כ"ד אב ה'תשע"ז

פשמישלאני PRZEMYSLANY

ישוב עירוני בפולין
מחוז: טארנופול
נפה: פשמישלאני
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 4,093

·  יהודים בשנת 1941: כ- 2,322

·  יהודים לאחר השואה: כמה עשרות

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו

פשמישלאני היתה עד המאה ה- 17 ישוב קטן והפכה ליישוב עירוני רק במחצית הראשונה של אותה המאה. פלישות תכופות של הטאטארים הקשו על התפתחותה של העיר במשך. תקופה ממושכת. העיר התפתחה במאה ה- 19, אך נידלדלה בזמן מלחמת-העולם הראשונה. ב- 1581 וב- 1588 הוזכרו לראשונה בפשמישלאני יהודים כמשלמי- מס. ידיעות מפורטות יותר יש בידנו מן המחצית השנייה של המאה ה- 19. על צמיחת הכלכלה היהודית בעת ההיא יעידו, בין השאר, הקמת שתי קופות לאשראי לסוחרים ולבעלי-מלאכה. ב- 1903 נערכה בפשמישלאני תערוכה של מוצרי תעשייה שיוצרו במפעלים יהודים בפשמישלאני ובגאליציה בכלל. הוצג שם מיגוון של מוצרים, ובייחוד בלט במוצריו המפעל לרשתות מתכת מפשמישלאני שהעסיק בעיקר נשים יהודיות. במקום היו קיימים עוד שני מפעלים בבעלות יהודית, האחד לבורסקאות והאחר לייצור משחות-נעליים. ב- 1910 נשרפה העיירה רובה ככולה. יותר מ- 100 בתי יהודים עלו באש וכ- 200 משפחות נשארו בלא קורת-גג. בתקופת הכיבוש הרוסי עלתה שוב פשמישלאני באש שנגרמה על-ידי חיל המצב הרוסי מיד לאחר הכיבוש. הקוזאקים שדדו את רכושם של היהודים ואף רצחו אחדים מבני הקהילה. לאחר נסיגתם של הרוסים פרצה מגיפת כולירה, שהפילה חללים בקרב יהודי המקום. במאות ה- 18 וה- 19 נתפרסמה פשמישלאני ברבניה. ר' מנחם- מנדל מפשמישלאני (לא ידוע אם ישב שם) היה "מבני היכלא" של הבעש"ט, אשר עלה ב- 1775 בראש קבוצת חסידים לירושלים ונפטר שם ב- 1794; הוא חיבר "דרכי ישרים" ו"ליקוטי אמרים". ר' מאיר ב"ר יעקב מפשמישלאני (1711- 1781) זכה לתואר "הגדול" או "הראשון". אף הוא היה "מבני היכלא" של הבעש"ט ומייסדה של שושלת פרמישלאן. בדרכי ר' מאיר "הראשון" המשיך בנו ר' אהרן-אריה (נפטר ב- 1813) והוא מתלמידי הבעש"ט, המגיד יחיאל- מיכל מזלוצ'יב ור' אלימלך מליז'נסק. בנו, ר' מאיר ב"ר אהרן, נכד ר' מאיר "הגדול" (1781- 1850), קיבל עליו ב- 1813, עם מות אביו, את האדמו"רות בפשמישלאני. תורותיו העממיות כונסו בספריו "אור המאיר" ו"מרגניתא דר' מאיר". ב- 1852 שימש רבה של פשמישלאני ר' יעקב-שלמה, וב- 1860 - האדמו"ר ר' צבי ב"ר מאיר. ב- 1890 נתמנה לרבה של פשמישלאני ר' שמעיה שטיינברג; הוא כיהן בה כ- 50 שנה. באותו זמן שימש כאדמו"ר במקום ר' ישראל-אריה ב"ר צבי פרנקל (1830- 1891). ר' אלימלך ב"ר ישראל- אריה כיהן גם הוא ברב דמתא בפשמישלאני (נפטר ב- 1915). האדמו"ר האחרון של פשמישלאני היה ר' ישראל-אריה ב"ר צבי- אריה מרגליות (נולד 1887 ונפטר ב- 1965). ב- 1902 התקיים בפשמישלאני איגוד ציוני "ציון". באותה שנה הקים איגוד זה "בית תה", אשר חילק בחורף לעניי המקום כוס תה ולחמניה. ב- 1903 התקיימו בחירות לקהילת פשמישלאני, והודות לראש הקהילה שנטה לציונות ניצחו הציונים. כתוצאה מכך הצטרפו רבים מיהודי העיר להסתדרות הציונית המקומית. באותה שנה נוסד ארגון-נוער "השחר". ב- 1905 קם איגוד נשים ציוניות שמנה קרוב ל- 100 חברות. באותה שנה החל לפעול איגוד-נשים נוסף בשם "יהודית". ושוב באותה שנה נחלו הציונים ניצחון בבחירות לקהילה, ובראשה הועמד פעיל ציוני. מבין 18 חברי המועצה נבחרו 12 ציונים, למרות התנגדות נמרצת מצד חוגים חסידיים במקום. ב- 1912 פעל בעיר סניף "יוגענד", וב- 1919 - סניף פועלי ציון. ב- 1892 נתקיימו בפשמישלאני קורסים לעברית מטעם אגודת "תקוות ישראל". ביוזמת האיגוד "ציון" הוקם ב- 1905 בית-ספר עברי משלים. ב- 1906 פעל בפשמישלאני בית-הספר "התקווה" בהנהלת המורה צבי שארפשטיין. למדו בו 117 תלמידים ותלמידות, ובתחילת 1907 עלה מספר תלמידי בית-הספר כדי 150. ב- 1911 החליטה הקהילה להקציב תמיכה כספית בסך של 1,200 כתרים לחברת "שפה ברורה", כדי לייסד בית-ספר כללי-עברי בפשמישלאני. בשנים 1911- 1912 פעל במקום מועדון תרבותי "טוינבי-האלה"

 

בין שתי המלחמות

בעת כיבוש העיר הקצר בידי הבולשוויקים נפגעו יהודי פשמישלאני ואירעו בה מעשי שוד רכוש. בעקבות המלחמה נתמעטו אוכלוסי היהודים בכשליש ונחלשה פעילותם הכלכלית. עיקר הסיוע לשיקום היישוב היהודי בא מהג'וינט. חודשה עבודתם של משרפת יי"ש, בית-החרושת לשמנים, המלבנה והמנסרה, שבהם מצאו יהודים לא מעטים את פרנסתם. מספר משפחות יהודים המשיכו להתפרנס מסחר בתוצרת חקלאית שנשתבחה בה הסביבה, בעיקר בפשתן ובסלק-סוכר. המצב הוחמר בעקבות המשבר של סוף שנות ה- 20. הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים התארגנו לעזרה הדדית. ב- 1925 הוקם איגוד לאשראי, וב- 1929 - קופת גמ"ח שנתנה ב- 1934- 1935 17 הלוואות בסך כולל של 1,448 זלוטי. ועד הקהילה, חרף קשייו הכספיים, בנה ב- 1931 משחטת-עופות חדשה בהשקעה של 550 דולר. ועד הקהילה קנה חלקת-אדמה להרחבת בית-העלמין. כן תמך הוועד בסכומי כסף מיזעריים ביתומים, בחברה "שפה ברורה" וב"תלמוד תורה". בתקופה ההיא התנהלה פעילות ציונית וציבורית ערה. ב- 1928 החליטה ההסתדרות הציונית בפשמישלאני להקים בניין משלה. לצורך זה נאספו 1,000 דולר, וסך כל ההוצאות להקמת הבניין הוערכו כדי 10,000 דולר. חלק מסכום זה נתרם על-ידי יהודי אמריקאי יליד פשמישלאני. ב- 1923 פעלו בפשמישלאני סניף התאחדות ו-עזרה. ב- 1930 נוסד סניף המזרחי שמנה 30 חברים, ובאותו זמן בערך קן בית"ר. ב- 1933 מנה קן הנוער הציוני 100 חברים, וכן פעל במקום סניף אחוה. באותה שנה הגיע מספר חבריו של סניף התאחדות פועלי-ציון ל- 62. הארגונים אחוה והשחר פעלו בפשמישלאני מאז 1934. גם קיבוץ-הכשרה התקיים בפשמישלאני ומספר חבריו היה 15. ב- 1939 סמוך למלחמת-העולם נמסר על קיום קו גורדוניה. בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1931 קיבלו הציונים הכלליים - 108 קולות, המזרחי - 2, התאחדות - 89, הרביזיוניסטים 42 קולות. בבחירות ב- 1935 התחלקו הקולות כלהלן. הציונים הכלליים - 418 קולות, המזרחי - 17, התאחדות - 223 והרביזיוניסטים - 17 קולות. בבחירות אלו עלתה מפלגת הציונים הראדיקאלים אשר זכתה ל- 51 קולות. מספר בני נוער יהודים השתייכו לתאי המפלגה הקומוניסטית. ב- 1935 נידונו 2 בחורות יהודיות למאסר באשמת הפצת תעמולה קומוניסטית. ב- 1924 נבחרו בבחירות לוועד הקהילה 9 ציונים ו- 9 חרדים. ב- 1926 נתקיימו בחירות חדשות, ואז נבחרו לקהילה 4 ציונים יהודי כפרי 1 ו- 3 חסידים. בתחילה שלטו הציונים, ואולם בשל תככים של רב המקום איבדו הללו את השפעתם ולראשות הקהילה נבחר יהודי "חילוני". ב- 1928 נבחרו למועצת העיריה 22 יהודים, 21 פולנים ו- 5 אוקראינים. ב- 1933 נבחרו למועצת העיריה מבין כל 16 הנבחרים היהודים - 4 ציונים, 2 חרדים ו- 1 בלתי מפלגתי. ב- 1933 התקיים בפשמישלאני בית-ספר מקצועי משלים, ובשנים 1932- 1934 - בית-ספר משלים של תרבות ובו מורה אחד

 

במלחה"ע ה - II

לאחר שפרצה המלחמה בין ברית-המועצות וגרמניה, נסוגו עם הסובייטים בעיקר קבוצות יהודים פעילים במוסדות ממלכתיים ובמינהל העירוני בשנים 1939- 1941. חלק מן הנמלטים לא יכלו לעבור מזרחה בשל התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני ולכן חזרו העירה. ב- 1.7.1941 נכבשה פשמישלאני על-ידי הגרמנים. מוסדות העיריה נתפסו על-ידי האוקראינים, והמשטרה האוקראינית החלה מיד בחטיפת יהודים לעבודות-כפייה. ב- 8.7.1941 פורסם צו המחייב את היהודים לשאת סרט ועליו מגן-דוד. כן הוטלו הגבלות-תנועה על יהודי המקום, והם נדרשו לספק לגרמנים חפצי-ערך, כלי-בית ורהיטים. ואולם הגרמנים והאוקראינים לא הסתפקו במילוי הדרישות הללו על-ידי היהודים עצמם, אלא התפרצו לדירות היהודים ושדדו את רכושם. במחצית הראשונה של יולי 1941 רצחו האוקראינים עשרות יהודים בכפרי הסביבה: בקורוביצה נרצחו 17 יהודים ובכפר ביאלה נטבחו רוב תושביו היהודים. ב- 15.7.1941 העלו הגרמנים באש, בעזרתה הפעילה של האוכלוסיה המקומית. את בתי-הכנסת בעיר על כל תשמישי הקדושה שבהם. כ- 10 יהודים הושלכו אל האש ומצאו את מותם בלהבות. האש התפשטה מבתי-הכנסת אל הבתים היהודיים הסמוכים, וכך נשרפו גם כ- 40 בתים. האוקראינים וקבוצות פולנים בעיר ניצלו הזדמנות זו כדי לשדוד רכוש יהודי. ביולי 1941 הוקם היודנראט. בראשו עמד ד"ר רוטפלד, ואחר-כך כיהן בתפקיד זה דוד מנדל. על היודנראט היה לספק אנשים לעבודת-כפייה ולמלא דרישות הגרמנים בכל הנוגע לגזירות הכלכליות. ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית, שבראשה עמדו שני האחים כהנא. דעתם של חלק מניצולי פשמישלאני על התנהגותם של חברי היודנראט בשלב האחרון לקיומו וכן על מספר שוטרים יהודים היתה שלילית. באוקטובר 1941 הוטלה על יהודי פשמישלאני קונטריבוציה של מיליון רובל. ב- 5.11.1941 נדרשו הגברים מגיל 18 עד 60 להתייצב בחצר הגימנסיה העירונית כדי להרשם לעבודה. על אי-התייצבות היו צפויים לעונש מוות. כן הפיצו הגרמנים שמועה, שהרישום קשור בפתיחת מחנות עבודה בסביבה. מבוכה גדולה אחזה את בני הקהילה, וכמה מאות גברים התאספו במקום המיועד. בין הנאספים נערכה סלקציה וחלק מבעלי-המלאכה שוחררו. הנותרים, כ- 450 איש, סודרו ב- 6 קבוצות והובלו ברגל ליער קרוסציינקו ונרצחו שם. בסוף 1941 ובראשית 1942 נלקחו קבוצות יהודים מפשמישלאני למחנות-העבודה קורוביצה, יאקטורוב, הרמאנוב, ויניקי, אוסטרוב, סאסוב ופלוחוב. תחילה ניסו היודנראט ובני- המשפחות לשמור על הקשר עם הכלואים במחנות אלה ולספק להם מזון ובגדים, אך במרוצת הזמן נותק הקשר עמם ורובם מצאו את מותם מעבודה מפרכת, רעב, מחלות והשמדה שיטתית. בדצמבר 1941 נדרשו יהודי פשמישלאני למסור לגרמנים את כל הפרוות שברשותם. בחורף 1941- 1942 מתו רבים ברעב ובמחלת טיפוס-הבהרות. כדי להקל על מצוקת הרעב הוקם מטבח ציבורי, אך היקף פעולתו היה מצומצם ביחס לצרכים. בבית-החולים היהודי שהתארגן באותה תקופה ניתן טיפול מסור לחולים, ואולם מעטים בלבד מבין החולים יכלו להתקבל לאישפוז. במאי 1942 התפרצו הגרמנים לבית-החולים היהודי ורצחו במקום את כל המאושפזים בו - כמה עשרות במספר. מאז נמנעו היהודים החולים מלהיכנס לטיפול בבית-החולים. הקיץ והסתיו של שנת 1942 עמדו בסימן של אקציות המוניות להשמדה. באקציה שביום 28.7.1942, באקציה שנערכה בספטמבר וב- 6.11.1942 שולחו להשמדה מאות יהודי פשמישלאני למחנה בבלז'ץ. באוקטובר 1942 הוחל בריכוז יהודי פשמישלאני בגיטו. במחצית השנייה של נובמבר 1942 הוכנסו לתוך הגיטו קבוצות יהודים מגליניאני ומסוויז'. הצפיפות בגיטו היתה רבה; במיוחד סבלו האנשים ממחסור במים. בגיטו היו רק 2 בארות-מים, ולפיכך השתרעו תורים ארוכים כל שעות היממה כדי לזכות בדלי מים. ב- 5.12.1942 היתה אקציה נוספת. מתוך הגיטו הוציאו הגרמנים והשוטרים האוקראינים כ- 3,000 איש והובילו אותם לתחנת הרכבת, שם נערכה סלקציה וכמה עשרות בעלי-מקצוע הוחזרו לגיטו. הנותרים הוכנסו לקרונות- משא ונשלחו להשמדה במחנה בלז'ץ. אחרי אקציה זו צומצם שטח הגיטו. כן הוקמה בפשמישלאני שלוחה של מחנה-העבודה בקורוביצה. בשלוחה זו רוכזו עובדים חיוניים למשק הגרמני. בחורף 1942- 1943 בנו שרידי הקהילה מחבואים, כדי למצוא בהם מיסתור בעת האקציות הנוספות. חלק מן המחבואים, ובעיקר אלה שביערות הסמוכים, נועדו לשהייה ממושכת יותר. ב- 22.5.1943 בא מועד החיסול הסופי של הגיטו. אקציה אחרונה זו נמשכה שבוע ימים, משום שהגרמנים התקשו לגלות את המתחבאים. חלק ניכר משרידי הקהילה נרצחו בשטח הגיטו, האחרים הוצאו להורג ביער הסמוך. לפי שעה הושארו בגיטו רק כ- 70 איש לאיסוף הרכוש היהודי ולסידורו, אך תוך זמן קצר חוסלה גם קבוצה זו. פשמישלאני הוכרזה "מטוהרת מיהודים" ("יודנריין"). ב- 28.6.1943 הגיע תורם של כלואי מחנה העבודה בפשמישלאני, ואף הם הוצאו להורג. זמן-מה לפני אקציית-החיסול, ואפילו במהלכה של זו, נמלטו קבוצות יהודים ליערות וחיפשו בהם מחסה. הם שימשו מטרה למצודים בלתי-פוסקים מצד הגרמנים ואיכרי הסביבה. חלק מן היהודים הללו ביערות היו מצויידים בנשק והשתמשו בו להשגת מזון ולהגנה עצמית. ביערות חאנאצ'וב שליד פשמישלאני נוצר קשר בין יהודים חמושים ובין לוחמים פולנים, ויחד איתם הגנו על כפרים פולנים באיזור כנגד התנפלויות האיכרים האוקראינים ואנשי כנופיות הלאומנים האוקראינים של באנדרה. יהודים רבים ביערות נרצחו בידיהם. אחרי שחרור העיר ב- 20.7.1944 התקבצו בה כמה עשרות ניצולים, שהגיחו מן היערות והמחבואים. חלק מהם עברו להתגורר בזלוצ'וב, אך תוך מספר חודשים עזבו רובם המכריע את האיזור והגיעו לפולין בדרכם לארץ- ישראל ולמדינות אחרות במערב