כ"ט תשרי ה'תשע"ח

פשיסוחה PRZYSUCHA

קהילה בפולין
מחוז: לודז'
נפה: אופוצ'נו
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 3,238

·  יהודים בשנת 1941: כ- 2,500

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

ב- 1713 נוסד בכפר פשיסוחה מרכז מכרות וכורים, לניצול מרבצי עפרות-הברזל בסביבה. פשיסוחה היתה רכוש פרטי של האצולה, וב- 1745 זכתה במעמד-עיר. הירידה בענף כורי-הברזל בפשיסוחה במחצית השנייה למאה ה- 19 הפסיקה את התפתחותה של העיירה, ואכן ב- 1869 הפסידה פשיסוחה את מעמד-העיר. בין שתי מלחמות העולם נמנתה פשיסוחה עם הישובים העירוניים. השתקעותם של היהודים בפשיסוחה לא נתקלה בקשיים. פריחתו של הישוב היהודי בפשיסוחה חלה במחצית הראשונה למאה ה- 19. מספרם בפשיסוחה עלה אז כדי כ-%75 של כלל האוכלוסים. קיומו של מרכז-חסידות גדול בפשיסוחה במחצית הראשונה למאה ה- 19 שימש גורם חשוב בעליית מספרם של היהודים במקום ובפרנסתם. ירידתו של מרכז זה במחצית השנייה למאה בלמה את התפתחות הישוב, הקפיאה אותו, וקפאון זה עמד בו עד קצו. על אף המצב הנ"ל לא ירד אחוז היהודים בכלל האוכלוסים בעיר למטה מ- 65. ענף הפרנסה העיקרי של היהודים היה מתן שרותי מסחר ומלאכה לעורף החקלאי של העיירה, ובכלל זה יום-שוק בשבוע וששה ירידים בשנה. טיפוסית למסחר היהודי בפשיסוחה היתה מכירת מוצרי-המתכת של בעלי-מלאכה מקומיים לא-יהודים, כגון נפחים, מסגרים, מסמרנים, וכן מכירת תוצרתם של בעלי-מלאכה לא-יהודים אחרים, כגון סנדלרים המשתמשים בעורות של בתי-הבורסקי שבמקום, נגרים וחבתנים. בעלי-המלאכה היהודים היו בעיקרם חייטים, סנדלרים ורצענים. בשלהי המאה ה- 18 כבר פעלה בפשיסוחה קהילה עצמאית ובה בית-הכנסת (עם ה"קונה" שבפלוש) ובית עלמין. פשיסוחה נתפרסמה בשלהי המאה ה- 18 ובראשית המאה ה- 19 כאחד ממרכזי החסידות בפולין, לפי שהפכה להיות מושבם של שני המאורות בחסידות, ר' יעקב יצחק רבינוביץ' ור' שמחה בונים בונהארד. בני דורו של ר' יעקב יצחק העניקו לו את הכינויים "היהודי הקדוש" או "היהודי מפשיסחא". האגדה אפפה אותו כבר בימי חייו, שכן כוחו גדול היה בנגלה וגם בנסתר. תלמידיו, ר' מנחם מנדל מקוצק, ר' שמחה בונים מפשיסוחה, ר' משה מללוב ואחרים פיתחו את תורת רבם ואת מצוותיה המעשיות, וגידלו ענפים חדשים בחסידות פולין. דברי-תורה של ר' יעקב יצחק נאספו ופורסמו בקבצים שונים. לאחר מות ר' יעקב יצחק (1814 או 1815) הנהיג את חסידי פשיסוחה תלמידו המובהק, ר' שמחה בונים בונהארד. הוא נטש כמה מדרכי החסידות של אוקראינה-גאליציה, כגון מופתים, הענקת ברכות, והתקרב אל החסידות ההגותית של ליטא וביילורוסיה. עיקרי תורתו, שהם מזיגה של שני הזרמים היסודיים הנ"ל בחסידות, הפיצו, פיתחו ואף שינו במידת-מה תלמידיו, מייסדי הגדולות בשושלות האדמו"רים בחסידות פולין, בין השאר. ר' מנחם מנדל מקוצק, ר' יצחק מוורקי, ר' איצ'ה מאיר אלתר. דברי-תורה של ר' שמחה בונים נאספו בחיבור "קול שמחה". לאחר מות ר, שמחה בונים ב- 1827, הוכרז כאדמו"ר בנו, ר' אברהם משה, אלא שנפטר כעבור שנתיים ובינתיים היתה קוצק למרכז החסידות בפולין. החסידים עמלו להחיות את חצר פשיסוחה, כשהם מתרכזים סביב בנו, נכדו ונינו של ר' שמחה בונים, אלא שהללו, אנשים צנועים, לא הלמו את המנהיגות. חתן נינו של ר' שמחה בונים, ר' ישעיה קאליש (נולד 1870, בן האדמו"ר מאמשינוב), קידש מאמצים לקיים את מסורת פשיסוחה על ידי תיווך במסירת "קוויטלעך" לאהלו של ה"יהודי-הקדוש", ואחר כך על ידי ברכת חסידים בשמו. הוא שיפץ את בית- המדרש של ר' יעקב יצחק בכספו (סוחר יינות היה). ר' ישעיה נפטר בימי הכיבוש הגרמני בגיטו פשיסוחה (כ"ב בתמוז תש"ב). הרבנות הרשמית בפשיסוחה לא בלטה במיוחד. הדגולים שבין רבניה נטשו אותה לאחר תקופת-כהונה קצרה, כפי שנהגו, למשל, ר' יהודה לייביש ליכט, רבה של פשיסוחה בשנות ה- 80 למאה ה- 19 (לימים, רבה של פשדבוז'), ור' אליהו זינגר, רבה של פשיסוחה בשלהי המאה ה- 19 (לימים, דיין בקאליש). עד סופה של מלחמת העולם ה- I שלט בפשיסוחה אורח-החיים החסידי, המרוכז סביב השטיבלך של חסידי אלכסנדר, וורקי, אמשינוב. הרבים והמשפיעים ביותר היו חסידי גור. הדי המהפכה של 1905- 1907 הגיעו לפשיסוחה עמומים ביותר. אולם נמצאו כאן קבוצת-נוער, חסידי הזרמים החדשים, וכינויים היה "שטרייקרס" (השובתים). שלא כדרכן של ערים ועיירות אחרות באזור לא נוסדו בפשיסוחה עד 1918 כל אירגונים פוליטיים או מוסדות תרבות- בתי-ספר, מועדונים, ספריות. לאחר הדליקה בעיירה ב- 1904, שאכלה חלק ניכר של הבתים, נעשו נסיונות לעורר התנקשויות ביהודים, ואפילו להצית בתי-יהודים. ב- 1916 נוסדה בפשיסוחה צרכניה פולנית, שנועדה להתחרות במסחר היהודי.

 

בין שתי המלחמות

בין המלחמות לא חלו שינויים במבנה הכלכלי של הישוב היהודי בפשיסוחה, בהשוואה לתקופה הקודמת. בעיקר פעלו במסחר היהודי סוחרים זעירים ורוכלי-כפרים. סוחרים עשירים היו אחדים בלבד, והם סוחרי-יערות ועצים. מקור-פרנסה חשוב לקבוצת רוכלי-כפרים ולכמה "סיטונאים" שימשה קניית עופות, חמאה, ביצים, פטריות ונוצות ומשלוחם לווארשה. הרוב בין בעלי המלאכה היהודים היו כמקודם חייטים וכן סנדלרים ורצענים. בעלי-המלאכה היהודים בפשיסוחה לא ייסדו איגודי-ענפים עצמאיים לשם הגנה על ענייניהם ועזרה- הדדית. הבנק היהודי העממי, שפעל זמן-מה, וקופת גמילות- חסדים נוסדו ביוזמתם של כמה אנשים, ולא מטעם אירגונים חברתיים. בתקופה זו המשיכו בפעולתן בפשיסוחה חברה-קדישא ולינת-הצדק, שהגישה חינם עזרה רפואית לנזקקים. סניפים מקומיים של האירגונים הפוליטיים היהודיים נוסדו בפשיסוחה רק לאחר מלחמת העולם ה- I. מהאיגודים הציוניים פעלו כאן הציונים הכלליים, המזרחי, הצה"ר. כן נתקיים שם סניף של אגודת-ישראל. כאירגון-נוער ראשון במקום נוסד בית"ר (בשנים 29- 1928), וקיים גם קיבוץ הכשרה. ב- 1932 נוסדו החלוץ והנוער-הציוני. 100 שקלים בקירוב נמכרו לקראת הבחירות לקונגרס הציוני 1937, ורוב הקולות ניתנו לציונים הכלליים (קבוצת על-המשמר) - 68 קולות, ולליגה למען ארץ-ישראל העובדת- 31 קולות. הבונד, על אף מיעוט חבריו, היה לו מעון משלו, ובו התנהלה פעולת-תרבות נמרצת. הנהלת הקהילה לא היתה נבחרת על יסוד מפלגתי. מעניינת היתה העובדה, שהרוב בהנהלה היה שמור לבעלי- המלאכה. בשנים הראשונות לאחר המלחמה עמד בראש ההנהלה איש אגודת-ישראל, ובסוף שנות ה- 30- איש הציונים. בשנות ה- 20 ישב על כס-הרבנות בפשיסוחה ר' אלחנן פוקס. הוא נפטר בתקופת הכיבוש הגרמני, ימים אחדים לפני גירוש היהודים מגיטו פשיסוחה במועצת הקהיליה הכפרית בפשיסוחה החולשת גם על הכפרים בסביבה, היה תחילה חבר יהודי אחד, אולם בשנות ה- 30 גרמה "הגיאוגרפיה של הבחירות" ששום יהודי לא ייצג עוד במועצה הזו את האוכלוסיה היהודית בפשיסוחה. ממוסדות החינוך והתרבות היהודיים, שנוסדו לאחר מלחמת העולם ה- I, ראוי לציין את בית-הספר לבנות בית- יעקב, שפעל שנים אחדות, ואת הספריה שייסדו במשותף אנשי הבונד והציונים. במרוצת הזמן נתפלגה הספריה לשתיים, ומעתה היה אוסף-ספרים גדול יותר בספריה ע"ש ביאליק (בחסות הציונים) ולידה נוסד גם חוג לדראמה. בפשיסוחה פעל גם איגוד-ספורט יהודי, ולו מגרש-ספורט משלו. בשנות המשבר 29- 1928, עם הפעולה האנטישמית בסיסמות: "איש אל אחיו" ו"אל תקנה מיהודי", נפתחו חנויות רבות של פולנים, שנועדו להתחרות עם החנויות הקטנות של היהודים ועם רוכלי-הכפרים. בשנים 1936 ו- 1937 היו בפשיסוחה התנכלויות אנטישמיות ליהודים: חרם על החנויות, תקיפת רוכלי-כפרים יהודים ורוכלי יהודים בשוק, הריסת דוכנים של יהודים.

 

השואה

הצבא הגרמני כבש את העיירה ב- 8.9.1939. בימים הראשונים ירו הגרמנים ביהודים ברחוב, חפו אותם וכפו לעבוד בנקוי ובעבודות-כפיים אחרות. אחר כך נצטוו הגברים- היהודים להתייצב למיסדר לידהכנסייה, ומשם נשלחו לעבודות שונות. ערב ראש-השנה ת"ש הוצאו מהבתים ומהמקווה גברים רבים בגיל-העבודה, ונשלחו לעבודות-עזר לצבא הגרמני בסביבת אודז'יבול. הם עבדו שם 4- 5 ימים בתנאים קשים מאוד, המלווים התעללות. היהודים הושפלו בכל הזדמנות: בפגישה ברחוב, בעבודה, כשנתפסו בתפילה. ערב יום-הכיפורים ש"ז הוציאו הגרמנים את היהודים מבית- הכנסת וגזזו את זקניהם ממחצית פניהם. גם בנשים התעללו: הם ערכו אורגיות ואילצו יהודיות להשתתף בהן. כבשאר שטחי הכיבוש שדדו הגרמנים גם כאן את רכושם של היהודים. יום אחד נכנסו כמה חיילים גרמנים לחנות- העורות של חיים מייזלס ורצו לשדוד סחורה. אחי הבעלים, יוסף מייזלס, הסתער בסכין על אחד השודדים ופצע אותו (לפי גירסה אחרת, פרצו הגרמנים את החנות ונפצעו בשברי זכוכית). הגרמנים נקמו בעריכת מצוד. היהודים הנחטפים נכלאו בבית-הכנסת, ו"משפט" נערך להם על פציעת הגרמני. אולם בני-הערובה שוחררו בזכות השתדלותו הנמרצת של ה"מאכר", השען מנדלי: הוא בא לכלל הסכם עם הגרמנים, נתן לגרמני הנפגע מתנת-יד, שאסף בין היהודים, והחייל ביטל את תלונתו. ב- 1939 או 1940 הוטל על היהודים מס-עונשין כבד, ששוויו 100 ק"ג חיטה לגולגולת, ומועד תשלומו- תוך 24 שעות. להבטחת התשלום אסרו הגרמנים 20 בני-ערובה, ואיימו להרגם. הסכום הנדרש נאסף, ובני-הערובה שוחררו. (יש גם גירסה אחרת: הגרמנים תבעו לא שווה-חיטה אלא זהב בכמות גדולה, וכשנבצר מהיהודים לאסוף אותו, נורו בני-הערובה. בין ההרוגים מונה העד את "בעל-מוסף" שבשטיבל של האדמו"ר ר' ישעיה, ואת השוחט דוד מייזלס, אחיהם של חיים ויוסף שדובר בהם לעיל). גם אחר כך הוסיפו השלטונות המקומיים לתבוע מסים וארנונות. פעם אחת (כמשוער: 1941) דרשו הגרמנים לספק להם תוך שעתיים 20 אווזים, 200 ביצים, 4 שעוני-זהב, 10 זוגות גרבי-משי ושני בקבוקים מי-קולון. ליו"ר היודנראט נתמנה משה פרשט, מזכיר הנהלת הקהילה לפני המלחמה. בין חברי היודנראט היו: פסח קוזלובסקי, חבר הנהלת הקהילה לפני המלחמה , יצחק מנצ'יק, פיניה שטארק, משה פרידריך; ולפי גירסה אחרת- גם האחים דוד ויוסף מייזלס. יוסף מייזלס היה לפני המלחמה יו"ר אחד האירגונים הציוניים, עוד לפי גירסה אחרת, היה יוסף מייזלס בתקופת הכיבוש יו"ר היודנראט. הוקמה גם משטרה יהודית, ונראה כי רוב השוטרים היו פליטים, ואף המפקד היה פליט מפלוצק. בשנות הכיבוש נמצאו בפשיסוחה פליטים ועקורים רבים, ומספר היהודים עלה בהדרגה מ- 2,500 לפני המלחמה לקרוב 4,000 ב- 1942. חלק מהבאים עברו לכאן מרצונם, ביניהם קרובי התושבים, לפי שקיוו למצוא בעיר הקטנה תנאי-חיים נוחים יותר. מספר ניכר של יהודים עשירים באו מלודז' אולם רוב הבאים היו עקורים: עד 1,000 נפשות, שבאו כנראה ברבע הראשון של 1941 מכפרי הסביבה; במארס- אפריל באו מפשיטיק, נפת ראדום, 108 משפחות יהודים, מפני שהשלטונות קבעו שם תחום-אימונים, ולשם כך פינו מהעיר ומסביבתה את כל האוכלוסים היהודים והפולנים. נראה, כי הגיעה לפשיסוחה גם קבוצת עקורים מפלוצק. היודנראט שיכן בבתיהם של תושבי המקום את הפליטים העניים, שידם לא השיגה לשכור דירה, ולכן לא היו כאן דירות-משותפות לפליטים. רבים מהם ידעו מחסור. למען הפליטים העניים ועניי-המקום נפתח בפשיסוחה מטבח-ציבורי. הוא פעל בתקופה שלפני הקמת הגיטו ונמצא בבית-המדרש. לפי גירסה אחת, ייסדו את המטבח וניהלו אותו קבוצת צעירים. קבוצה זו מימנה את הוצאות המטבח מהכנסה בערבי-תרבות או הצגות שערכה בבית-המדרש, בעזרת-הנשים. הקבוצה אירגנה גם תזמורת פרימיטיבית. לא נודע מתי בדיוק הוקם הגיטו בפשיסוחה. הוא הוקם במאוחר יחסית, ב- 1941 או בראשית 1942, מכל מקום, כבר לאחר שהוכנסו לפשיסוחה קבוצות-יהודים גדולות, במחצית הראשונה של 1941. הגיטו הקיף רחובות אחדים סביב בית-הכנסת. השטח הוקף גדר-תיל, ושתי כניסות הושארו בה. שמרו עליהן בקביעות שוטרים פולנים וגרמנים. השוטרים היהודים לא נמצאו בקביעות ליד הכניסות. לפי גירסה אחרת, היו בגיטו שני חלקים נפרדים ומגודרים, והקשר ביניהם היה אפשרי בשעות מסויימות בלבד. על אף הגידור היה המגע עם הסביבה קל. יהודים מכרו את שארית רכושם וקנו מזון מידי הנוצרים. מקצתם של יהודים התפרנסו ממסחר-בחשאי ומהברחה. אימתם של תושבי הגיטו היו ביקורי השוטרים הגרמנים, שהיו באים מזמן לזמן יורים ביהודים בשרירות לבם, ואכן הרגו כמה מהם. יהודים אחדים נורו על שהפרו את שעות-העוצר (החל ב- 7 בערב); ייתכן, כי מקרים אלה אירעו עוד לפני הקמת הגיטו. כמה יהודים נורו לאחר שנתפסו במסחר-חשאי מחוץ לגיטו. לפעמים חטפו השוטרים יהודים לעבודות מסויימות, אף על פי שהשלטונות דרשו מהיודנראט (גם בתקופה שלפני הקמת הגיטו) לספק בסדירות צוותים לעבודות שונות בעיירה ובסביבה. העובדים נשלחו בעיקר לייבוש הביצות בסביבה, לסלילת דרכים ולהנחת כבלים בקרקע. כמעט כל גבר יהודי הכשר-לעבודה היה חייב בשלושה ימי-עבודה בשבוע. אפשר היה להשתמט מעבודה על ידי שכירת מחליף, ואכן התפרנסו עניים רבים מעבודה-בשכר זו. גירסה אחת אומרת, כי בקרבת פשיסוחה, בכפר ווליצה, הוקם מחנה-עבודה לא-גדול (כנראה, קבוצת סדנות) ליהודים מתנדבים ממקומות שונים. עבדו שם גם כמה יהודים מפשיסוחה. במחנה זה תפרו מגפיים לגרמנים. בגיטו פשיסוחה עצמו ובעיירה לא נפתחו בתי מלאכה העובדים למען הגרמנים. אבל מזמן לזמן דרשו הגרמנים לספק להם מומחים בודדים במקצועות מסויימים אל מקומות-עבודה שונים בפשיסוחה בחורף פרצה בגיטו מגיפת טיפוס. הדברתה בתנאים הפרימיטיביים שבגיטו היתה קשה מאוד. הותקן בית-חולים קטן זמני בחצר האדמו"ר. עבד שם הרופא היהודי היחיד בפשיסוחה, ד"ר קרונגולד. עזרו על ידו רק נשים מתנדבות. בקיץ 1942 (חודשים אחדים לפני חיסול הישוב), לפי ההשערה- ב- 6.7.1942 ירו השוטרים הגרמנים בכל חברי היודנראט ובכל השוטרים היהודים, בבניין היודנראט או בחצר הסמוכה. על פרטי הריגה זו ונסיבותיה יש גירסות שונות. אחת הגירסות אומרת, כי היתה זו "נקמת" הגרמנים על שריפת גדישי-תבואה בכפר הסמוך סמוגוז'וב. גירסה אחרת: הגרמנים כינסו את היודנראט ואת המשטרה היהודית לאספה בדבר הספקת מכסת-גברים לשם שילוח למחנה-עבודה, ואחר כך רצחו את הנאספים. גם לגבי מספר הנרצחים שונות הגירסות: החל ב- 9 ועד 40 איש. לפי אחת העדויות, נשאר בחיים היו"ר פרשט בלבד. עד אחר מונה בין קרבנות ההריגה את האחים מייזלס -יוסף ודוד השוחט. ההרוגים נטמנו בבית-העלמין. הגיטו חוסל בימים 31.10.1942- 27. באקציה פעלו שוטרים גרמנים, פולנים, וכן יחידות של אוקראינים וליטאים. הגיטו הוקף משמרות. בבוקר גורשו כל התושבים מבתיהם והובאו אל הכיכר שליד הכנסייה. החולים והתשושים, שהתקשו לצאת מביתם, נורו בו במקום. בכיכר ערכו הגרמנים סלקציה: למעלה ממאה איש הושארו בגיטו. לפי גירסה אחרת, בחר בהם היו"ר פרשט. רוב היהודים הועברו ברגל ומקצתם בעגלות אל תחנת-הרכבת, ומשם הוסעו אל מחנה-ההשמדה בטרבלינקה. הנוסעים בעגלות נדרשו לשלם את שכר הסעתם. לפי עדות אחרת, הוסעו יהודי פשיסוחה לאופוצ'נו (שגם שם חוסל אז הגיטו) ושולחו יחד עם יהודי המקום לטרבלינקה. קבוצת היהודים שהושארו במקום היו בעלי-מלאכה מומחים שנבחרו בידי הגרמנים, או - לפי גירסה אחרת- חברי היודנראט החדש (לאחר ההריגה בקיץ) והמשטרה היהודית החדשה, הם ומשפחותיהם. הם הובאו אל חצר האדמו"ר ר' ישעיה, והועסקו בנקוי תחום הגיטו ואיסוף רכושם של היהודים. בשעת חיסול גיטו פשיסוחה ניצלו מהגירוש - מלבד קבוצה זו- עוד כמה מאות יהודים, שהצליחו להימלט ולהתחבא, בעיקר בצד ה"ארי". אחדים מהם ניסו להצטרף לקבוצה "הלגאלית" בגיטו, מפני שהגרמנים היו מחפשים ומגלים (בסיוע של אחדים מבני-המקום הפולנים) את המתחבאים ויורים בהם. הקבוצה לא שהתה בפשיסוחה יותר מחודשיים. לאחר שהודיעו השלטונות על הקמת כמה גיטאות-חוזרים בדיסטריקט ראדום (שתכליתם לפתות את המתחבאים להתגלות ולרכז את שארית היהודים), באו לגיטו-חוזר באויאזד כ- 300 יהודים מפשיסוחה, לגאליים ובלתי- לגאליים. ב- 6.1.1943 חוסל גיטו זה, והיהודים שרוכזו באויאזד שולחו לטרבלינקה. מספר תושבי פשיסוחה בפרוץ המלחמה שבילו אותה, הוא 10 עד 30. רובם בילו את מחנות הנאצים, אחדים היו ברוסיה, אחרים ניצלו בעזרת תעודות מזויפות, או במחבוא בצד ה"ארי". בבואם לביקור לפשיסוחה, מצאו היהודים את בית-העלמין מחולל ואהלי האדמו"רים הרוסים. המצבות נוצלו כאדנים למסילה העוברת בבית-העלמין. בית-הכנסת נהפך למחסן- תבואה. בית-המדרש היה הרוס. שום יהודי לא השתקע בפשיסוחה לאחר המלחמה.