כ"ה אב ה'תשע"ז

קאטוביצה KATOWICE

עיר בפולין
מחוז: שלזיה
נפה: קאטוביצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-134,379

·  יהודים בשנת 1941: כ-8,587

תולדות הקהילה:
אחרי המלחמה

קאטוביצה שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי ב-28 בינואר 1945. העיר לא נחרבה במהלך הקרבות. רבים מתושבי קאטוביצה הגרמנים ברחו עם הצבא הגרמני הנסוג. לקאטוביצה התחילו לזרום שרידי היהודים הניצולים ממקומות שונים, ובעיקר רפאטריאנטים משטחי ברית המועצות. באוקטובר 1945 הגיע מספר היהודים בקאטוביצה ל-2,152. כבר במאי 1945 היה בקאטוביצה ועד יהודי אשר הפעיל במקום מטבח ציבורי. כעבור זמן מה פרש הוועד את חסותו על יהודי המחוז כולו, בדומה לוועדים מחוזיים בוורוצלאב ובלודז'. ב-1 בינואר 1946 נרשמו בוועד המחוזי 19,116 יהודים, מהם 10,821 רפאטריאנטים מברית המועצות. הוועד פעל להושטת עזרה חומרית לנזקקים וכן עזר בנסיונות שנעשו לארגן מחדש את חיי היישוב היהודי. במחצית הראשונה של 1946 קיבלו 14,425 איש סיוע כספי, מזון- 25,621 איש, ובגדים- 15,059 נזקקים. במחוז הוקמו 6 קואופרטיבים (בהם 76 עובדים ו-65 בתי מלאכה פרטיים, מהם 29 של חייטים, 16 של סנדלרים, 4 של מסגרים). בינואר 1947 היו מועסקים בקאטוביצה עצמה כ-4,000 יהודים.
את הקורסים להכשרה מקצועית אירגן הוועד המחוזי של "אורט". באותה עת הוקמו במחוז 2 בתי-ילדים, ובהם נמצאו בינואר 1946- 254 ילדים. הוועד המחוזי הקציב להם 3,136,000 זלוטי. ב-1946 התקיימו במחוז פנימיית-יום ל-79 ילדים וכן בית-ספר יהודי. ביוני 1949 נפתח במקום מטעם הוועד היהודי, המועדון היהודי- "פאלקס קלוב". מגמר המלחמה ועד 1950 פעלו בקאטוביצה סניפים של מפלגות יהודיות: "איחוד פועלי ציון", "בונד", קומוניסטים, וכן תנועות-נוער: "השומר הצעיר", "גורדוניה", "בורוכוב", שקיים בקאטוביצה קיבוץ הכשרה, ועוד. על שירותים דתיים שקדה הקהילה היהודית, שניהלה בית-כנסת, מטבח ושחיטה כשרה. ב-1950 אסרה ממשלת פולין את פעילות המפלגות ותנועות-הנוער היהודיות. במקום נשאר רק הוועד היהודי שבהשפעת קומוניסטים יהודים היה לאחר זמן לסניף ה"חברה הציבורית-תרבותית של יהודי פולין" שמרכזה בווארשה. בקאטוביצה הוקם מועדון החברה, ובו נתקיימה פעילות תרבותית ענפה. בשנים 1945-1947 שימשה קאטוביצה תחנת-מעבר לאלפי יהודים, שהגיעו בעיקר כרפאטריאנטים מברית המועצות, שהו במקום זמן קצר בלבד והמשיכו בדרכם לארצות מערב-אירופה ומשם על-פי-רוב לארצות הברית וארץ ישראל.לאחר תקופות קצרות של שהיה בקאטוביצה, היו בה, כמו בפולין כולה, 3 גלי הגירה המונית: ב-1950-1951; 1956-1957; 1968-1969. לאחר 1969 נשארו בעיר רק משפחות יהודיות ספורות.

 

בעת מלחה"ע ה - I

קאטוביצה מוזכרת לראשונה בתעודות משנת 1598 כיישוב כפרי שהיה עד 1764 בבעלות פרטית של האצולה. כתוצאה של המלחמות בין פרוסיה ופולין על אדמות שלזיה, סופחה קאטוביצה וסביבתה ב- 1742 לפרוסיה. היא חזרה להיות תחת שלטון פולין רק ב- 10.1.1922, לאחר משאל-עם שנערך ב- 1921 בדבר השתייכותו של איזור זה לפולין או לגרמניה. כבר בימי הביניים היו בסביבות קאטוביצה בתי-יציקה לברזל, אך עד לשנות הארבעים של המאה ה- 19 לא היתה קאטוביצה אלא כפר קטן לצידה של בוגוצ'יצה הסמוכה, שבה הוקמו בשנות העשרים של המאה כמה כורים ומפעלים להפקת מתכת וכן מיכרה-פחם. ב- 1838 רכש את קאטוביצה פ. וינקלר, תעשיין פרוסי נודע, וב- 1839 הוא אף העביר לקאטוביצה את המשרדים הראשיים של עסקיו. ב- 1836 זכתה קאטוביצה לכביש חדש המוביל מערבה, לביטום ומיסלוביצה; ב- 1846- 1847 וב- 1859 קשרו אותה פסי הרכבת אל ברסלאו, קראקוב ווארשה. בשנים 1839- 1899 נוסדו בקאטוביצה ובסביבתה הקרובה שלושה מיכרות-פחם ושלושה מפעלים מטאלורגיים. ב- 1865 הוענק לה מעמד של עיר, וכעבור זמן קצר התפתחה למרכז תעשייתי ותרבותי בשלזיה. מ- 1873 היתה קאטוביצה למקום מושב הנפה. מוצאם של אוכלוסי המקום היה פולני וגרמני ומאבקם של שני הלאומים על השליטה בעיר טבע את חותמו עליה. היהודים מוזכרים לראשונה בבוגוצ'יצה (מ- 1924 פרברה של קאטוביצה) ב- 1733. בסופה של אותה מאה מוזכר יהודי שחכר שם את בית-היציקה לברזל. בקאטוביצה עצמה התיישבה משפחה יהודית ראשונה רק ב- 1825 והיא התפרנסה מחכירה. ב- 1840 ישבו במקום שתי משפחות יהודיות. עם התפתחותה של העיר, הלך וגדל מספר היהודים בה. רובם באו מגרמניה. ב- 1863 ישבו במקום 58 משפחות יהודיות ומפרנסיהן: 36 סוחרים, 5 בעלי-מלאכה, 5 פונדקאים-מלונאים, רופא, 4 חנוונים ו- 7 סוכנים (שניים מהם נציגים של חברות מסחר זרות). ל- 19 משפחות היו חלקות שדה או אחוזות. בסוף המאה ה- 19 עסקו רוב יהודי העיר במסחר זעיר ובמלאכה. יהודים מועטים עבדו כפקידים בבנקים ומקצתם אף זכו במשרות בכירות. כן גדל מספר בעלי מקצועות חפשיים ותעשיינים. ב- 1885 גורשו מן העיר 25 משפחות יהודיות שמוצאן מפולין, רוסיה וגאליציה, בתואנה שהן מהוות בעייה ביטחונית בשל קירבת המקום אל הגבול; רובם היו בעלי מלאכה. ראוי לציין, שהכנסתם השנתית של אחוז ניכר מבין יהודי המקום היתה מועטת ביותר. מן הנתונים החלקיים על המס השנתי, שהוטל ב- 1884 על יהודי קאטוביצה מטעם הקהילה, ניתן ללמוד על הכנסותיהם של מקצת מן המשפחות בעת ההיא. מתוך 35 משפחות ההכנסה השנתית של 20 מהן היתה בין 450- 625 מארק, של 5 משפחות - הכנסה שנתית בין 900- 1,300 מארק, ושל 5 משפחות נוספות לא הגיעה ההכנסה אפילו כדי 450 מארק. רק 5 משפחות זכו בהכנסה שנתית מעל ל- 1,800 מארק. ראשוני היהודים בקאטוביצה השתייכו לקהילת מיסלוביצה, ושם קברו את מתיהם. בשנות השישים למאה ה- 19 שילמו יהודי קאטוביצה לקהילת מיסלוביצה מס שנתי בסך 300 טאלרים. יהודי קאטוביצה התפללו בבניינים פרטיים או בבית-כנסת שבבוגוצ'יצה. את משכורתו של השו"ב שילמו יהודי קאטוביצה במשותף עם יהודי הכפרים הסמוכים. ב- 1862 נחנך בית-הכנסת הראשון בקאטוביצה, ב- 1867 הוקם בית-המרחץ, וב- 1868 - קודש בית-העלמין. לאחר 4 שנות מאבק עם ועד-הקהילה במיסלוביצה והשתדלויות אצל השלטונות הוקמה בקאטוביצה ב- 1866 קהילה עצמאית. בשנות השבעים פרשה קהילה צעירה זו את חסותה על יהודי 8 היישובים הסמוכים, שעד אז השתייכו לקהילות קניגסהוטה או מיסלוביצה. ב- 1866 נתקבל התקנון הראשון של הקהילה, שתקציבה השנתי באותה שנה הגיע ל- 1,910 מארק. תקציב ועד-הקהילה גדל משנה לשנה, וב- 1914 הגיע לסך 111,581 מארק. עם התפתחותה של העיר הלך וגדל מספר היהודים בה. לאחר שהורחב בית-הכנסת ב- 1883 עד 500 מקומות, הוחלט ב- 1896 על בניית בית-כנסת חדש של כאלף מקומות ישיבה. בית-כנסת זה נחנך ב- 1 בספטמבר 1900. על ידו נבנה בניין מנהלי של הקהילה ובו היו בין היתר בית-מרחץ חדש ומשחטה לעופות. קהילת קאטוביצה מלבד פעילותה למען חבריה שלה עסקה גם בעזרה לקהילות אחרות, ובעיקר לאלפי פליטים יהודים מרוסיה, שזרמו דרך קאטוביצה מערבה אחר הפרעות ב- 1881- 1882. בשנים 1867- 1885 עמד בראש הקהילה בקאטוביצה שמעון (סימון) שאלשא, ומ- 1885 עד 1900 (ואולי גם עד 1914) הוצאות הקהילה בשנים 1879- 1914 1879 1906 1914 הוצאות הסכום הסכום הסכום במארקים % במארקים % במארקים % תקציב הקהילה בכלל 16,355 100.0 84,072 100.0 111,581 100.0 משכורות 10,328 63.1 30,201 36.0 44,424 39.9 החזקת רכוש 1,010 6.2 9,100 10.8 12,990 11.6 מיסים שונים 1,617 9.9 26,087 31.0 26,041 23.3 הוצאות סעד ותרבות 2,300 14.1 9,074 10.8 11,000 9.9 הוצאות אחרות 1,100 6.7 9,610 11.4 17,126 15.3 - סאלומון וינר. רבה הראשון של קהילת קאטוביצה היה ד"ר יעקב הכהן, שישב על כיסאו מ- 1872 עד 1914. הראשונה מבין חברות הצדקה והעזרה שנוסדו בקאטוביצה היתה "אגודת הנשים", שהוקמה ב- 1863. ב- 1866 נוסדה החברה "עזרה לעניים" וב- 1868 - "החברה-קדישא", שעסקה גם בהושטת עזרה לחולים. ב- 1900 היו באחרונה 390 חברים וב- 1911 - 514. ההוצאות של חברה זו גדלו מ- 3,062 מארק ב- 1890 עד 13,000- 14,000 מארק בשנים 1910- 1911. ההוצאות ב- 1905 הגדולות מן הממוצע בסך 23,691 מארק, מצביעות כנראה על גל חדש של פליטים מרוסיה ומפולין הקונגרסאית שהגיעו אז לקאטוביצה. ב- 1871 נוסדה חברת "גמילות-חסדים"; ב- 1888 או ב- 1889 - "חברת מחזיקי אביונים". בשנים 1898- 1907 היה מספר חבריה בין 250 ל- 300, ומספר מקבלי הקצבות גדל בתקופה זו מ- 2,067 עד 4,107. ב- 1907 פעלה בקאטוביצה קופה, שנועדה לפתור את העניין המכביד של עוברי-אורח, ותקציבה הגיע ל- 7,353 מארק. באותה שנה היו במקום סניף מקומי של הארגון לעזרה "הילפספריין" בברלין, וב- 1909 - סניף "כל ישראל חברים", האליאנס שבווינה. החברות והארגונים הללו פעלו עד למלחמת-העולם הראשונה, ורובם המשיכו בפעולתם גם לאחריה. על פי הצו מ- 1847 הוטלה על ילדי ישראל בפרוסיה חובת הלימודים בבתי-ספר עממיים. עד 1860 למדו ילדים יהודים בקאטוביצה בבית-הספר העממי הקאתולי. ב- 1860 הוקם בית-ספר יהודי פרטי ובו 2 כיתות ו- 2 מורים. ב- 1866 הועבר בית-הספר לחסות הקהילה וכבר היו בו 3 כיתות ו- 3 מורים, וב- 1869 למדו בו 104 תלמידים. לבית-הספר הזה הוענקו זכויות ממלכתיות ולבוגריו ניתנה הרשות להמשיך בלימודים בגימנסיה. ב- 1871 קיבלה לידיה עיריית קאטוביצה את בית-הספר, אך הקהילה היא שהעסיקה את המורים, ובמידה רבה מימנה את הוצאות בית-הספר. ב- 1872 או 1873 נוסדה החברה "תלמוד תורה", שכעבור זמן מה הקימה חדר "תלמוד- תורה". ב- 1876 יסד הרב ד"ר י. הכהן, בתמיכת הקהילה, בית-ספר עברי לבנים ולבנות, שנתקיים עד מלחמת-העולם הראשונה. מספר תלמידיו הגיע ב- 1911 ל- 290. סימניה הראשונים של הפעילות הפוליטית והתרבותית המודרנית בקאטוביצה הם מתחילת שנות השמונים של המאה ה- 19. ב- 1880 ייסד הסוחר מ. מוזס תא של המסדר "בני ברית", שקשר קשרים עם התנועה הציונית ברומניה, רוסיה, גרמניה ואוסטריה. במאי 1882 היו בתא שבקאטוביצה 50 חברים ובשאר הערים בשלזיה העלית - כ- 60 חברים נוספים. "בני ברית" בקאטוביצה תרמה הרבה לארגון הוועידה הבינלאומית של "חובבי ציון", שנתקיימה במקום בספטמבר 1884. בשנת 1896 או ב- 1897 פעל בקאטוביצה סניף של חברת "עזרה". ב- 1904 נוסד סניף של ההסתדרות הציונית וב- 1913 פעלה במקום "עבריה". ב- 1903 היה במקום סניף של "האגודה להפצת ספרות והיסטוריה של העם היהודי". ב- 1908 נוסדה אגודת ספורט יהודית - "בר-כוכבא".

 

בין שתי המלחמות

כאמור, בעקבות מלחמת-העולם הראשונה חזרה קאטוביצה לשלטון פולין ב- 1922. באותה תקופה היתה זו עיר תעשייתית מפותחת, ותושביה היו מקיימים אורח-חיים שנשתרש בה קרוב ל- 200 שנות שלטון גרמני. בשנים 1916- 1918 עזבו את קאטוביצה כ-%10 של אוכלוסי המקום ממוצא גרמני, ואפשר שהיו ביניהם גם יהודים. במקומם באו תושבים חדשים מרחבי פולין כולה. כן סופחו לקאטוביצה ב- 1924 שישה יישובים סמוכים, שרוב אוכלוסייתם היתה פולנית. עד 1931 הוכפלה אוכלוסיית העיר, ובתוכה הוכפל גם מספר היהודים. מבין יהודי המקום היו ב- 1926 כ-%60 תושבים חדשים, שבאו מפולין הקונגרסאית, גאליציה, ומן העיר צ'יישין, ורק %40 היו מבני המקום, המכונים "דויטשן". השוני בין שני הפלגים האלה היה ניכר, אך פעילי שתי הקבוצות עשו מאמצים לליכוד היישוב היהודי במקום. בשנות השלושים המשיכו לזרום יהודים נוספים מרחבי פולין אל אזור תעשייתי זה בתקווה למצוא פרנסה כלשהי. גידול אוכלוסיית היהודים בקאטוביצה נפסק רק ב- 1938, כאשר נטשו כ- 250 יהודים את המקום מפחד המאורעות הכרוכים בסיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית. יהודי קאטוביצה חרדו מפני הבאות, משום קירבתה של העיר לגבול הפולני-גרמני, אולם באותה עת הגיעו לקאטוביצה פליטים רבים - יהודים שלא ניכללו בסטאטיסטיקה הרשמית. כך גדל למעשה מספר היהודים בעיר. כבר ב- 1937 היו במקום כ- 400 משפחות מגורשים מגרמניה, ומספרם גדל מיום ליום. במחצית השנייה של 1938 הצטרפו אליהן פליטים מאוסטריה ומספר גדול יותר של פליטים מצ'כוסלובקיה. בשביל הללו הקימה הקהילה כעין מחנה, ובו שוכנו כ- 300 נפשות. מעריכים, שבקיץ 1939 ישבו בקאטוביצה 11,000- 12,000 יהודים. לאחר מלחמת-העולם הראשונה הלך והדרדר מצבה הכלכלי של שלזיה כולה, ובכללה של העיר קאטוביצה. בשנים 1923- 1926 עלה מספר המובטלים, וגברה הגירתם של כורי-פחם הפולנים לאירופה המערבית. קשה במיוחד היה המצב בתעשיית הברזל ב- 1926. ב- 1932 הגיע המשבר הכלכלי בשלזיה לשיאו. המאבק של הפועלים, רובם פולנים, נגד בעלי המפעלים, שרובם היו ממוצא גרמני, לבש בשלזיה גם צורה של התמודדות בין נציגי שני עמים. על-אף המצב הכלכלי הכללי הקשה שמרו יהודי קאטוביצה על מעמד יציב מבחינה כלכלית. היו בהם בעלי הון אחדים, בנקאים, תעשיינים, בעלי טחנות-קמח, מינסרות, כמה סוחרי תבואה, יערות ועצים וכן בעלי חנויות מפוארות בעיר. כ- 250 משפחות יהודיות השתייכו לשיכבה העשירה ביותר. בהשוואה אל ערים אחרות בפולין היה יציב גם מצבם של בעלי המקצעות החופשיים, כגון הרופאים (ב- 1931 - 30 איש), המהנדסים, עורכי-הדין וכן קבוצת פקידים בכירים. אך באותה עת, חלק ניכר של יהודי קאטוביצה, כ- 1,000 משפחות מבין משלמי מיסים לקהילה ב- 1936, קיימו בקושי את משפחותיהם; הכוונה בעיקר לסוחרים זעירים, בעלי- מלאכה, חנוונים, רוכלים, ופקידים למיניהם. בתקופת המשבר הכלכלי ירדו הללו מנכסיהם ובשנות השלושים, לאחר שעלה היטלר לשלטון, וגברה האנטישמיות בקאטוביצה, היה מצבם ירוד יותר. ב- 1936 גירשו שלטונות היישובים הסמוכים לקאטוביצה את כל הרוכלים היהודים מיישוביהם, וכך נשארו 200 משפחות רוכלים בלא פרנסה. ב- 1937 סגרה עיריית קאטוביצה 30 חנויות של חנוונים וסדנאות של בעלי-מלאכה יהודים ששכנו במרתפים, ומסרון ללא-יהודים. משנה לשנה גדל אפוא מספר היהודים מקבלי הסעד מוועד הקהילה, וב- 1938 הוא הגיע ליותר מ- 400 משפחות. כדי לעמוד בפרץ התארגנו יהודי קאטוביצה לעזרה הדדית. ב- 1927 הוקם "בנק שיתופי". תחילה היו בו 154 בעלי מניות, וב- 1937 גדל המספר ל- 400. ב- 1931 הוקמה קופת גמ"ח וב- 1937 היו בה 200 חברים. בפברואר 1939 פתחה אגודת הקמעונאים והסוחרים הזעירים היהודים קואופראטיב משלה. באותו זמן הוקם סניף של "מרכז הסוחרים הקמעונאים והזעירים בפולין" ובו יותר מ- 200 חברים. ארגון זה היה אחד הפעילים בקאטוביצה, ויצויינו כאן שאר הארגונים: "איגוד הסוחרים של שלזיה העילית", שאיחד סוחרים בינוניים; "איגוד יהודי של בעלי-מלאכה עצמאיים", המסונף ל"ארגון מרכזי של בעלי-מלאכה יהודים"; "איגוד כימאים יהודים"; "איגוד פקידים יהודים". עד 1937 היו הקצבים היהודים באיגוד משותף עם הלא-יהודים, אך באותה שנה החליטו הקצבים הנוצרים להקים ארגון משלהם. משנסתיימה מלחמת-העולם הראשונה החלה לפעול בקאטוביצה אגודת "השחר". בשנות השלושים הלכה וגברה הפעולה הציונית במקום. אז נפתחו סניפים של "הציונים הכלליים", של "המזרחי", הרביזיוניסטים, ושל "ההתאחדות". על מעמדן של המפלגות הציוניות בקרב הציבור היהודי ניתן ללמוד, בין השאר, ממספר ניכר (כ- 1,300 איש) של בוחרים, שהשתתפו בבחירות לקונגרס הציוני ב- 1935. ל"ציונים כלליים" היתה בשנות השלושים השפעה ניכרת בקהילה, וכמה מפעיליהם כיהנו שנים רבות כחברי ועד הקהילה (אליהו אברהמר, המהנדס לודביג ז'מיגרוד, ד"ר זיגמונט רפפורט, נשיא הוועד המקומי של ההסתדרות הציונית בקאטוביצה ועוד). כן היו הציונים הנציגים היהודים הראשונים במועצת העירייה ב- 1929. פעילות ציונית עניפה גילו במיוחד קבוצות הנוער היהודי בקאטוביצה. כבר ב- 1926 היה בעיר סניף של הנוער העברי "עקיבא" ובו 35 חברים (ב- 1933 גדל מספרם עד 80). ב- 1931 הוקם סניף של "הנוער הציוני". ב- 1934 מנו שני הקנים האלה יותר מ- 300 חברים. ב- 1934 ייסד הוועד המקומי של ההסתדרות הציונית את "בני ציון" - ארגון לבוגרי תנועות הנוער; ב- 1935 הוקם ארגון של בוגרי תיכון וסטודנטים "הרצליה" (היו בו אז 40 בני נוער). גם ליד "המזרחי" פעלה קבוצת צעירים, וב- 1934 יצאו מהם 63 לקיבוץ הכשרה. היו גם בשנות השלושים סניפים של "השומר הצעיר" ושל "גורדוניה" וכן ארגון "עזרה" לחלוצים. בשנות העשרים פעל בקאטוביצה "ארגון נשים לפעילות תרבותית בארץ-ישראל" וממנו כנראה צמחה אחר-כך "ויצו". ב- 1936 נימנו עם הארגון 340 חברות. בסוף 1933 או בתחילת 1934 התאחדה "ויצו" עם "איגוד נשים". גם "בני ברית", שהוקם כזכור, בסוף המאה ה- 19, המשיך בפעולותיו. על יחסי הכוחות בקרב הארגונים הציוניים ניתן ללמוד מן הנתונים על תוצאות הבחירות לקונגרסים ציוניים. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים בקאטוביצה (1927- 1935): #1# מפלגות # 2#הקונגרס ה- 15 #3# הקונגרס ה- 17 #4#הקונגרס ה- 19 #1# #2# 1927 #3# 1931 #4# 1935
#1# הציונים הכלליים #2# 37 #3# 120 #4# 754
#1# המזרחי #2# 4 #3# 10 #4# 138
#1# הרביזיוניסטים #2# - #3# 161 #4# -
#1#גוש ארץ-ישראל העובדת #2# - #3# 46 #4# 405
#1# פועלי ציון #2# 8 #3# - #4# -
#1#התאחדות #2# 13 #3# - #4# 14
בקרב הנוער ממשפחות מתבוללות פעל בין שתי מלחמות-העולם ארגון נוער "יוגנדבונד". כמו שאר הקהילות בשלזיה העילית, כן קהילת קאטוביצה פעלה על-פי החוק הפרוסי מ- 23.7.1847, שלפיו השתייכו לקהילה ושילמו מיסים יהודים שמקור פרנסתם היה במקום, אף כי לא היה הכרח שיגורו בו. 1924ב היו בקהילת קאטוביצה 900 משלמי מיסים, ותקציבה הסתכם ב- 318,000 זלוטי. על אף הבחירות לוועד הקהילה, שנתקיימו כמה פעמים בשנות העשרים ובתחילת השלושים, הועמדו בראש הקהילה קומיסארים ממונים, וזאת בגלל חילוקי הדעות בין הנבחרים, וכן בשל מדיניות השלטונות הפולניים, שתמכו בחוגים המקורבים אליהם. בשנים 1921- 1937 עמד בראש הקהילה ברונו אלטמאן, אשר תרם בין השאר לשיתוף פעולה והבנה בין ה"דויטשן" הוותיקים לבין התושבים שבאו זה מקרוב לגור בקאטוביצה. פעיל במיוחד היה ועד הקהילה במחצית השנייה של שנות השלושים. ביוזמתו נבנה ב- 1936- 1938 בניין קהילה חדיש ובו בית-כנסת בן 300 מושבים, אולם-הרצאות, 8 חדרי כיתות של בית-הספר וגן-הילדים. ליד הבניין הוקם גם בית- מרחץ ומשחטה לעופות. הכסף לבנייה בסך 300,000 זלוטי לערך בא מהעלאת המיסים הקהילתיים ב-%30, וכן מתרומות בכסף ובחומרי בניין מידי הנדבנים. היו גם כאלה, שעבדו חינם בבנייה. חלוקת התקציב של הקהילה בשנים 1936- 1937 מראה על פעילות עניפה בתחומי החינוך והסעד. כך, למשל, הוקצבו מהתקציב של שנת 1936, שהיה 243,000 זלוטי, סך 26,000 (%10.7) למטרות חינוך ו- 84,500 זלוטי (%34.8) לעזרה סוציאלית. מתקציב של 561,000 זלוטי (שכלל 200,000 זלוטי לבית הקהילה) הוקצבו בשנת 1937 28,000 זלוטי (%7.8) לחינוך ו- 121,000 זלוטי (%33.5) לעזרה סוציאלית. מלבד מקבלי הסעד מבין תושבי המקום, נתמכו גם מאות פליטים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. כדי להקל על יהודים בחיפושי עבודה נוסדה ב- 1936 לשכת העבודה ליד ועד-הקהילה. הקהילה פתחה מטבח עממי לנזקקים וכן מרפאה. בשנים 1936- 1939 ארגנה הקהילה מחנות-קיץ ל- 150 ילדים בני משפחות עניות. מיאנואר 1932 ועד פרוץ מלחמת-העולם הוציא לאור ועד הקהילה בטאון משלו שנקרא "עתון רשמי של הקהילה היהודית". בפעילות סעד ועזרה המשיכו גם החברות המסורתיות כגון חברת "ביקור חולים" ו"חברה קדישא", "חברת נשים" וכן "החברה לטיפול בחולים". ב- 1934 פעל ועד עזרה לפליטים מגרמניה, אך במשך הזמן קיבלה הקהילה היהודית על עצמה את תפקידיו וקיימה קשרים עם הוועד המרכזי שבלונדון לעזרה לפליטים מגרמניה. אחרי הפרעות בבז'שץ'-ליטבסקי הוקם ליד הקהילה ב- 1937 "ועד עזרה ליהודי בז'שץ'". ב- 1924 נתמנה לרבה של קאטוביצה הרב ד"ר יחזקאל לווין, שב- 1928 עבר לכהן בלבוב (נספה בשואה). במקומו בקאטוביצה נתמנו ב- 1928 שני רבנים: הרב ד"ר קלמן חמיידס (חכמ"דס) והרב ד"ר מרדכי פוגלמאן; הללו כיהנו בקודש עד 1939 שניהם( נספו בשואה). לראשונה בתולדות קאטוביצה נבחרו למועצת העירייה ב- 1929 שני יהודים: יו"ר הוועד המקומי של ההסתדרות הציונית אלפרד מילר, והמהנדס לודביג ז'מיגרוד, נציג הסוחרים, גם הוא ציוני. ב- 1934 נבחר לעירייה יהודי שלישי, ד"ר ליאו קאופמאן. סברה היא, שהשלושה כיהנו במועצת העירייה עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. בתקופה הנדונה היו בחסותו של ועד הקהילה מוסדות החינוך הבאים: "תלמוד-תורה", בית-ספר לבנות "בית יעקב"' ומ- 1935 בית-ספר עברי. יסודו של האחרון בקורסים לעברית שנתקיימו בקאטוביצה בתחילת שנות העשרים, וב- 1936 למדו בו 170 תלמידים. כן נתקיים בתקופה ההיא גן- ילדים. בשנות השלושים היה במקום בית-ספר ממלכתי לילדי ישראל הקרוי( "שאבאסובקה") על שם ברק יוסלוביץ'. ב- 1936 ביקשה מועצת העירייה לסגור את בית- הספר, אך ועד הקהילה התנגד לכך וטען, שעל סמך החוק הפרוסי מ- 1906 חייבת העירייה לקיים בית-ספר לילדים יהודים, בדומה לחובתה לקיים בית-ספר לקאתולים ולאוואנגלים. בפברואר 1939 עמד "אורט" להקים קורסים מקצועיים; לא ידוע אם היוזמה יצאה לפועל. בתקופה שבין שתי המלחמות המשיכה לפעול בקאטוביצה "החברה לספרות ולהסטוריה היהודית" ולידה ספרייה. ספרייה נוספת נתקיימה ליד ארגון הנוער "בני ציון". ב- 1938 פתח ועד הקהילה ספרייה בת כ- 2,000 ספרים, ולידה אולם-קריאה. ב- 1932 נוסד "המועדון החברתי" ומטרתו פעולה תרבותית בקרב האינטליגנציה היהודית. ב- 1936 הוקמה במקום האגודה של שוחרי האוניברסיטה העברית. הפעילות הספורטיבית התרכזה במועדון "בר כוכבא", שנוסד עוד ב- 1908. בשנות השלושים היו בו כמה מאות חברים, בני-נוער ומבוגרים. "בר כוכבא" בקאטוביצה נחשב לאחד הסניפים הפעילים ביותר של רשת ארגוני הספורט של "מכבי" בפולין כולה. כן נתקיימה במקום אגודת כדורגל "קאטוביצה", שמנתה ב- 1937 - 86 כדורגלנים. בשנות השלושים הוקמו סניפים של החברה היהודית לסקי ותיירות של "מכבי" שבביילסקו, הארגון הימי "זבולון" וכן "החברה היהודית לידיעת הארץ". עם חידושו של שלטון פולין בקאטוביצה ב- 1922 הלכה וגברה התעמולה האנטי-יהודית בעיר. בהסתה ובפעולות נגד היהודים השתתפו גם פועלים; בלטו ביניהם עובדי הרכבת. בהסתה נגד היהודים בלט העתון "אוברשלזישה גרנצצייטונג". עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה הביאה להגברת האנטישמיות בקאטוביצה. כבר באוגוסט 1933 החלו אנשי הארגון הנאצי שבקאטוביצה, שהיו לבושים מדים, להכות ביהודים העוברים ושבים במרכז העיר. אמנם המשטרה עצרה כמה מן המתפרעים והוציאה את הארגון מחוץ לחוק, אולם למעשה הוא לא פסק מלפעול. כן המשיך להופיע העתון הנאציונאל-סוציאליסטי "בליסקאוויצה" (קרב) ובו דברי הסתה נגד היהודים. לאחר-מכן עשו חסידי היטלר המקומיים יד אחת עם הלאומנים הפולנים בפעולותיהם נגד היהודים. רבו גם העיתונים והעלונים האנטישמיים, שחולקו בקיוסקים, ברחובות, או נשלחו בדואר; כרזות כגון "מוות ליהודים" צוירו על חזיתות הבתים; סיסמאות להחרמת הסחר היהודי הונפו במרכז העיר; שלטים של חנויות היהודים לוכלכו בזפת, שמשותיהן נופצו, וקבוצות צעירים הציבו משמרות- חרם לידן כדי למנוע כניסתם של קונים נוצריים. ב- 1936 הושלכה פצצה לבית-הכנסת. כן הושלכו פצצות-סירחון אל חנויות היהודים. מכות והתנפלויות על יהודים (גם מצד ילדים) הפכו לתופעה יום-יומית. במארס 1936 הוגשה במועצת העיר הצעה בדבר איסור השחיטה הכשרה. ואמנם באוקטובר 1937 נאסרה זו בקאטוביצה. כמה שבועות לא יכלו יהודי קאטוביצה להשיג בשר כשר בכלל ולאחר-מכן עלה בידם להשיגו בכמויות קטנות בלבד. הבשר( הכשר סופק אז לכל שלזיה העילית על-ידי בית המטבחיים שבמיסלוביצה דבלב). באותה עת הושמעו כמעט בכל יום בישיבות של מועצת העירייה דברי שיטנה נגד היהודים. השלטונות לא הגיבו בדרך כלל על תופעות אלה והעבריינים שהועמדו לדין קיבלו עונשים קלים ביותר. הארגונים הפוליטיים, הכלכליים, ובעיקר ועד הקהילה, מחו בפני השלטונות נגד התעמולה וההתפרעויות האנטישמיות. ב- 1934 הביאה הקהילה להעמדה לדין את המוציא לאור של העתון "בליסקאוויצה", אולם המשפט התקיים רק ב- 1936, והנאשם יצא בלא כל עונש. ב- 1934 יזמה קהילת קאטוביצה כנס נציגי הקהילות היהודיות של שלזיה העילית כדי לטכס עצה על דרך המאבק באנטישמיות. כמחאה נגד רדיפות היהודים בגרמניה אסר ועד-הקהילה ב- 1938 להשמיע דרשות בגרמנית בבית-הכנסת.

 

במלחה"ע ה - II

הגרמנים כבשו את קאטוביצה ב- 3 בספטמבר 1939. ב- 8 באוקטובר 1939 סופחה העיר לרייך השלישי, ובמקום הוקמו משרדים מרכזיים של המינהל הנאצי בשלזיה העילית. כבר ביום הראשון לכיבוש נורו למוות 800 פולנים תושבי המקום, ביניהם 8 יהודים. בשני הימים הראשונים לכיבוש היו הגרמנים עסוקים בעיקר בדיכוי הפולנים. היה זה מעשה תגמול נגד הפאטריוטים הפולנים, משתתפי המרד הפולני בשלזיה ב- 1919- 1920, וכן נגד הצופים, אשר במשך שלושה ימים הגנו על העיר בפני הפולש הגרמני. ביום השלישי לכיבוש החלו הגרמנים לפרוע ביהודים. חנויותיהם ובתיהם רוקנו ונשדדו. יהודים רבים הוכו. ברחוב זאמקובה נרצחו בידי החיילים הגרמנים שניים או שלושה יהודים בני משפחה אחת. ב- 8 בספטמבר הציתו הנאצים את בית-הכנסת שבחלקו עלה באש. לא היו אז קורבנות בנפש. האגף של בניין בית-הכנסת שניצל מן הדליקה שימש, ממחצית אוקטובר 1939, מקום מושב הגיסטאפו. ב- 7.9.1939 נתמנה שטיינר על-ידי הגרמנים לראש הקהילה היהודית, עד אז היה מדריך המקהלה. לאחר זמן-מה הועמד במקומו בראש הקהילה רוברט סימנאואר. ב- 14 בספטמבר הוקמה "מועצת הזקנים" ובה: המהנדס ייז'י שאלשא, ברטולד קוכמאן, גרינפטר, הנריק קליין (לשעבר יו"ר איגוד התעשיינים והסוחרים של תעשיית-העץ), וסוחר עצים שינדלר. לאחר-מכן צורפו למועצה פונקלברג ולדרר. מרבית חברי המועצה היו קודם למלחמה חברי ועד-הקהילה או חברי "חברה קדישא". למחרת מינויו של שטיינר הוא נצטווה לקיים מיפקד של יהודי קאטוביצה, כולל משפחות מעורבות ומומרים. המיפקד נעשה בפיקוחו של איש הגיסטאפו והרשימות הועברו לידיו מדי שעה בשעה. עד סוף אוקטובר 1939 נפקדו בסך-הכול כ- 3,500 יהודים; השאר נמלטו על נפשם בימים הראשונים של המלחמה והצליחו להגיע לשטחי הכיבוש הסובייטי. מקצתם נתפזרו בישובים הסמוכים לקאטוביצה. באותה עת הוחרמו כל מפעלי התעשייה והחנויות של היהודים, ו"נאמנים" גרמנים נתמנו לנהלם. ב- 12 באוקטובר ציוו הגרמנים על כל יהודי להפקיד 20% מכספו לקופת הקהילה לחשבון סגור שאין להשתמש בו. חשבונותיהם בבאנקים נסגרו, ולבעליהם הותר להוציא 125 מארקים בלבד לשבוע. ב- 20 וב- 26 באוקטובר 1939 גורשו מקאטוביצה, לעבודה כביכול, כל הגברים היהודים בגיל 18- 50, ובסך הכול 800- 1,100 איש. מן הגירוש שוחררו רק גברים ממשפחות מעורבות ופקידי הקהילה. כמה ימים קודם לגירוש ניתנה בידי המגורשים רשימת חפצים, שמותר לקחתם לדרך: מעיל חורף, בגדי עבודה, 2 זוגות נעליים, 4 זוגות גרביים, כובע, זוג כפפות ואוזניות וכן מזון ל- 9 ימים. לפי הוראות הגרמנים סיפקה הקהילה כלי-עבודה. המגורשים הובלו ברכבת לניסקו. משם הלכו ברגל כמה עשרות ק"מ לגבול הסובייטי. הם נצטוו לחצות את הגבול והוזהרו באיום של עונש מוות לא לחזור משם. הציוד שבקרונות הוחזר לקראקוב לרשות הגיסטאפו. בסתיו 1939 היגרו כמה משפחות יהודיות לארצות מערב אירופה ובעיקר לארצות-הברית. בסוף 1939 נותרו בקאטוביצה רק 900 יהודים (רובם נשים, נערות וילדים). באותו זמן הוטלה עליהם (ובכללם ילדים מגיל 10) חובת ענידת סרט לבן על הזרוע השמאלית. בדצמבר נצטוו היהודים למסור לגרמנים כל חפצי זהב שברשותם, ובמארס 1940 - חפצי נחושת. "מועצת הזקנים" דאגה למשפחות מחוסרות פרנסה, והקציבה להן 3- 5 מארקים בשבוע. הוקם מטבח שסיפק לנזקקים ארוחות חמות. בחורף חולק להן פחם. חודשים אחדים נאבקה מועצת הזקנים המקומית עם משה מרין, יו"ר המרכז של מועצות הזקנים בשלזיה העילית, שביקש להעביר את כל קהילות שלזיה לרשותו. אחת הגירסאות שרווחה בין היהודים, ראתה במרין אחד הגורמים לכך, שהגירוש הסופי של יהודי קאטוביצה נקבע ל- 15 בדצמבר 1939. הודות למאמצים של פעילי הקהילה נדחתה גזירת הגירוש למספר חודשים. הוחל בו ב- 15 במאי 1940 והוא נמשך כ- 6 שבועות. 600 מיהודי קאטוביצה שנותרו במקום נשלחו לחשאנוב, 150 - לשצ'אקובה, והשאר - לסוסנובייץ ובנדז'ין. אל בתי החולים ובתי הזקנים בשתי ערים אלו הועברו חולים וזקנים מקאטוביצה. לכל משפחה מגורשת הותר לקחת עמה ריהוט לחדר-שינה ומטבח, שולחן וכיסא אחד לכל בן משפחה. הרכוש הנותר בקאטוביצה הועבר לידי השלטונות הגרמניים. מאותה שעה היה גורלה של שארית יהודי קאטוביצה כגורל היהודים במקומות מגוריהם החדשים. בקאטוביצה נשארו כמה משפחות יהודיות בעלות אזרחות זרה, והן גורשו כעבור זמן מה; המשפחות המעורבות נשארו לשבת במקום עד נובמבר 1944. אז נשלחו היהודים שבהן לעבודה במיכרה "קלאופאס" שבקאטוביצה, ואילו הנוצרים נשלחו לעבודה בגרמניה. בשנים 1943- 1944 היו בקאטוביצה ובסביבתה כמה מחנות- עבודה ליהודים, בעיקר ליוצאי ארצות אירופה המערבית. אסירי מחנות אלה הועסקו כמומחים במפעלי תעשיית המתכת, בבניית כורים, כבישים, גשרים, שכונות-מגורים וכד'. תנאי עבודתם, מגוריהם, והתזונה שקיבלו היו דומים לאלה של העובדים ה"אריים" והניחו את הדעת. בקיץ 1943 נתקיים בקאטוביצה גופא מחנה "קאטוביצה - עיר מס' 2", ובו 900 יהודים מצרפת, מהם 120 נשים. הגברים עבדו בבניית כורים בפיקוחם של אנשי אס-אס, הנשים עבדו במשק ובמטבח המחנה. למקצת מן האסירים אף הותר לשלוח מכתבים לצרפת בדואר. בצריפים, לאורך הכביש קאטוביצה-בז'זינקה-ואדוביצה היו ב- 1934 3 מחנות- עבודה גדולים ו- 11 קטנים ובהם מאות יהודים, רובם ממערב-אירופה, שהועסקו בבנייה. מאביב 1943 ועד פברואר 1944 היתה בדירתה של הנוצריה זופיה קלמנס, ברח' דז'ימאלה מס' 5, תחנת מעבר של בני נוער יהודי, שברחו משלזיה דרך ביילסקו להונגריה. את האנשים העביר מקאטוביצה לביילסקו אדק רוזנצווייג שהתחזה לבעלה של זופיה, ארטור קלמנס.