כ"ז כסלו ה'תשע"ח

פרמפול FRAMPOL

עיירה בפולין
מחוז: לובלין
נפה: בילגוראי
אזור: מחוזות לובלין קיילצה

תולדות הקהילה:
 

לא ידוע לנו מתי הוענקו לכפר פ' זכויות עירוניות, אבל, ב-1705 כבר היה לה מעמד של עיר. בין היישובים שנפגעו קשה מידי הקוזקים בימי גזרות ת"ח-ת"ט (1748-1749) נזכרת גם פ'. בשנת 1773 היתה פ' בתחום שלטונה של אוסטריה ומשנת 1815 נכללה במלכות פולין. בפ' התקיימו פעמיים בשנה ירידים ובהם סחרו בעיקר בבקר, בסוסים ובתוצרת חקלאית.
יישוב יהודי קטן היה קיים במקום כבר בראשית המאה ה-17, אבל הוא חרב כליל בפלישת הקוזקים בשנות החמישים של אותה המאה. במאה ה-18 ישבו, שוב יהודים במקום, שהתפרנסו ממסחר וממלאכה. במאה, ה-19 הקימו יזמים יהודים מפעלי תעשייה זעירים לטוויית, כותנה, לייצור בדים גסים ולעיבוד עורות. משפחות אחדות, התפרנסו מהספקת מזון לחיל המצב שחנה בעיירה. רוב היהודים היו מבוססים למדי, והצלחתם עוררה עליהם את קנאת העירונים, שטענו כי היהודים מנצלים את הנוצרים ושההכנסות מייצור הבדים נופלות כולן בידי היהודים.
ראשיתה על הקהילה היהודית בפ' היתה במאה ה-18. בתקופת "ועד דד' ארצות" השתייכה פ' תחילה לגליל חלם-בלז, אבל בשנת 1731 החליט הוועד להעביר את קהילת פ' לגליל זמושץ', וגליל חלם-בלז קיבל 2,900 זהובים פיצוי על אובדן הכנסות. בשנות השישים של המאה ה-18 נבנה בפ' בית-כנסת. מבין הרבנים שכיהנו בפ' ידועים לנו שמותיהם של ר' אליעזר יצחק (בשנת 1862 לערך) ור' ישעיה צבי הלר. לשניהם יצאו מוניטין כפוסקי הלכה.
לפני השואה כיהן בקהילה ר' אליעזר שלום פדר, שלא היה חסיד וסבל רבות מחסידי העיירה. אחריו נתמנה חתנו לכהונת רב. הוא נספה בשואה. בראשית המאה ה-20 החלה בפ' פעילות פוליטית והוקם גם חוג ציוני, אבל רק בימי מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחריה, התפשטה הפעילות הציונית בשכבות רחבות בקהילה.

 

היהודים בין שתי מלחמות העולם

בתקופה זו הורע מצבם הכלכלי של יהודי פ', שרובם עסקו במסחר ובמלאכה. מלבד בעלי חנויות ודוכנים נמצאו לא מעט יהודים שעיקר פרנסתם היתה בימי השוק ובירידים שהתקיימו בפ' ובעייוות הסביבה. רבים נהגו לנדוד מיריד ליריד בימות החול ולשוב לבתיהם לשבתות וחגים בלבד. לירידי הסוסים בפ' התפרסמו בכל הסביבה, אבל בשנת 1925 חדלו להתקיים ובכך נסתם מקור פרנסה חשוב של היהודים. גם סוחרי התבואה והתוצרת החקלאית, והחנוונים היהודים התקשו להשתכר למחייתם, משום שהפולנים פתחו גם הם חנויות באותה תקוסה והתחרו בהם.
רבים מיהודי העיירה נזקקו לסעד. את ההידרדרות במצב הכלכלי ניסו למנוע הבנק הקואופרטיבי, שהוקם בשנת 1925, ו"קופת גמילות חסדים", שנוסדה בעת ההיא. עזרה לנזקקים הגישו גם החברות המסורתיות "ביקור חולים" ו"לינת צדק". בימות החורף חילקה הקהילה עצים להסקה. תפקיד חשוב בשיקום מקורות הפרנסה מילא הג'וינט. הג'וינט גם דאג ל-100 ילדים למזון, דברי הלבשה וצורכי לימוד. תמיכה כספית הגיעה גם מיוצאי העיירה בארצות-הברית.
לנוכח המצוקה הכלכלית התמעטו גם הכנסותיו של ועד הקהילה ולא עלה בירו להשיג את הכסף הדרוש לתיקון בית-הכנסת, שהלך והתפרק; גם המקווה כמעט יצא מכלל שימוש. רק בשנות ה-30 קיבל הוועד תרומות מיוצאי פ' בחוץ-לארץ לשיפוץ הבניינים.
עם ההרעה במצב הכלכלי הלך וגדל מספרם של בני הקהילה שעברו לערים אחרות. התגברה גם ההגירה אל מחוץ לפולין, בייחוד לארצות-הברית.
אף-על-פי כן היתה באותה תקופה התעוררות בחיי הציבור בפ', הוקמו סניפים של מפלגות ציוניות ("הציונים הכלליים", "המזרחי", "פועלי ציון") וגם סניף של "אגודת ישראל". בוועד הקהילה היתה ידם של אנשי "אגודת ישראל" על העליונה. בבחירות 1931 להנהגת הקהילה זכתה "אגודת ישראל" ב-5 מנדטים והציונים - ב-3. בבחירות 1934 התחזקה במקצת השפעתם של הציונים; הם זכו ב-3 מנדטים, "אגודת ישראל" קיבלה גם היא 3 וה"בלתי מפלגתיים" קיבלו מנדט אחד.
בשנות ה-30 גברו גילויי האנטישמיות בפ'. בשנת 1936 נופצו תכופות השמשות בבתי יהודים. בחורף 1936/7 מנעו משמרות חרם מן הנוצרים לקנות בחנויות של יהודים. בשנת 1938 היו בפ' התפרעויות חמורות. ההמון הסתער על החנויות ועל הדוכנים של היהודים, ובריונים היכו כל יהודי שנקרה בדרכם. בערך 40 יהודים נפצעו. הפרעות נמשכו ובמהלכן חולל בית-העלמין היהודי, הגדר נהרסה, מצבות רבות נותצו וכמה קברים אף נחפרו.

 

בימי מלחמת העולם השנייה

ב-13 בספטמבר 1939 הופצצה פ' ממטוסים גרמניים ונהרסה כמעט כליל; רק שני רחובות נותרו שלמים ועוד כמה בתים במקומות אחרים. רוב היהודים נאצלו לנטוש את פ' ועברו לכפרים קטנים בסביבה. בפ' נותרו רק כמה עשרות יהודים שהוסיפו להתגורר בבתים שלא נפגעו.באמצע ספטמבר 1939 עברה פ' לידי הצבא האדום ואז החלו לחזור אליה יהודים שנמלטו עם פרוץ המלחמה. ואולם הרוסים שהו בפ' זמן קצר בלבד, ובראשית אוקטובר 1939 חזרו הגרמנים והשתלטו על המקום.
פ' היתה שייכת מבחינה מינהלית לבילגוראי הסמוכה, והיודנראט שם היה ממונה גם על הקהילה הקטנה בפ'. היודנראט בבילגוראי שלח כמה קבוצות של יהודים מפ' לעבודות שירותים לפי דרישות הגרמנים. בשנים הראשונות למלחמה לא סבלו יהודי פ' רדיפות קשות, בהשוואה למקומות אחרים. בעיירה לא קיימו הגרמנים נוכחות קבועה ולמעשה נותר השלטון בידי ראש המועצה הפולני ואנשי המשטרה הפולנית שבמקום. המצב הכלכלי היה טוב למדי, ובפ' השתקעו קבוצות של פליטים יהודים מבילגוראי ומעיירות נוספות. באביב 1941 הורע מצבם של יהודי פ'. בעקבות ריכוז הצבא הגרמני באזור ערב הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, נאסרה על היהודים היציאה מהעיירה, איסור שהקשה עליהם להשיג דברי מזון. בינואר 1942 היה בפ' מקרה ראשון של רצח יהודים ופולנים. יחידה של הגסטאפו הגיעה לפ' כדי לאתר תושבים שהשתמטו מן החובה לספק מזון ליחידות הצבא שחנו באזור. כמה איכרים פולנים ומשפחה יהודית שנתפסו הוצאו להורג.
באוגוסט 1942 נצטווה היודנראט להכין רשימה של 1,200 יהודים תושבי פ' ופליטים מעיירות סמוכות, כביכול כדי לשלחם למחנות עבורה באוקראינה. ליודנראט כבר הגיעו אז שמועות על גירושים להשמדה ממקומות שונים במחוז לובלין, ולפיכך יעץ ליהודי המקום להסתתר או לברוח מן העיירה. עם בוא הגרמנים לפ' הם מצאו אותה כמעט ריקה מיהודים, ושניים מחברי היודנראט הסבירו שהיהודים נמלטו. יהודי פ' הסתתרו בכפרים סמוכים ולא שבו לבתיהם. מקצתם מצאו מסתור ביערות. שישה יהודים שהסתתרו במקום נתפסו ונרצחו בידי הגרמנים.
רבים מיהודי פ' שנמלטו מעיירתם בקיץ 1942 הגיעו לגוראי הסמוכה והסתתרו בה. ואולם באוקטובר 1942 גורשו יהודי גוראי לפ', לאחר שבתיהם הועלו באש בידי הגרמנים.
בנובמבר 1942 נערך הגירוש האחרון מפ'. יהודי גוראי ופ' רוכזו בכיכר השוק והוצעדו מרחק 22 ק"מ לתחנת הרכבת בזווייז'ינייץ. רבים מהם נורו בדרך בידי מלוויהם האוקראינים. בתחנת הרכבת נערכה סלקציה; כמה עשרות צעירים הופרדו מקרב המגורשים ושולחו למחנה הריכוז מיידאנק. שאר יהודי פ' וגוראי הועלו על הקרונות ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ.