כ"ח תמוז ה'תשע"ז

פרושקוב PRUSZKOW

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פרושקוב
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-23,647

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,288

·  יהודים לאחר השואה: עשרות יהודים

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

פרושקוב היא עיר תעשייה המרוחקת כ- 17 ק"מ מדרום-מערב לעיר הבירה וארשה. העיר שוכנת על הנהר אוטראטה, יובל של הבזורה, ליד מסילת הברזל וארשה-קולושקי. ראשיתה של פרושקוב ככפר, שרוב אדמותיו היו בבעלות האצולה הזעירה. במאה ה- 19 השתייכו האדמות למשפחת האצילים פוטוליצקי. לראשונה נזכרת פרושקוב במקורות בשנת 1254. במחצית השנייה של המאה ה- 16 היו בה בערך 50 תושבים. צמיחתה של פרושקוב באה בעיקר בשל בנייתה, בשנת 5481,של מסילת הברזל וארשה-רוגוב, שהיתה שלוחה של מסילת הברזל הבין-ארצית וארשה-וינה. עקב קרבתה של פרושקוב לעורק תחבורה חשוב הוקמו בה בתי חרושת אחדים למוצרי מתכת (דוודים, גשרים, מחטים ועוד), לעפרונות (1889), לשיפוץ מסילות ברזל (1890), לחרסינה, לסבון ועוד. מספר אוכלוסי פרושקוב עלה מ- 182 בשנת 1871 ל- 5,000 בשנת 1888. בשנת 1900 הועסקו בפרושקוב כ- 3,400 פועלים. חלק מתושבי העיר היו גרמנים, אחדים מהם אמידים ובעלי בתי חרושת; השאר היו פועלים. החל משנות ה- 90 של המאה ה- 19 החלו להתארגן בפרושקוב איגודי פועלים שנאבקו על שיפור תנאי עבודתם. בשנת 1905 התקיימה בפרושקוב שביתה כללית של פועלים. רבים מבין היהודים הצטרפו לפעולות מהפכניות. לאחר דיכוי השביתה בוצעו בעיר מאסרים אחדים. בשנת 1916, בזמן הכיבוש הגרמני, נעשתה באיזור ריאורגניזציה מינהלית וכפרים אחדים צורפו יחד ליחידה אחת. בעקבות זאת קיבלה פרושקוב מעמד של עיר. שני הכפרים הגדולים שנכללו בה, מלבד פרושקוב, היו ז'ביקוב וטוורקי. היישוב היהודי בפרושקוב הוא צעיר יחסית. תחילתו במחצית השנייה של המאה ה- 19. עשרות היהודים שהתיישבו שם נאלצו להזדקק בהתחלה לשירותי קהילה מחוץ לפרושקוב. לצורכי תפילה בציבור ולצורכי שחיטה ובדיקה נהגו לפנות אל הכפרים הסמוכים ז'ביקוב וטוורקי. כדי לקבור את מתיהם היו מרחיקים לנסוע קילומטרים אחדים אל עיירה יהודית ותיקה, שאליה השתייכו רשמית, היא נאדאז'ין (השוכנת דרומית- מזרחית לפרושקוב). ב- 1 ביאנואר 1904 הוקמה בפרושקוב קהילה יהודית עצמאית. בין המשתדלים אצל השלטונות להפסיק את התלות בקהילת נאדאז'ין היו שני יקירי פרושקוב היהודית, מייצ'יסלב טייכפלד ומרדכי גוטוביץ. האחרון היה מראשוני פרושקוב וממייסדיה והגיע לכאן מטומאשוב מאזובייצקי. גוטוביץ החל את דרכו כרועה בקר אצל האציל המקומי פוטוליצקי. השלטונות הרוסיים נתנו את הסכמתם לאי תלותה של קהילת פרושקוב לאחר שיושב הסכסוך עם ה"חברה קדישא" של נאדאז'ין, שלא ויתרה בקלות על הכנסות הקבורה מפרושקוב. היסודות למוסדות הקהילה הונחו הודות לתרומתם של עשירי פרושקוב: מרדכי גוטוביץ תרם מגרש להקמת בית כנסת ומקווה במקום, ואילו יעקב טייכפלד, בעל בית החרושת לחרסינה עדינה, תרם מכספו לקניית מגרש לבית העלמין. המרכז העירוני והמסחרי של פרושקוב נבנה על מגרשים שהיו קודם לכן בבעלות גוטוביץ, ויהודים רבים הקימו במקום חנויות, אכסניות ובתי-מלאכה. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בפרושקוב בערך 200 משפחות של יהודים. רוב היהודים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. כאמור היתה בעיירה גם שכבה דקה של יהודים אמידים. אלה היו בדרך כלל בעלי בתי חרושת וסוחרים בינוניים. בין בתי החרושת בבעלות יהודית יש למנות את מפעל החרסינה של טייכפלד, את המפעל לצבעי דפוס של ראטנר, מפעל למוצרי זכוכית של ארנרייך, מפעל למוצרים כימיים של נאוור ועוד. עד מלחמת העולם הראשונה עבדו בבתי החרושת, ואפילו באלה שהיו בבעלות יהודית, רק פועלים יהודיים מעטים. בפרושקוב היו לא מעט אנשים שנזקקו לעזרת הקהילה. ואמנם קמו בעיירה מוסדות מסורתיים לצורך זה כגון: "לינת הצדק", "ביקור חולים", "הכנסת אורחים", קופת גמ"ח וכדומה. כל אלה נוסדו בפרושקוב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. רבה הראשון של פרושקוב הידוע לנו היה ר' מוטל קרושניצק, ששירת את הקהילה עד שנת 1904, שנה שבה עבר לקרושניצה. אחריו כיהן בקודש במשך תקופה ארוכה ר' יצחק מאיר לבנברג, שהמשיך בתפקידו עד שנת 1934. בשנות רבנותו הקים בפרושקוב "בית הכנסת אורחים", שני חדרים - אחד מהם לדרדקים ואחד ללומדים גמרא בהנהלתו של ר, ישראל נורטמן. בפרושקוב היו בתי תפילה לחסידים שמספרם היה רב; בייחוד היו רבים בפרושקוב חסידי סקירנביץ. בימיו של הרב לבנברג ישב בפרושקוב האדמו"ר ר' משה ישראל ליפשיץ, בנו של האדמו"ר מגוסטינין, שנפטר בזמן מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו יהודים רבים את פרושקוב בשל הפגזות הגרמנים. יהודים נוספים עזבו בשנת 1915, משהטילה הממשלה הרוסית על היהודים גזירת גירוש. בפרושקוב התייצבה החזית. הנותרים במקום ירדו למרתפים. רוב היהודים שעזבו את פרושקוב עברו לווארשה. כאשר נכנסו הגרמנים לעיירה, בשנת 1916, חזרו רוב יהודי פרושקוב לבתיהם. עם הכיבוש הגרמני חלו תמורות במצב יהודי פרושקוב. הגרמנים מינו ועד קהילה חדש שבין חבריו מוזכרים משה אורץ, מאיר פרידמן ומשה רוזן. כעבור תקופה קצרה הוחלף ועד הקהילה הממונה בוועד שנבחר בידי בני הקהילה; בראשו עמד מנדל קירשנבוים, שהיה סוחר עצים אמיד. ביוזמתו הוקם במקום סניף של ה"ג'וינט" שסיפק לילדים מנות אוכל וחלב. בתקופת הכיבוש הגרמני נוסדו הסניפים הראשונים של המפלגות היהודיות בפרושקוב, בית-ספר עברי ראשון "עברייה", ספרייה וחוג לדרמה (1917).

 

בין שתי המלחמות

בשנים הראשונות של פולין העצמאית עבר על הקהילה משבר חברתי. מקצת מבני הנוער היהודי היו מגויסים לצבא הפולני, אחרים עלו ארצה בעקבות הצהרת בלפור, במסגרת העלייה השלישית. מותו של יושב ראש ועד הקהילה קירשנבוים השאיר חלל ריק. בתקופה שלאחר מכן ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה שלטו בוועד הקהילה עסקנים שהלכו בדרך כלל בדרך השתדלנות המסורתית. "הגוש הדתי" בוועד זכה אז ברוב מכריע. תוצאות הבחירות שנערכו ב- 1 בספטמבר 1936 היו כדלקמן: "הגוש הדתי" - 5 מנדטים, "אגודת ישראל" - 2 מנדטים, רשימה מקומית - מנדט אחד. יהודי פרושקוב הצליחו להכניס נציגים אחדים לעירייה. בבחירות שנערכו בשנת 1919 נבחר למועצה נציג רשימת בעלי המלאכה היהודיים משה גרשיניאק, ובבחירות שנערכו בשנת 1927 נבחר הציוני יאן צ'רניצקי, סוחר אמיד ורוקח במקצועו. צ'רניצקי הצליח לייצג את האינטרסים היהודיים בעירייה בשל היותו לשון המאזניים בין נציגי השמאל והימין במועצה. בראשית שנות השלושים נבחר למועצה נציג יהודי נוסף -מ' טראוב, שייצג את איגוד בעלי המלאכה. ערב מלחמת העולם השנייה לא זכו היהודים אפילו במנדט אחד. בתקופת פולין העצמאית לא חל שינוי מהותי בעיסוקי היהודים. רובם המשיכו לעסוק במלאכה ובמסחר ורק מקצתם עבדו. בבתי החרושת שבעיר. בשנות ה- 30 עבדו כ- 50 פועלים יהודיים בבית החרושת לחרסינה של טייכפלד, שעבר מאוחר יותר לבעלותו של ארנרייך. עשרות יהודים מצאו את פרנסתם בעיר הבירה וארשה. יהודים אלה הזרימו לפרושקוב כספים - את משכורותיהם ששלחו לבני משפחותיהם שנשארו בבית. קרבתה של פרושקוב לווארשה שיפרה במידת מה את מצבם הכלכלי של יהודי העיירה, אולם לקרבה זאת היתה גם מגרעת, שכן רבים מבני הנוער התייחסו אל פרושקוב כאל בית מלון בלבד ולצורכי עבודה, לימודים ובילוי העדיפו לנסוע לווארשה. יחד עם זאת קמו בפרושקוב ארגונים פוליטיים וסוציאליים מקומיים. כבר בשנת 1918 הוקם בפרושקוב איגוד בעלי מלאכה. איגוד בעלי המלאכה הציג רשימה משלו בבחירות לעירייה וחבריו הקימו לעצמם בית תפילה נפרד. בית תפילה זה הפך להיות במשך השנים מקום מפגש והתארגנות. בתחילה נאבק האיגוד עם ראשי הקהילה המסורתיים, אולם ככל שגדלה הקהילה וגדל מספר חברי האיגוד הלכו היחסים והשתפרו. איגוד בעלי המלאכה בפרושקוב נחל הצלחה במאבקו נגד גזירות "חוקת בעלי המלאכה של 1927". חוקה זו הקשתה על בעלי מלאכה יהודיים, ובמיוחד על הקשישים שבהם, לקבל "תעודת אומן" שבלעדיה נשלל רישיון העבודה. כאמור נשא מאבק האיגוד פרי: בוועדת הבחינות הממשלתיות לבעלי מלאכה בפרושקוב ישב גם נציג יהודי וכל בעלי המלאכה שניגשו לבחינות בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים קיבלו "תעודת אומן". קהילת פרושקוב הצטיינה גם בדאגתה לחולי הנפש היהודיים שאושפזו בבית החולים לחולי נפש בטוורקי. בשנות השלושים המאוחרות היו בבית חולים זה 200 חולים יהודיים מכל רחבי פולין. קהילת פרושקוב דאגה באופן סדיר שגם חולים אלה יוכלו לקיים את החגים היהודיים, סדר פסח וכדומה. בשנת 1926 נוסדה בפרושקוב קופת גמ"ח לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים, שנתנה הלוואות ללא ריבית עד סכום של 100 זלוטי שהיו נפרעים בתשלומים נוחים. בשנת 1935 נוסד בנק קואופרטיבי ובו 500 חברים. ראשיתה של התנועה הציונית בפרושקוב היתה בימי הכיבוש הגרמני בשנות מלחמת העולם הראשונה. אז הוקמה ההסתדרות הציונית. במשך מספר שנים היה זה הארגון הציוני היחיד בעיר. ההסתדרות ייסדה ספרייה, חוג לדרמה ובית-ספר "עברייה". הרוח החיה בבית-הספר ובחוג לדרמה היה המורה א' קוז'יברוצקי, סביבו התרכזה הפעילות החינוכית-תרבותית בעיירה שחרגה מכלל הפעילות של ההסתדרות הציונית( "ציונים כלליים"). חוגי הלימוד שיצר ליד בית-הספר זכו לכינוי "אוניברסיטה זוטא" בשל רמתם הגבוהה. בסוף מלחמת העולם הראשונה הוקם בפרושקוב סניף "המזרחי". חבריו הקימו "חדר מתוקן" בהנהלתו של ר' יעקב סטאלוביץ, כמשקל נגד לבית-הספר "עברייה" החילוני של קוז'יברוצקי. בראשית ימי פולין העצמאית נוסד בפרושקוב סניף ה"בונד". מטעמו נוסד בפרושקוב מועדון תרבות על שם י"ל פרץ ובו ספרייה( "אידישע געזעלשאפטליכע ביבליאטעק") שהיו בה בערך 2,000 ספרים. כעבור שנים אחדות התפרק סניף ה"בונד" בעיירה ומועדון התרבות עבר לידי ההסתדרות הציונית ואחר כך לידי סניף "פועלי ציון-צ"ס" שנוסד בפרושקוב באמצע שנות העשרים. התאוששות מה בפעילות ה"בונד" בעיירה באה בשנות השלושים. הסניף מנה כ- 30 חברים והם קיימו מידת מה של שיתוף פעולה עם המפלגה הפולנית פפ"ס בפעילות בקרב הפועלים המקומיים. במחצית השנייה של שנות העשרים ובראשית שנות השלושים נתחזקה פעילותם של "פועלי ציון-צ"ס" בוועדות התרבות ובמיוחד בקרב "החלוץ" המקומי. בבחירות לקונגרס הציוני ה- 19, שנערכו בשנת 1935, זכתה "רשימת ארץ-ישראל העובדת" בפרושקוב ב- 52 אחוזים וקיבלה 139 קולות מכלל המצביעים בעיירה. בשנת 1939, בבחירות לקונגרס ה- 21, זכתה רשימה זו ב- 60.7 אחוזים, או ב- 139 קולות מכלל המצביעים. בשנת 1929 נוסד בפרושקוב סניף בית"ר. מועדון בית"ר שימש נקודת מפגש לכל הרוויזיוניסטים בעיירה. לאחר פרישת מ' גרוסמן מצה"ר בשנת 1933 עברו רוב הרוויזיוניסטים של פרושקוב ל"מפלגת המדינה" של גרוסמן. בימי העלייה הרביעית (עליית גראבסקי), בשנים 1924- 1927, התארגן סניף "החלוץ" המקומי. בשנים 1931- 1932 הוקם בפרושקוב קיבוץ הכשרה, סניף של קיבוץ גרוכוב שליד וארשה. קיבוץ זה נהנה מתמיכת הקהילה. התעשיין ארנרייך העמיד לרשותם דירה גדולה, וגם קיבל חלוצים לעבודת הכשרה במפעלו. בראשית שנות ה- 30 הגיע מספר החלוצים בפרושקוב ל- 70 בערך. מועדון התרבות על שם י"ל פרץ הפך להיות, כאמור, מוקד הפעילות התרבותית-חברתית בעיירה, במיוחד של תנועות הנוער הציוניות והסוציאליסטיות. הגדולה מבין אלה היתה "פרייהייט" ("דרור"), שליד "פועלי ציון-צ"ס". בפרושקוב פעלו גם חוגים של הנוער הבונדאי "צוקונפט" ושל "השומר הצעיר", שנוסד כארגון צופי-שומרי עוד בשנת 1917 אולם לא האריך ימים. מטעם מועדון התרבות פעלו חוג לדרמה וקבוצות הספורט המקומיות. בשנת 1921 נוסדה ליד המועדון קבוצת הכדורגל הראשונה של פרושקוב, "חשמונאי", ששינתה את שמה ל"גויאזדה" (כוכב) ואחר כך ל"ז'ק"ס" - ראשי תיבות של "קבוצת הספורט היהודית". עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 גברו גילויי האנטישמיות בפרושקוב. יהודי העיירה סבלו מהתנפלויות תכופות של בריונים והיה צורך בהתערבות המשטרה. ב- 9 בפברואר 1939 נפצע רב העיירה, הרב מרגליות, ממכות של בריונים. המכים נאסרו. מקרה דומה אירע בשנת 1937. במחצית השנייה של שנות השלושים חזרו שחקני קבוצת הכדורגל של פרושקוב לא פעם ממגרש הספורט כשהם פצועים. פרנסתם של בעלי המלאכה היהודיים בפרושקוב נפגעה קשה. בראש פעולת החרם הכלכלי במקום עמד בעל בית החרושת לעפרונות מאיבסקי. ביוזמתו פורסמו בעיתונים מודעות לפיהן העיר זקוקה לבעלי מלאכה פולניים. אלה שהגיעו דחקו את רגליהם של היהודים ממקצועותיהם המסורתיים, חייטות, כובענות, אפייה וכדומה. גזירת השחיטה משנת 1937 פגעה בפרנסת הקצבים היהודיים. גם בפרושקוב, כמו בעיירות אחרות בפולין, הוצבו בפתחי החנויות היהודיות משמרות חרם ומנעו את כניסתם של נוצרים. עם גירושן של משפחות יהודיות חסרות נתינות גרמנית מגרמניה ("פרשת זבונשין" בשנת 1938) התארגן בפרושקוב ועד עזרה מיוחד לסיוע לפליטים. קהילת פרושקוב קלטה ארבע משפחות פליטים, שחיו על חשבון הקהילה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
 

במלחה"ע ה - II

עם פרוץ מלחמת פולין-גרמניה ב- 1 בספטמבר 1939 עזבו יהודים רבים את פרושקוב. רובם עברו לווארשה ושם עברו עליהם שלושת שבועות המצור שהטילו הגרמנים על עיר הבירה. משנסתיים המצור חזרו רבים לפרושקוב. רבים מבני הנוער הקומוניסטי נמלטו לשטחים שעברו לשליטת ברית המועצות על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אבל היו גם לא מעט נמלטים שחזרו לפרושקוב משום שהתאכזבו מתנאי החיים בצד הסובייטי. הגרמנים נכנסו לעיירה בין ה- 6 ל- 7 בספטמבר. את פני הגרמנים קיבלו גרמנים מקומיים (פולקסדויטשה) בלחם ומלח; ייתכן שבשל כך נמלטה העיר מחורבן. נחרבו רק שלושה בתים בקצה העיירה. אחד הגרמנים המקומיים נתמנה לראש העיר. השלטונות הגרמניים הכריזו שהחיים צריכים לחזור למסלולם ושכל מי שיישמע להוראותיהם לא ייפגע. בימי המצור על וארשה מלאה פרושקוב אלפי פליטים יהודיים. חלק מהם רצו להגיע לבירה, אבל האויב השיגם והם לא יכלו להתקדם ואף לא לחזור על עקבותיהם. בני קהילת פרושקוב ניסו לעזור להם כמיטב יכולתם. הפליטים אוכסנו בבתי-ספר ובבתים פרטיים. רבים מהם נאלצו ללון ברחוב. אחרי שנפלה וארשה החלו רוב הפליטים לעזוב את פרושקוב ותושבי פרושקוב שעברו לווארשה חזרו לבתיהם. הגרמנים הטילו מיד הגבלות על יהודים. באוקטובר 1939 הוקם היודנראט וליושב ראש נתמנה יהודי מלודז', יצחק קניגשטיין. על היהודים נאסר להימצא ברחובות אחרי רדת החשכה. נאסרה גם הנסיעה ברכבת. כל היהודים חויבו לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן דוד כחול. מדי יום ביומו היו כל הגברים עד גיל 60 חייבים להתייצב לעבודות כפייה בהטענת ארגזי תחמושת ובניקוי רכבות, שבוצעו בדרך כלל בסדנאותיה הגדולות של פרושקוב. ועד הקהילה השתדל לקיים תורנות בעבודת הכפייה. בחודשים הראשונים שלאחר הכיבוש היתה לרוב היהודים בדרך כלל פרנסה. מצב זה נמשך גם בשנה הראשונה למלחמה. ליהודים חולקו כרטיסי מזון ובניגוד לנעשה בקהילות אחרות בסביבה לא סבלו יהודי פרושקוב רעב. כאשר פרצה בווארשה מגיפת טיפוס נתגלו בפרושקוב רק מקרים מעטים של המחלה, בעיקר אצל ילדים. אולם גם יהודי פרושקוב סבלו בשנה הראשונה מפגיעות בנפש. ביום הכיפורים בשנת 1939 התעללו בריונים פולניים, על-פי יוזמה גרמנית, ביהודים שהתפללו בבית הכנסת. החולים היהודיים שהיו מאושפזים בבית החולים לחולי נפש בטוורקי הוצאו מן המוסד וחוסלו. בשל החורף הקשה פורק בית הכנסת של פרושקוב, שהיה עשוי עץ, בידי התושבים המקומיים לצורכי הסקה. רק את ספרי התורה הצליחו היהודים להציל ואלה נמסרו למשמרת לידי שומר בית הקברות. המצב הוחמר בסתיו 1940, כאשר הוטל על הקהילה קנס בסך 50,000 זלוטי. בימים 12- 13 באוקטובר 1940 הורו הגרמנים לכל היהודים לעבור לגטו, שהיה שטח קטן ומגודר מאחורי בית החרושת של ארנרייך, בין הרחובות קומרובסקה והסמטאות היוצאות ממנו. דירותיהם של היהודים ניתנו לפולנים. בגטו היתה צפיפות איומה. בשטח קטן יחסית חיו למעלה מ- 1,000 איש (לפי גירסאות שונות היה מספרם בין 1,300 ל- 1,600). שבע או שמונה משפחות התגוררו בדירה אחת. מיד התפשטו מחלות. אולם גם בתנאים אלה ניסו היהודים לארגן את חייהם. הגטו היה פתוח ביום, משמונה בבוקר עד שש או שבע בערב. בלילה שמרה עליו המשטרה הגרמנית. בזמן קיום הגטו התפרנסו היהודים ממסחר זעיר ומהברחות. צעירים יהודיים ייסדו בגטו בית-ספר מחתרתי עבור הילדים בגיל בית-הספר היסודי, ואף החלו להקים ספרייה בביתו של המורה קוז'יברוצקי. בגטו פעל חוג לדרמה. גם סניף "דרור" המשיך לפעול בגטו. בפברואר 1941 קיבל היונדראט הודעה שהגטו יחוסל ואנשיו יועברו לגטו וארשה. נעשו מאמצים לבטל את רוע הגזירה או לרככה, אולם ללא הועיל. אמנם 180 פועלים נשארו לעבוד בסדנאות הרכבת בפרושקוב, אולם. משפחותיהם הועברו לווארשה. הגברים שהושארו במקום חיו במחנה הסגר שהיה מוקף חומה גבוהה. אחדים הצליחו לברוח. בקיץ 1942 נשלחו רובם למחנה ההשמדה טרבלינקה. עשרות נהרגו מיריות ליד בית חרושת ללבנים שבסביבת פרושקוב. ליהודים שהועברו לגטו וארשה הרשו הגרמנים לקחת את כל חפציהם עמם, אבל לשם כך היה עליהם לשלם סכום נוסף של 50,000 זלוטי. גורל היהודים שגורשו לגטו וארשה היה כגורל שאר היהודים שם. צעירים מפרושקוב השתתפו בתנועת המרי והמרד בגטו וארשה. ביניהם התבלטו זכריה ארטשטיין, לונקה (לאה) קוז'יברוצקה ושלמה (שלאמק) שוסטר. זכריה ארטשטיין, חבר "דרור", היה מפקד פלוגה לוחמת של הארגון היהודי הלוחם ואחד הראשונים שהצליחו לקחת נשק מן הגרמנים. יחד עם פלוגתו הצליח להדוף את הגרמנים מן הגטו מספר פעמים. ארטשטיין נפל בקרב כשניסה להבקיע לו דרך יציאה בין הריסות הגטו. לונקה קוז'יברוצקה שימשה קשרית של "החלוץ" ו"דרור" ברחבי פולין הכבושה. היא העבירה עיתונים, תעודות וכסף לערי ה"גנרל-גוברנמן", "אוסטלאנד" והשטחים שסופחו לרייך. בשנת 1942 נעצרה במאלקיניה. היא נספתה באושוויץ בשנת 1943. שלמה שוסטר היה אחד הלוחמים הצעירים שהשתתפו במרד גטו וארשה (בפרוץ המרד היה בן 16). הוא נהרג לאחר דיכוי המרד, בעת שניסה לעבור משטח הגטו לצד הארי דרך צינורות הביוב. מקהילה שמנתה לפני מלחמת העולם השנייה 1,000 נפש בערך נשארו בחיים רק כמה עשרות. רובם עלו אחרי השואה לארץ-ישראל.