ד' סיון ה'תשע"ז

פריסוב PARYSOW

עיר בפולין
מחוז: לובלין
נפה: גרבולין

תולדות הקהילה:
 

פ' נוסדה במאה ה-16 ובתחילה נקראה שיאצ'צה. בשנת 1538 היתה לעיר. הודות למיקומה, על הדרך מלובלין לוורשה, צמחה והתפתחה במהירות והיתה למרכז המסחר והמלאכה לסביבתה החקלאית. התקיימו בה 3 ימי שוק בשבוע. מלחמות השוודים באמצע המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18 המיטו הרס על פ', אך במרוצת המאה ה-18 השתקמה העיירה ואוכלוסייתה גדלה. במאה ה-19 נוסדו בפ' כמה מטוויות ובתי-מלאכה לאריגה גדולי היקף, שגרמו להאצת הפעילות הכלכלית בעיירה ולהתעוררות של המלאכה והמסחר המקומיים, בייחוד הסחר בצמר ובאריגים. אחרים מסוחרי העיר היו ליצואנים של מוצרי טקסטיל לרוסיה.

 

היישוב היהודי עד 1918

בראשית המאה ה-19, ואולי גם קודם לכן, ישבו בפ' יהודים יחידים. מפאת מספרם הקטן לא היה בפ' מניין קבוע, וכדי להתפלל בציבור בימי שבת וחג הם נאלצו להרחיק לכת עד לכפר הסמוך סאינה, מקום מושבו של חוכר יהודי שהיה לו ספר תורה. באמצע המאה ה-19 השתקע בפ' האדמו"ר ר' יהושע אשר רבינוביץ מז'לחוב, בנו של ר' יעקב יצחק ("היהודי הקדוש מפשיסחא"), ונבחר לשמש רבה של הקהילה. חסידים נהרו אליו מכל קצות פולין, רבים מהם התיישבו בה, והקהילה גדלה והתבססה. עם בואם נפתחו לתושבי פ', ובעיקר ליהודים, מקורות פרנסה חדשים שהיו קשורים ב"חצר" האדמו"ר, כגון אכסון החסידים שבאו לאדמו"ר לשבתות וחגים, הספקת מזון כשר לאכסניות, למסעדות ולבתים פרטיים, עגלונות ועוד. גם בעלי המלאכה למקצועותיהם נדרשו לספק למבקרים את שירותיהם, והחנוונים מכרו להם סחורות. השגשוג הכלכלי היטיב גם עם התושבים הנוצרים, שהיו ברובם חקלאים ובעלי מלאכה.
ר' יהושע אשר רבינוביץ הראשון ישב בפ' עד לפטירתו ב-1862, וביזמתו הוחל בבניית בית-כנסת וקודש בית-עלמין. את מקומו כאדמו"ר וכרב הקהילה מילא אחריו בנו, ר' יעקב צבי רבינוביץ, מחבר "עטרה לראש צדיק", שכיהן ברבנות פ' עד 1889. בימיו נתרבו חסידי פ' וה"חצר" בפ' היתה למרכז חסידי ארצי חשוב. מר' יעקב צבי יצאה הוראה ועל דעתו נבחרו רבנים, דיינים, שוחטים ושאר "כלי-קודש" בקהילות רבות. ר' יעקב צבי הנהיג סגנון חדש ב"חצרו" ; ביתו היה רחב מידות ואורחות חיי ה"חצר" היו בפאר. הוא הנהיג את חסידיו ביד רמה ונודע גם כמתנגד קנאי להשכלה. בימיו נשלמה בניית בית-הכנסת - בניין מרווח ומפואר. במותו הוריש את כסאו לבנו, ר' אורי יהושע אשר אלחנן אשכנזי רבינוביץ, מחבר "אמרי יהושע". אבל ר' אורי יהושע עזב במהרה את העיר ועבר לוורשה, כי בפ' הנהיג עדה חסידית דודו, ר' אברהם דוד ירחמיאל רבינוביץ, מגדולי חסידי קוצק, שהתחיל בכהונתו כאדמו"ר בשנת 1905.עם פטירתו של ר' אברהם (ב-1912) פרצה מחלוקת בדבר הרבנות בין בנו, ר' יהושע אשר רבינוביץ, לבין בן-דודו שגם שמו היה ר' יהושע אשר ב"ר מאיר שלום -בינוביץ. ר' יהושע אשר ב"ר מאיר עבר לאוטבוצק והיו לו שם מאות חסידים. ב-1935 נפטר ר' יהושע אשר ב"ר אברהם ואת מקומו מילא בנו, ר' יעקב צבי רבינוביץ, שנספה בגטו ורשה. גם רבה האחרון של פ', ר' דוד שלמה מורגנשטרן, נספה בשואה. הדיין בתקופתו היה ר' ישראל ישעיה פירוביץ. עד למותו לא נבחר אחר במקומו משפחתו נספתה בשואה.
החסידים שלטו בקהילה וקבעו את אורחותיה. עד מלחמת העולם הראשונה לא ניתנה דריסת רגל לחינוך יהודי מודרני בפ', וכל ילדי הקהילה (הבנים) למדו בחדרים מסורתיים. גם פעילויות הקשורות להתפשטות ההשכלה פעילות פוליטית וציונית, שהיו מקובלות בקהילות ישראל האחרות בעת ההיא, לא היה להן זכר בפ'. רק ערב מלחמת העולם הראשונה התקרבו חלק מלומדי בית-המדרש לציונות נוסח "המזרחי", ואף ה"בונד" קנה לו השפעה בקרב הפועלים היהודים.
בימי מלחמת העולם הראשונה סבלו תושבי פ' מחסור קשה במזון ובשאר מצרכים בסיסיים. ב-1915, עם נסיגתם מפני הגרמנים, פרצו החיילים הרוסים לחנויות היהודים ולבתיהם, התפרעו ובזזו רכוש רב. בסוף 1918, כשהאזור חזר לפולין, עברו דרך העיירה חייליו של הגנרל הפולני האלר ובעת שהותם בה היכו יהודים, התעללו בהם וגזלו את רכושם.
ואולם חרף המצוקה והמחסור היתה דווקא תקופת המלחמה עת של תמורות גדולות בחיים החברתיים והפוליטיים של יהודי פ'. הגרמנים, ששלטו בעיירה כ- 3 שנים, מספטמבר 1915 עד 1918, ביטלו איסורים והגבלות ישנים; מפלגות, איגודים מקצועיים ושאר גופים פוליטיים מחתרתיים, שפעילותם דוכאה במשך שנים, נהנו מתחייה מחודשת. ועד עזרה יהודי שהתארגן ב-1915 ודאג לנזקקים לארוחות חינם, היה הגרעין שסביבו התרכזה הפעילות החברתית והתרבותית של יהודי פ' חברי ה"בונד" ו"פועלי ציון". בשנת 1916 נוסדו בעיירה סניפי "המזרחי" ותנועת הנוער "צעירי המזרחי", וב-1917 נוסדה "צעירי ציון" (לימים הפלג הימני של "פועלי ציון צ"ס). באותה שנה נוסדה בפ' גם ספרייה ציבורית יהודית.
 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

גם בשנות ה-20 וה-30 לא חלו שינויים מהותיים בעיסוקיהם של יהודי פ'. רובם נשארו בעלי מלאכה, חנוונים, סוחרים זעירים ורוכלים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו, כמקודם, חייטים, סנדלרים ורצענים. מצבם הכלכלי של היהודים הלך והחמיר לאורך כל התקופה הזאת, מספר מקבלי הסעד מן הקהילה וממוסדות יהודיים אחרים גדל בהתמדה, ורבים מן היהורים עברו לערים גדולות או היגרו לארצות אחרות בחיפוש אחר פרנסה. מספר היהודים בעיירה וגם חלקם היחסי באוכלוסייה הלך והתמעט.
בשנת 1923 הקים הג'וינט בפ' מעין קואופרטיב שרכש למען בעלי המלאכה כלי עבודה וחומרי גלם במחירים נוחים. הסוחרים הזעירים נעזרו ב"קופת גמילות חסדים" הוותיקה, שחידשה את פעילותה בשנת 1922 ונתנה לנזקקים הלוואות ללא ריבית. בשנת 1926 סייע הג'וינט להקמתו של בנק קואופרטיבי לאשראי. גם חברות הסעד והצדקה המסורתיות נחלצו לעורה; "ביקור חולים" ו"לינת צדק" סייעו לחולים ולבני משפחותיהם בטיפול ובכסף. המצוקה הכלכלית של יהודי פ' גברה בשנות ה-30, בגלל ההסתה האנטישמית הגוברת והחרם הכלכלי שהוטל על המסחר והמלאכה של היהודים. בפתחי חנויות ובתי עסק של יהודים ניצבו משמרות של בריונים, שגירשו את הלקוחות. בו בזמן עודד'ו השלטונות והגורמים האנטישמיים את הפולנים לפתוח בתי עסק משלהם ולדחוק את רגליהם של היהודים.
גם בפ', כבשאר קהילות ישראל בפולין, הצטיינה התקופה שבין המלחמות בהתעוררות חיי הציבור, התרבות והחברה ובפעילות פוליטית וציונית ערה. רוב המפלגות הציוניות והיהודיות שפעלו בעת ההיא בפולין היו מיוצגות בפ', על תנועות הנוער שלהן, והוקמה גם קבוצת הכשרה חלוצית לצעירים. לפני הקונגרסים הציוניים נמכרו בפ' כ-100 "שקלים" בממוצע. בבחירות לקונגרס הי"ח (ב-1933) זכתה רשימת "על המשמר" של "הציונים הכלליים" ברוב - 49 קולות; גוש "ארץ-ישראל העובדת" קיבל 38 קולות.
המפלגות והתנועות למיניהן הרבו לעסוק בפעילות תרבותית - שיעורי עברית וקורסי ערב, תזמורת, קבוצות ספורט, חוגים לדרמה וכיוצא באלה. לצד המפלגות הציוניות היה בפ' סניף גדול ומאורגן של "אגודת ישראל". גם ה"בונד" היה פעיל בעיירה, ואף שמספר חבריו היה קטן היה לו משכן משלו שהתנהלה בו פעילות תרבותית ערה.רוב הילדים היהודים (הבנים) למדו בחדרים ובתלמוד-תורה. בשנת 1927 פתחה "אגודת ישראל" בית-ספר לבנות של רשת "בית יעקב", שלמדו בו כ-70 נערות. הציונים ייסדו בעיירה גן-ילדים עברי.
במועצת העיר היתה הנציגות היהודית מורכבת מנציגי מפלגות שונות. בשנת 1936 נבחרו למועצה 12 פולנים ו-6 יהודים. לרוב שימש אחד היהודים גם חבר הנהלת העיר.

 

בימי מלחמת העולם השנייה

בשבוע הראשון למלחמה הגיעו לפ' פליטים יהודים מיישובים סמוכים שנמלטו מהפצצות הגרמנים, רובם מגרבולין שכמעט נהרסה כליל. ב-17 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לפ', ומיד עם בואם החלו רדיפות של היהודים. כמה יהודים אף נתפסו ברחוב והוכו באכזריות בידי החיילים. הגרמנים הראשונים מיהרו לעזוב את פ', אבל כעבור ימים מעטים חזרה יחידה גרמנית קטנה והתמקמה בעיירה. עם שובם החלו החיילים הגרמנים לחטוף יהודים ברחובות ומן הבתים לעבודות ניקיון, תיקון דרכים, פתיחת תעלות ביוב וכדומה" בתחילת 1940 חזרה לפ' קבוצה של יהודים שבראשיתה של המלחמה נמלטה לאזור הכיבוש הסובייטי במזרחה של פולין. לדבריהם תנאי החיים באזור הסובייטי היו קשים מאוד, וסיפוריהם הניעו צעירים מבני המקום שהתכוונו לברוח מזרחה לוותר על תכניותיהם.
חודש ימים לאחר הכיבוש הוקם בפ' יודנראט בן 12 חברים, בראשותו של אהרן גלדשטיין. סגנו היה יעקב צימליק. לצד היודנראט פעלה "משטרת-סדר" יהודית בת 12 שוטרים, בפיקודו של משה חיים פוסקולינסקי,איש היודנראט. שירתו בה גם כמה פליטים מגרבולין.
לאחר שארגנו את מוסדות השלטון החדשים בפ' הפקידו הגרמנים את המשטרה הפולנית על ניהול החיים בעיירה ועזבו את המקום. המשטרה הפולנית, יחד עם זו היהודית, נדרשה לספק לגרמנים עובדי כפייה ולפקח על ביצוע ההוראות הנוגעות ליהודים, לרבות אלה שהועברו לפ' ממינהלת הנפה בגרבולין.
ב-9 בספטמבר 1939 שוכנו בעיירה כמה משפחות יהודיות עשירות שהיו להן אחוזות ליד פ'. במהלך שנת 1940 הגיע לעיירה זרם גרול של פליטים יהודים ממקומות שונים : במרס באו יותר מ-100 יהודים מגרבולין, ואחריהם באו פליטים רבים מוורשה וממקומות שונים במערב פולין.
בראשית 1940 הטיל מושל הנפה הנס פרוידנטל על יהודי פ' קונטריבוציה של 50 אלף זלוטי. היודנראט התאמץ מאוד לגייס את הכסף במועד ולא ויתר לאיש, גם לא לפליטים, על חלקם, ועל כך נמתחה עליו ביקורת קשה.
בשנת 1940 הקימו קבוצות של בעלי מלאכה יהודים ופולנים סדנאות משותפות בפ'. היהודים עבדו בסדנאות ואילו השותפים הפולנים עסקו במכירת התוצרת באזור ואף בוורשה. הסדר זה אפשר לחלק מיהודי פ' להתפרנס, אף-על-פי שהיהודים קופחו בחלוקת הרווחים.
בנובמבר 1940 הורו הגרמנים על הקמת גטו בדרום-מזרח העיר, אזור עני שבתיו קטנים וישנים. תושבי הרובע הפולנים הועברו לחלק הצפוני של פ'. בגטו הזה התגוררו בצפיפות קשה היהודים המקומיים והפליטים הרבים. בחורף 1941 פרצה בגטו מגפת טיפוס. הגרמנים נתנו את הסכמתם לפתיחת בית-חולים. בית-המדרש שנבחר לאותה מטרה צויד בכמה עשרות מיטות ועבדה בו רופאה אחת. מנהל בית-החולים היה הסניטר טוביה מילר מן המשטרה היהודית. מילר היה ממונה גם על מכבי האש של הגטו - יחידה של צעירים ששירתו לפני פרוץ המלחמה בצבא הפולני.
באפריל 1941 הקימו הגרמנים מחנה עבודה בכפר וילגה שליד גרבולין, ושלחו אליו עובדי כפייה יהודים מפ' והאזור ואף מוורשה. העובדים הועסקו בעבודות ניקוז ובחפירת תעלות על שפת הוויסלה. היודנראט של פ' שלח למחנה קבוצות עובדים לפרקי-זמן של 6 שבועות. שוטרים פולנים ויהודים הופקדו על העברתם למחנה. בתחילת 1942 הוקם באזור מחנה עבודה נוסף בכפר חיז'ינין, מרחק קילומטרים ספורים מפ', וגם בו עסקו העובדים בעבודות ניקוז ובחפירת תעלות. היודנראט של פ' שלח לשם 50 עובדים.
בחורף 1941-1942 הוטלה על יושבי הגטו קונטריבוציה נוספת בסך 100 אלף זלוטי, ומלבד זה נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל דברי הפרווה. היודנראט התקשה לגייס את הכסף במועד והגרמנים לקחו פליט מז'לחוב לבן ערובה, היכוהו קשות ולבסוף רצחו אותו.
במאי 1942 אסרו הגרמנים שלושה מחברי היודנראט ובהם גם ראש המשטרה היהודית משה-חיים פוסקולינסקי.השלושה הובלו לחורשה בדרך לגרבולין ונרצחו. ביוני 1942 אסרו הגרמנים את ראש היודנראט אהרן גלדשטיין ואת אביו באשמה ששחטו בהמות בניגוד לחוק. גם הם הובלו בדרך לגרבולין ועקבותיהם נעלמו. אחר-כך נתמנה יעקב צימליק, סגנו של גלדשטיין, לראש היודנראט, וטוביה מילר נתמנה לראש המשטרה היהודית. ערב הגירושים למחנות השמדה הוחלף צימליק במשה מונק, פליט שבא לפ' בדצמבר 1939.
באוגוסט 1942 נודע ליהודי פ' על הגירושים ממינסק-מזובייצקי - כ-20 ק"מ מפ' ומאוטבוצק, ולעיר הגיעו כמה פליטים מן המקומות הללו. בתחילת ספטמבר 1942 דרשו הגרמנים מן היודנראט לשלוח עובדים נוספים למחנה העבודה בחיז'יני וגם לסלילת כביש חדש בין גרבולין לגלוסקוב. צעירים רבים התנדבו לעבודות הללו מפחד הגירושים, והיודנראט הצליח לגייס כ-600 עובדים. ב-27 בספטמבר 1942 נכנסה לפ' קבוצה של אנשי ס"ס, ויחד עם השוטרים ומכבי האש הפולנים הוציאו את היהודים מבתיהם בגטו וריכזו אותם בכיכר השוק. בתוך כך נתפסו 39 יהודים מסתתרים בבתיהם ונרצחו. בגטו היו אז כ-3,500 יהודים ובהם 2,000 פליטים. הילדים הופרדו מהוריהם והועלו על עגלות איכרים שהמתינו להם, ואילו המבוגרים סודרו בשורות והוצעדו בשיירה, תחת משמר, לתחנת הרכבת בפילאווה. יהודי פ' והפליטים נדחסו כולם לקרונות משא וגורשו לטרבלינקה.