אין בידנו ידיעות על קורותיה של קהילה זו בתקופת השלטון הסובייטי ספטמבר( 1939 - יוני 1941). ימים אחדים לאחר שתקפו הגרמנים את ברית-המועצות (22.6.1941) כבשו הגרמנים את העיר. עם כניסתם אסרו 4 בני-ערובה יהודים; רק אחד מהם נשאר בחיים. כעבור ימים אחדים אסרו הנאצים 25 יהודים, מנהיגים לשעבר של המפלגות הפוליטיות (בעיקר הקומוניסטים), וכן עובדי המוסדות הסובייטים. הם הדליקו מדורה בכיכר העיר, ציוו על האסירים לקפוץ מעל לאש, ואחר-כך כלאו אותם בבית-הסוהר. הם לא שבו משם. כן קראו לרב העיר להתייצב לפניהם. הוא לא התייצב ובמקומו הלך אל הגרמנים משה הלפרין, בעל טחנה לשעבר. כעבור כמה ימים חזר מוכה ופצוע. השלטונות ציוו על הקמת היודנראט, וליושב-ראש נתמנה מוריץ ציגמן, פליט מגרמניה שבא לכאן ב-1938. משאר חברי היודנראט ידוע לנו רק שמו של משה הלפרין הנ"ל. דברי העדים על היודנראט, ובעיקר על היו"ר שלו, היו חיוביים; הם מדגישים את פעילותו, במידת האפשר, לטובת האוכלוסים היהודים ואת השתדלותו אצל הגרמנים, שכן הקל בכך את תנאיהם של יהודי אולשיצה.
ואולם על יהודי אולשיצה ניתכו גזירות שגזרו הנאצים בכל ישובי האיזור; הונהגה ענידת סרטי מגן-דוד, נתבע קנס של 100 אלף רובל, הרכוש היהודי הוחרם, ותוך כדי חיפושים בדירות נשדדו חפצי-ערך, סחורות ומלאי המזון. הדירות הטובות יותר הוחרמו על כל אשר בהן ונמסרו לפקידים הגרמנים. יום-יום נחטפו יהודים ברחובות לעבודת-כפייה, לניקוי הרחובות, לסבלות בתחנת-הרכבת, לכריתת יער, לעבודה במנסרות ולשיקום בתי-חרושת. בשעת העבודה הכו השומרים את היהודים, התעללו בהם ולא חאת גזזו את זקנם. בשלהי 1941 נצטוו היהודים למסור חפצי-זהב ומוצרי פרווה.
בסתיו 1941 החלו החטיפות למחנות-העבודה. במשלוח הראשון למחנה זלוצ'וב היו 50 גברים; איש מהם לא נשאר בחיים. כעבור זמן-מה שוב נשלחו 100 איש למחנה-העבודה בראווה רוסקה. גם אלה ניספו.
היישוב היהודי חוסל בנובמבר 1942. השלטונות ציוו על היהודים לעבור לגיטו שהוקם זה לא מכבר בלובאצ'וב. אורכה של שלושה ימים ניתנו ליהודים להעברת החפצים. לרשותם עמדו עגלות וסוסים של הנוצרים, שנשכרו על-ידי היודנראט או על-ידי האמידים מבין העקורים. לרבים ניתן רשיון לעבור לערים אחרות (ראווה רוסקה, יאוורוב). יושב-ראש ציגמן ומ. הלפרן, ורולי גם חברים אחרים של היודנראט, הגיעו ללובאצ'וב, וכרוב המובאים מאולשיצה שולחו גם הם אל מחנה-ההשמדה בבלז'ץ.
30-50 יהודים מתושבי אולשיצה שרדו לאחר המלחמה; מהם שהמלחמה עברה עליהם במחנות הנאצים, ומהם שישבו במחבואים או השיגו תעודות "אריות". רובם ניצלו בברית-המועצות, לשם נמלטו עם פרוץ מלחמת גרמניה - רוסיה.

הישוב עד מלחה"ע II-ה
אולשיצה הוקמה כעיר פרטית ב- 1576 על-ידי האציל-הנגיד היירונים שייניאבסקי, מושל הווייבודיות של רייסן דאז. הלה העניק לעיר זכויות-יסוד, שאושרו כעבור שנתיים על-ידי המלך. סביב העיר הועלו ביצורי עפר ונבנתה גם טירה בצורה. ב- 1726 עברה העיר לרשותה של משפחת האצולה צ'ארטוריסקי, וב- 1786 היתה מקום משכנו של הנסיך אדם צ'ארטוריסקי, איש נאור ובעל-השפעה. העיירה שימשה מרכז מסחר ומלאכה לעורף החקלאי שבסביבה וגם לאחוזות האצולה. מפעלי-התעשייה הזעירים שבעיר בסוף המאה ה- 19 היו טחנת-קיטור של קמח, מבשלת- בירה ומנסרת-קיטור. בימי מלחמת-העולם הראשונה סבלה העיירה בעת הכיבוש הרוסי; החיילים בזזוה ואף העלו מספר בתים באש. בין שתי מלחמות העולם הפסידה אולשיצה את מעמדה כעיר והיתה ליישוב עירוני. המחסור במקורות פרנסה צמצם אף את מספר אוכלוסי העיירה בשנות ה- 30. על יהודים ראשונים באולשיצה נמסר בתעודות מ- 1576, כלומר משנת הקמתה של העיר. בפיסקה שבזכויות-היסוד של העיר הצהיר בעליה: "ואם יבנו היהודים בתים או ירכשום, יחולו עליהם השיפוט ושאר החובות (המוטלות) על בני העיירה, בלי שיוכל לערער בפנינו. וכיוון שפולין נשתבחה באנשים בני מעמדים שונים, במיוחד מבחינת דתם, ואל לה לשררה כלשהי לשלוט באמונתם, בכבודם ובמצפונם, לפיכך אנו מתירים להתיישב כאן למנוחה ונחלה לכל האנשים, אשר לא בגלל עבירותיהם או פשעיהם, אלא בגלל היותם נרדפים ומדוכאים מסיבות אחרות, והללו יזכו מכל החרויות והזכויות הניתנות בידינו. ואם ירצה מאן דהוא מצאצאינו, בהתחשב באדיקותו, לגרש אנשים מעין אלה, חייב יהיה להחזיר להם את כל ההוצאות בבניית הבתים, במבשלות הבירה, בשדות והגנים וכו', בקנס 2,000 זהובים לטובת אוצר המלך". בפיסקה זו מדובר בכל אלה שדתם שונה מהקאתולית, ובכללם פרוטסטאנטים ויהודים. מלך פולין סטפאן באטורי אישר כתב-זכויות זה ב- 1578. יחד עם שאר התושבים חויבו גם היהודים בהגנת העיירה, "להיות מוכנים לכל עת ולהחזיק קנה רובה, אבק שריפה וכדורים". ואכן היהודים התיישבו באולשיצה והללו אף רכשו בתים כלהלן: ב- 1629 - 5 בתים, ב- 1635 - בית אחד וב- 1643 - בית אחד. האוכלוסיה היהודית גדלה בסוף המאה ה- 17 ובמאה ה- 18. ב- 1717 שילמו יהודי אולשיצה 120 זהובים מס-גולגולת. מצבם של יהודי אולשיצה לא נשתנה לרעה גם לאחר שעברה העיירה לבעלותו של בית האצולה צ'ארטוריסקי. היישוב היהודי הלך והתפתח במאה ה- 19, והגיע לשיאו מבחינת מספר אוכלוסיו בעשור הראשון למאה ה- 20, אך בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם הלך ופחת. בזמן הכיבוש הרוסי (אוגוסט 1914 - מאי 1915) סבלו יהודי אולשיצה מהתנכלויות החיילים הרוסים בהם (שוד חנויות, מעשי אונס). עד אמצע המאה ה- 18 היה עיקר פרנסתם של יהודי אולשיצה על החכירה, הפונדקאות וסחר בתבלינים וביינות. מפעלי התעשייה הקטנים, שהוקמו בסוף המאה ה- 19 (מבשלת הבירה, טחנת הקמח המונעת בקיטור וכן המינסרה) שימשו מקור פרנסה אך לבעליהם היהודים ולמספר הפועלים הלא- יהודים שעבדו בהם. עיקר פרנסתם של יהודי אולשיצה בתקופה ההיא וכן במאה ה- 20 היה על המסחר הזעיר ועל הרוכלות. חלק ניכר של כלל המפרנסים היהודים עסקו במלאכה. מאחר שהעיירה היתה מרוחקת מהלך שתי פרסאות מתחנת הרכבת, פירנסה גם העגלונות מספר ניכר למדי של משפחות יהודים. קהילת אולשיצה היתה לעצמאית בסוף המאה ה- 18. בין רבני העיר ידועים: ר' אריה לייב יפה (הוא כיהן במשרתו ב- 1808). עם הקהילות שבהן ישב על כסא הרבנות ר' צבי-אלימלך שפירא מדינוב (מייסד שושלת אדמו"רי דינוב, בעל "בני יששכר") נמנית גם אולשיצה (בעשורים הראשונים של המאה ה- 19 בערך). במחצית השנייה של המאה ה- 19 כיהן ברבנות באולשיצה ר' נפתלי צבי הירש זילברשטיין. ממנו קיבל בנו ר' אברהם יעקב זלברשטיין (ידוע שישב על כסאו ב- 1880, וכן נמסר ב- 1902 על היותו רב דמתא). אחריו (ב- 1910 בערך) כיהן בנו גם הוא ר' נפתלי-צבי זילברשטיין. בערך באותו זמן החל בכהונתו כדומ"ץ באולשיצה ר' שלמה ב"ר יעקב-שרנצל באב"ד, שהמשיך במשרתו עד תקופת השואה. בה נספה. ר' שלמה השתתף בכנס של סניפי המזרחי בגאליציה, שנתקיים בלבוב ב- 1927, ואף נבחר למזכירות הכנס. בין שתי המלחמות כיהן כרב באולשיצה ר' אריה במבך (נספה בשואה). מרבית יהודי אולשיצה חסידים היו, בעיקר חסידי בלז. בידיהם היתה השליטה בקהילה. בבחירות לוועד הקהילה שנתקיימו ב- 1924 ניצחו החרדים שקיבלו 280 קולות, אולם ככוח מתחרה התייצבו אז חברי "יד חרוצים" (הוקמה ב- 1923 וכעבור מספר שנים התאגדו בה יותר מ- 100 בעלי מלאכה) שאף הם קיבלו 115 קולות. ב- 1928 התפלגה "יד חרוצים" וחבריה הציונים ייסדו ארגון משלהם - "שומרי אמונים". בזמן ההוא ישב בעיר רופא יהודי, ד"ר אהרן אהרנפרייז, שעסק גם בצרכי ציבור. הוא היה מרפא עניים חינם, וביוזמתו הוקמה ב- 1928 קופת גמילות חסדים, שכבר בשנה הראשונה לקיומה היו בה 76 חברים. בגלל השפעתם הרבה של החסידים במקום, קמו התנועות הפוליטיות באולשיצה באיחור ניכר. אמנם ב- 1909 נמסר על חברי "האיגוד הסוציאליסטי היהודי" ז'.פ.ס. במקום וייתכן שמדובר רק באוהדיו, אולם בגמר מלחמת- העולם הראשונה התקיים במקום סניף של הבונד ולו ספריה וחוג לדראמה. הסניף פעל בקרב בעלי-מלאכה. הציונים הקימו את ארגוניהם בגמר מלחמת-העולם הראשונה, אולם גם אז נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד חסידי בלז. ב- 1923 כשהעלה החוג הדראמאטי שליד אגודת "התקווה" הצגה, הודיע האדמו"ר מבלז לאיש אחד שאשתו השתתפה בהצגה כי חייב הוא לגרשה. אולם עדות לשינוי העיתים עשויה לשמש הופעתו ב- 1923 של הציר הציוני לסנאט הפולני, הד"ר שרייבר, בבית המדרש באולשיצה שהיה מלא מפה לפה. בבחירות לסיים, שהתקיימו ב- 1922, הצביעו 655 יהודי אולשיצה בעד הרשימה היהודית הלאומית. בעיר הוקמו אז סניפים של ארגונים כלל-ציוניים, של המזרחי ושל התאחדות (אחר-כך - התאחדות-פועלי ציון). ב- 1925 הוקם סניף "עזרה"; מ- 1931 פעל במקום קן "הנוער הציוני". ב- 1923 התקיימו באולשיצה קורסים להשתלמות של האיגוד היהודי לבתי-ספר עממיים ותיכוניים שבלבוב. בשנות ה- 30 נפתחו קורסים לעברית מטעם "תרבות". למירב מספר השוקלים הגיעו ציוני אולשיצה בעת הבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935. המצביעים מסרו את קולותיהם לרשימות אלו: ציונים כלליים - 139, המזרחי - 125, א"י העובדת - 126 ולרשימת מפלגת המדינה - 22 קולות. אולם הפעילות הציונית הלכה ופחתה וב- 1939 נמכרו במקום בס"ה 40 שקלים ואף הבחירות לא נתקיימו.
קישור לעיריה המקומית

 

http://www.oleszyce.pl/pl

בית הקברות היהודי באולשיצה

 

http://www.zyd.pl/jewish-cemetery-in-oleszyce-2009/

 

http://horabis.blogspot.com/2007/10/blog-post_2738.html

 

http://www.massuah.org.il/upload/Downloads/PdtFile_139.pdf