ג' חשון ה'תשע"ח

פרושוביצה PROSZOWICE

עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: מייכוב
אוכלוסיה:

·  יהודים בשנת 1941: כ-2,000

·  יהודים לאחר השואה: 60

תולדות הקהילה:
 

פ' שוכנת בצומת דרכי מסחר עתיקות - "דרך המלח", שהוליכה מבוכניה לסלומניקי, ו"דרך הטלך", מקרקוב דרך סנדומייז' לרוסיה ולליטא - בלב אזור חקלאי פורה שהיה מאוכלס בצפיפות עוד בימי קדם. ואכן, ממצאים ארכיאולוגיים מלמדים שפ' נמנית עם היישובים העתיקים בפולין. עם זאת היא נזכרת לראשונה בכתובים רק ב- 1308, כשהכנסייה המקומית עלתה באש. משערים שעם ייסודה שימש היישוב מקום מושבו של הדוכס, ובמרוצת השנים עבר לבעלותו של המלך. בשנת 1358 העניק המלך קז'ימייז' הגדול לפ' זכויות עיר, ומפעם לפעם גם התארח בה עם פמלייתו. בשנת 1456 הורשו תושבי פ' לקיים יום שוק שבועי, ב-1464 קיבלו היתר לאחסן מלח ולסחור בו, ומאוחר יותר הורשו להקים בית-מטבחיים. באמצע המאה ה-19 התקיימו בפ' 6 ירידים שנתיים.
רוב תושבי פ' עסקו בחקלאות ומקצתם היו סוחרים ובעלי מלאכה. ב-1393 נזכר בית-מלאכה מקומי לייצור מרצפות חרסינה צבעוניות. בשנת 1581 היו בעיר 53 בעלי מלאכה: 12 אורגים, 12 סנדלרים, 10 אופים, והשאר - פרוונים, יצרני בירה ובעלי מקצועות אחרים. מספר הסוחרים בפ' היה באותה שנה 21. בשנת 1508 נפתח בפ' בית-מחסה ובית-חולים. בשנת 1532 כבר הוזרמו אל העיר מים מן הנהר בצינורות.
מן המאה ה-14 ואילך נהג בית-המשפט הנפתי לקיים את המושב השנתי שלו בפ', ומסוף המאה ה-15 התקיימו שם הכינוסים האזוריים ("סיימיקים") של בני האצולה ממחוז קרקוב. כנראה שכבר במאה ה-15 היה במקום בית-ספר יסודי, אחד ראשונים בכל פולין. אחדים מבני פ' קנו להם שם במדעים המדויקים ובמדעי הרוח ; הידוע מביניהם היה סטניסלאב בזובסקי, היסטוריון של הכנסייה ופרופסור באקדמיה של קרקוב (במאה ה-17).
כמעט עד סוף המאה ה-16 שמרה פ' על מעמדה כמרכז הכלכלה, התרבות והמינהל האזורי. ואולם בשנים 1581-1656 פקדו אותה ארבע דלקות גדולות, מגפות, תקיפות של שודדים ומסעי המלחמה של השוודים. כל אלה הסבו נזק כבד לעיר ולאוכלוסייתה והיא לא חזרה עוד לקדמותה. ב-1869 נשללו ממנה זכויות העיו שלה, והן חודשו רק ב-1923.
ההיסטוריון היהודי יצחק שיפר סבור שכבר ב-1500 ישבו בפ' יהודים, אף שרק בראשית המאה ה-19 נזכרים בכתובים יהודים תושבי המקום. אפשר שהיה בפ' יישוב יהודי קדום שחרב בימי "המבול" (גזרות ת"ח-ת"ט ומלחמת השוודים באמצע המאה ה-17). קרוב לוודאי שקהילה מאורגנת צמחה שם רק לקראת סוף המאה ה-19.
לא ידוע לנו מתי לראשונה היה בפ' רב. בשנים 1908-1925 כיהן ברבנות פ' ר' מיכאל זאב ב"ר אהרן יחיאל זוודסקי. אחריו מילאו את התפקיד ר' אבא וקס, בעל ספרי השו"ת "בית אבא" ו"ברכה שלמה", ור' בן-ציון הורוביץ. שניהם נספו בשואה. התפילה בציבור התקיימה בבית-המדרש וב"שטיבלעך", של חסידי קוזמיר ואחרים. לקהילה היה בית-עלמין משלה. פעלו בה חברה קדישא וכמה חברות צדקה אחרות.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נתמנו ראש הקהילה והוועד שלה בידי מושל הנפה. ראשי הקהילה האחרונים היו כנראה אברהם לייב רייכר וברל פייכבאום. בשנת 1919 היו ליהודי פ'.שלושה נציגים במועצת העיר ובשנים 1920-1930 - ארבעה מתוך 12 חברי מועצה.
יהודי פ' התפרנסו מן המסחר והמלאכה. האמידים שבהם סחרו בתבואה, בבקר וסוסים ובעצים, אבל רוב היהודים החזיקו חנויות קטנות או היו רוכלים. בעלי המלאכה היהודים היו ברובם חייטים, נגרים וסנדלרים. אפשר שהיו במקום גם יהודים אחדים שעסקו בחקלאות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה בפ' מאפיית מצות למהדרין, "פרושוביאנקה" שמה, שיצאו לה מוניטין בכל פולין. בשנת 1927 נוסדה קופת "גמילות חסדים", שנתנה לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים הלוואות קטנות ללא ריבית, ובשנות ה-30 נפתח גם סניף "הבנק העממי". שני מוסדות האשראי האלה נוסדו בימי השפל הכלכלי בעזרתו של הג'וינט. הסוחרים היהודים היו מאוגדים באיגוד נפרד משלהם.
שנות ה-20 וה-30 הצטיינו בהתעוררות חיי הציבור והחיים הפוליטיים היהודיים. לצד המפלגות ותנועות הנוער הציוניות ("הנוער הציוני", "השומר הצעיר", בית"ר ואחרות) היה במקום גם סניף "אגודת ישראל". בתחילה שלטה "אגודת ישראל" בקהילה ובמוסדותיה, אבל עם התגברות האנטישמיות בשנות ה-30 המאוחרות עברה הבכורה לידי המפלגות הציוניות. בשנת 1930 רכשו רק 30 יהודים מפ' את ה"שקל" הציוני ועמו את הזכות לבחור צירים לקונגרס הציוני, אבל ב-1939 הגיע מספר ה"שקלים" שנמכרו ל-158.
בראשית שנות ה-20 עדיין למדו רוב ילדי הקהילה בחדרים פרטיים. בשנת 1932, כשבפולין נחקק חוק חינוך חובה כללי, עברו חלקם לבית-הספר היסודי הממלכתי, אבל בכיתות נפרדות, שלא למדו בהן בשבת ושהורו בהן גם לימודי יהדות. יהודים בעלי אמצעים שכרו לילדיהם מורי דת פרטיים. בשנת 1927 פתחה הקהילה תלמוד-תורה כללי, לילדי עניים ולאחרים. בשנות ה-30 נפתחו בית-ספר יסודי עברי של רשת "תרבות" ובית-ספר "בית יעקב" לבנות של "אגודת ישראל".

 

בימי מלחמת העולם השנייה

ערב המלחמה התגייסו פולנים ויהודים בני פ' לחפירת תעלות נגד טנקים. ב-3 בספטמבר התמוטטה החזית הפולנית ליד קרקוב, ובמשך יומיים עברו דרך פ' רבבות חיילים פולנים בנסיגתם מזרחה. יהודי פ' אירחו את היהודים שבין החיילים בבתיהם.
ב-5 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את פ'. העיר בערה. התושבים התחבאו במרתפים. בלילה אור ליום 7 בספטמבר נכנסו לפ' טנקים ותותחים גרמניים. החיילים הפולנים והיהודים שבעיר קידמו את פניהם באש. מוקד ההתנגדות היה ליד בית העירייה. בקרב הזה נפלו 108 מחיילי הצבא הפולני, בהם לא מעט יהודים. ארבעה יהודים בני המקום, בהם ילד בן 5, נהרגו בהפצצות ובמהלך הלחימה.
ימים מעטים לאחר כיבוש פ' פינו הגרמנים את היהודים מבתיהם לשדה-מרעה מחוץ לעיר, ובהיעדרם בזזו את רכושם. את מה שהותירו הגרמנים נטלו השכנים הפולנים, ורק לאחר שמלאכת הביזה נשלמה הורשו היהודים לשוב לדירותיהם.
בסתיו 1939 נאסר על יהודי פ' להימצא במקומות ציבוריים, ללכת על המדרכות ולעזוב את פ' ללא היתר מיוחד. כמו-כן נצטוו לענוד סרט זרוע לבן שעליו מגן-דור. חנויותיהם ועסקיהם הוחרמו ונמסרו לניהולם של אפוטרופסים מטעם השלטונות.
כבר בימים הראשונים לכיבוש חטפו הגרמנים גברים יהודים לעבודות קשות ובזויות, כגון פינוי ההריסות שגרמו ההפצצות, איסוף גוויות החללים ופגרי הסוסים וקבורתם וכיו"ב. גצל פינצ'בסקי, סוחר סוסים לשעבר, עשה את עבודתו זו במסירות נפש. הוא דאג להביא את כל החללים היהודים לקבורה בבית-הקברות היהודי והודיע על מותם למשפחותיהם ברחבי פולין.
הגרמנים הורו ליהודי פ' לכונן יודנראט, וגצל פינצ'בסקי נתמנה לעמוד בראשו. בתפקידו זה עשה פינצ'בסקי כל שביכולתו כדי לסייע לבני הקהילה וזכה להערכת הכול - פולנים, יהודים ולעתים אף הגרמנים. ניצולים מעידים שהודות לו חשו עצמם יהודי פ' יותר בטוחים מאחיהם במקומות אחרים. ליד היודנראט פעלה משטרה יהודית, בפיקודו של אחד מבניו של פינצ'בסקי. תפקידו הראשון של היודנראט היה לגייס עובדי כפייה. לאחר שסיימו לקבור את הגוויות והפגרים ולפנות את ההריסות, הועסקו כ-200 יהודים מפ' בחפירת תעלות ניקוז בפיוטרקוביצה הסמוכה, בפיקוח חברת "שטראוס" הגרמנית, ואילו אחרים הועסקו בעבודות חקלאיות באחוזות וחוות בסביבה. יהודים בעלי אמצעים יכלו לפרות את עצמם מחובת עבודת הכפייה תמורת תשלום לקופת היודנראט, ובמקומם גויסו לעבודה פליטים חסרי כל שקיבלו תמורת עבודתם שכר זעום.
במרוצת 1941 החלו הגרמנים לחטוף צעירים יהודים ברחובות ושילחו אותם למחנות עבודה שונים. הראשונים היו 50 בחורים ששולחו לדמביצה (רובם ברחו משם במשך הזמן וחזרו לפ'). אחר-כך שולחו 150 יהודים לוילה דוחצמה שבנפת קרקוב, ורבים אחרים הועברו למחנות עבודה הדשים שהוקמו ליד מפעלים לייצור לבנים באזור קרקוב. הגרמנים חייבו כל משפחה יהודית לשלוח "נציג" למחנה עבודה. בתחילה שילם היודנראט למשפחות העובדים פיצוי על אובדן פרנסה. אחרי פסח תש"ב (1942) דרשו הגרמנים מן היודנראט להמציא להם רשימה של יהודים כשירים לעבודה. כנראה שראש היודנראט פינצ'בסקי לא מילא אחר פקודתם. לפ' הגיעו נציגי משרד העבודה הגרמני מקרקוב וממייכוב, ואילצו את פקידי היונדראט להכין את הרשימה בנוכחותם. על-פי הרשימה הזאת נשלחו תחילה 100 יהודים למחנות בפלשוב ובפרוקוצ'ים, ואחריהם שולחו לשם עוד 50 עובדים. חמישים נשים נשלחו למפעלי הלבנים שבאזור. בחודשים שלאחר מכן תפסו הגרמנים מאות יהודים נוספים, ביניהם גם בני נוער, ושלחו אותם למחנות עבודה שונים. גם היהודים שנותרו בפ' נלקחו לעבודות כפייה בעיר ובסביבתה, ומהם שעבדו בבית-המלאכה שהקים היודנראט, שתפרו בו מדים בעבור הצבא הגרמני.
הגרמנים לא ישבו בפ' דרך קבע ולא הציבו בה משטרה או גופי ממשל אחרים. ואולם מפעם לפעם נהגו לבקר בעיירה, ובהזדמנויות אלה גזלו מן היהודים רכוש, היכו אותם להנאתם ולעתים אף רצחו יהודים. מפקד הז'נדרמריה ומנהל משרד העבודה במייכוב רצחו במו ידיהם 10 יהודים ברחובות פ'. בשנים 1940-1941 נעצרו רחל קליימן, ברוך מאיר ויהודי שלישי, הובאו לכלא במייכוב ועונו שם למוות. רכושו של גרשון וולף גרונדמן הוחרם והוא שולח לאושוויץ ונספה שם. בסתיו 1941 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה שברשותם.
בפ' לא הוקם גטו ורוב היהודים המשיכו להתגורר בבתיהם. חלקם אף הוסיפו לעסוק במשלחי ידם הקודמים. אופי המצות במאפיית "פרושוביאנקה", למשל, המשיכו לעבוד בפיקוח הגרמנים עד פסח 1942. גם חוכרי משק החלב באחוזת אופאטקוביצה המשיכו בעיסוקם, ואחדים מבעלי המלאכה קיבלו רשות לעסוק במקצועותיהם (האחרים עשו כן ללא היתר). עם זאת, רוב היהודים נאלצו למכור את מטלטליהם בתמורה למזון שרכשו מן האיכרים. כמה נשים, ובעיקר הילדים, עסקו בהברחת מזון לגטו קרקוב. כזכור נאסרה על היהודים היציאה מן העיר. ב-1942 חידשו הגרמנים את ההוראה הזאת, והודיעו כי יהודי שייתפס מחוץ לעיר דינו מוות.
בשנה הראשונה לכיבוש נוספו על 2,000 יהודי פ' יותר מ-1,000 פליטים מקרקוב ומאזורי מערב פולין שסופחו לרייך. היודנראט דאג לשכן אותם בבתיהם של יהודי המקום ואף פתח למענם מטבח ציבורי, שהתקיים ככל הנראה עד לחיסולו של היישוב היהודי בפ'. בתחילת 1942 פעל בפ' סניף של ארגון יס"ס (עזרה עצמית יהודית) בקרקוב. בפברואר 1942 סייע הארגון ל-300 נזקקי סעד. בגלל צפיפות הדיור פרצה בין היהודים בפ' מגפת טיפוס והיודנראט פתח בית-חולים. הרופא היהודי ד"ר לפנהולץ טיפל בחולים במסירות רבה, עד שחלה גם הוא במחלה. ד"ר לפנהולץ החלים, שרד עד סוף המלחמה ואחר-כך עלה לארץ-ישראל והשתקע בחיפה.
ב-28 באוגוסט 1942, יום שישי, נצטווה היודנראט של פ' למסור לשלטונות הגרמנים במייכוב בתוך יממה קונטריבוציה בסך 60,000 זלוטי. הכסף נמסר לגרמנים במועד, אבל עוד באותו יום נודע ליהודי פ' שלמחרת הם צפויים לגירוש. ואכן עוד באותו לילה, אור ליום 29 באוגוסט, נסגרו כל דרכי היציאה מן העיר ושוטרים פולנים מכל הנפה הוצבו לשמור במבואות פ'. ובכל זאת היו כמה נסיונות בריחה. אחדים מן הבורחים נורו למוות בידי השוטרים, אבל אחרים הצליחו להימלט ומצאו מקום מסתור מחוץ לפ'.
בבוקר המחרת באו לפ' גרמנים ממייכוב בפיקודו של פוגט, הממונה על התעמולה הנאצית בנפה, ועמם גם צעירים פולנים עובדי שירות הבנייה הגרמני (ה"באודינסט"), שהוצבו לשמור לפני בתי היהודים. יהודי פ' נצטוו להתייצב בבוקר עם מטלטליהם בכיכר השוק. אחדים מהם הוכו בדרכם לשם. בכיכר כבר המתינו איכרים מכפרי הסביבה עם עגלותיהם. בשעה שהיהודים הועלו על העגלות התעללו בהם השוטרים הפולנים באכזריות ואף רצחו ופצעו רבים. לדברי עד ראייה גורשו מפ' באותו יום יותר מ-2,000 יהודים, לצלילי פעמוני הכנסייה וקריאות הכרוז המקומי, שבישר לתושבים שהיהודים עוזבים את עירם לנצח. המגורשים הובאו למחנה מעבר בסלימניקי (ע"ע) והמתינו שם ימים אחדים תחת כיפת השמים.אחר-כך שולחו רובם למחנה המוות שלז'ץ. בעת האקציה הצליחו יהודים מפ' שעבדו במפעלי לבנים בסביבה להבריח מן העיר, בעזרתם של שוטרים גרמנים, כמה עשרות גברים יהודים "כשירים לעבודה". על-פי עדות אחת הצליח יהודי ושמו אפשטיין, ששלט בגרמנית והתחזה לנציג מפקד מחנה פלשוב, להציל 100 יהודים.
במשך יומיים לאחר הגירוש נערכו בפ' סריקות מדוקדקות, וכל יהורי שנתגלה נורה במקום. יהודים שיצאו ממחבואיהם מרצונם או נתפסו בתקופה מאוחרת יותר הוחזרו לפ' וצורפו אל אנשי היודנראט והמשטרה היהודית, שלא גורשו באקציה ההיא. בפ' נותרו 100-200 יהודים, וגצל פינצ'בסקי שכנע את הרשויות שיתירו להם לשוב לדירותיהם. רובם נותרו חסרי כל, שכן הגרמנים והשכנים הפולנים כבר רוקנו את דירותיהם. כדי להשיג מעט מזון סבבו היהודים בחשאי בכפרים ועסקו בסחר- חליפין. לא מעטים מהם נרצחו בשעת מעשה בידי שוטרים גרמנים או בידי איכרים. כך עלה בגורלם של הנרצחים היו זכריה מילצ'ק ודוד ספוקויני. באוקטובר 1942 רצחו ז'נדרמים גרמנים 22 יהודים בבית-העלמין היהודי. בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר 1942 הגיע לפ' איש גסטאפו ממייכוב, קוזאק שמו. הוא ועוזריו הוציאו את גצל פינצ'בסקי מביתו, תלו אותו בידיו על חלון של בניין היודנראט, ואז ירה קוזאק למוות בחמשת בניו בזה אחר זה, לעיני אביהם ובנוכחות קהל צופים גדול. אחר-כך הורידו הגרמנים את האב מתלייתו וקוזאק רצח גם אותו והשליך את גווייתו על גופות הבנים.
ימים מעטים אחרי הרצח הזה, בשבוע השני של נובמבר 1942, בא תורם של אחרוני היהודים בפ'. תחילה הם הובאו בעגלות למייכוב, ושם צורפו לאחד הטרנספורטים האחרונים מנפת מייכוב למחנה המוות בלז'ץ.
רק מתי מעט מיהודי פ' הצליחו להסתתר בזמן האקציה בגטו מייכוב ואחר-כך מצאו מקלט אצל לא-יהודים. עם המצילים הפולנים נמנו חמיילארסקי; הדוור של פ' ליגוז'ינסקי; יאן קובצקי; חסידי אומות העולם יאן צ'יילי מאופאטקוביצה וחותנו וויצ'ך; אגניישקה מאלק מן הכפר ז'נדוויצה; האיכר ולדיסלאב אוז'ג מקלימונטוב; משפחת סרוואטובסקי מפיוטרקוביצה; וכמה אחרים. בעל אחוזה פולני, קלשינסקי שמו, שילם מכספו לאיכרים כדי שיסכימו להסתיר יהודים.
לעומתם היו לא מעט איכרים באזור פ' שרצחו יהודים. בכפר קובארי נרצחו לאה באטנברג עם שני ילדיה ובת אחותה ; בטישב נרצחו אברהם ואהרן מיילחוביץ'; בפ' נרצחה משפחה בת 8 נפשות, משפחת הוכברגר מסקלבמייז'. בעל מפעל לייצור לבנים הסתיר במשך זמן מה שתי משפחות אמידות מפ', משפחות המר ושלזינגר, אבל לאחר שמסרו לידיו את כל רכושן הסגיר אותן לגרמנים וכל בניהן נרצחו.
בתום המלחמה חזרו לפ' כ-60 ניצולים. הם התגוררו יחדיו במעין קיבוץ שיתופי וקיוו לשקם את חייהם בעיר הולדתם. ואולם עד מהרה החלו אנשי הכנופיות הלאומניות שפעלו בסביבה לרדוף ולהרוג יהודים. בין הנרצחים היו וולף ואברהם ליס מפ', שנורו בביתו של איכר שהסתיר אותם במשך 28 חודשים: אחרי הרצח הזה עזבו כל היהודים את פ'.