כ"ח כסלו ה'תשע"ח

קאלוואריה זבז'ידובסקה KALWARIA ZEBRZYDOWSKA

עיירה בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: ואדוביצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-1,692

·  יהודים בשנת 1941: כ-486

תולדות הקהילה:
במלחה"ע ה - II

בימים הראשונים למלחמה עזבו רוב תושביה היהודים של קאלוואריה זבז'ידובסקה את עירם. רובם נמלטו לערים הגדולות קראקוב ובוחניה ולכפרים שבסביבה, וכן מזרחה - לשטחים שסופחו לברית-המועצות. באותם הימים נספו ראשוני היהודים במקום. בעת נסיגתן של יחידות הצבא הפולני מקאלוואריה זבז'ידובסקה ירה קצין פולני בחייל יהודי שהואשם על-ידו בריגול לטובת הגרמנים. לאחר כניסתם של הגרמנים נורו בידיהם למוות ארבעה מבני קאלוואריה זבז'ידובסקה בעת נדודיהם בדרכים בסביבות קאלוואריה זבז'ידובסקה. רוב פליטי קאלוואריה זבז'ידובסקה חזרו לאחר זמן מה הביתה. בתקופת היעדרם שדדו והרסו החיילים הגרמנים והאספסוף הפולני את בתיהם. רוב חנויותיהם של היהודים הוחרמו ונמכרו לפולנים בידי "הוועד האזרחי" שהוקם בעיר. בתקופת השלטון הצבאי בקאלוואריה זבז'ידובסקה הוחרם בית-המדרש, והגרמנים הפכוהו לקסרקטין; ספרי התורה ותשמישי קדושה אחרים שהיו בו חוללו והושמדו. בעת ההיא החלו הגרמנים בחטיפת יהודים לעבודות- כפייה מפרכות. מדי יום ביומו ערכו החיילים חיפושים בבתי היהודים אחר כסף ודברי-ערך. במקרים אחדים, הסתייעו בפולנים באיתור בתי היהודים. בינתיים עזבו יחידות הצבא הגרמני את קאלוואריה זבז'ידובסקה ונשארו במקום תחנות של המשטרה הגרמנית, הז'אנדרמריה ומשטרת-הבטחון. תחנות אלו שוכנו עתה בבתי היהודים שהוחרמו. חלק מבתי-העסק היהודיים נפתחו לתקופה קצרה, עלסמך אישורים מיוחדים לאוכלוסייה האזרחית, וליהודים בכללה, חולקו כרטיסי מזון. תחילה לא היו הגבלות על היהודים בעריכת קניות, אולם במשך הזמן הותר להם לקנות בחנות אחת בלבד, ליד תחנת-הרכבת. כן נאסר עליהם לסחור בכפרים, ואף-על-פי- כן קשרו קשרים מסחריים לא-ליגאליים עם האיכרים. כל הסחר נוהל בדרך חליפין: תמורת מעט הרכוש שבידיהם קיבלו היהודים דברי-מזון. המחסור במזון בפסח ת"ש היה כה גדול, שהרבנות המקומית הוציאה היתר מיוחד לאכילת קטניות. בחודש פברואר 1940 נתמנה יודנראט בקאלוואריה זבז'ידובסקה ובראשו הועמד סוחר-קמח, ברוך ראנד. חברי היודנראט היו: ראובן אפטרגוט, אהרון-פנחס בארבל וכ"ץ. ליד היודנראט הועסקו כמה שוטרים יהודים. היהודים חויבו בעבודות כפייה בנקיון העיר, ובחודשי החורף בפינוי השלג. ב- 1940 התחילו בקאלוואריה זבז'ידובסקה בסלילת כביש; לעבודה זו נלקחו כל הגברים היהודים בני 16 ומעלה. לעשירים איפשר היודנראט להמציא מחליפים תמורת תשלום. בשנים 1940- 1941 הגיעו לקאלוואריה זבז'ידובסקה כ- 40 משפחות של פליטים יהודים: תחילה מן האזורים שסופחו לרייך השלישי (רבים ממילובקה), ואחר-כך הגיעו מקראקוב ומכפרים שבסביבת קאלוואריה זבז'ידובסקה; באפריל 1941 באו כ- 100 פליטים מכפר איזדבניק, וביניהם כמה שגורשו ממקומותיהם פעמים אחדות. היודנראט אירגן בשביל הפליטים בית-מחסה בבניין בית-הכנסת. באותה תקופה הוקם גם מטבח ציבורי. במקום היה סניף י.ס.ס.; לעניי המקום ולפליטים חולק מזון, ובפסח - מצות. בפברואר 1942 תמך הסניף ב- 190 אנשים. ב- 1940 נפתח במחסן רהיטים לשעבר בית-ספר יהודי. למדו בו ילדים בגיל הרך בלבד. את בית-הספר ניהלה אישה מבין הפליטים, מורה לעברית. שפת ההוראה היתה עברית וכן פולנית. במשך הזמן ניתנו לתלמידים ארוחות חמות בבית-הספר. בחנוכה ת"ש נתקיימה בבית-הספר חגיגת חנוכה; היה זה חגם האחרון של ילדי קאלוואריה זבז'ידובסקה. נראה, שבמחצית השנייה של 1941 נאסר על יהודים לבוא ולצאת ברחובות העיר, למעט שעתיים ביום. לאחר-מכן נגזר על כל היהודים עוצר, וכל רחובות העיר נחסמו בפניהם. כדי לשמור על קשר בינם לבין עצמם התקינו היהודים מעברים מבית לבית דרך החצרות. באותה תקופה נאסר על יהודים לגור בחדרים, שחלונותיהם פנו אל הרחוב, וכל החדרים האלה נמסרו לידי הפולנים. מקצת מן היהודים גורשו מבתיהם ונאלצו להצטופף בבתי-מגורים של יהודים אחרים. גיטו רשמי לא הוקם עדיין במקום. השילוחים למחנות-העבודה החלו ב- 1940. בקיץ של אותה שנה שולחו 30 צעירים למחנה בפוסטקוב, רובם ברחו משם והסתתרו ביערות שליד קאלוואריה זבז'ידובסקה. קודם חג הפסח תש"א תבעו הגרמנים לספק 150 איש לשילוח למיינדזיז'ץ פודלאסקי. לרשימה שהורכבה הוכנסו בעיקר הפליטים, אולם הללו הסתתרו בעוד מועד. הגרמנים החלו בחטיפות בבתי היהודים, ריכזו כ- 150 איש ושילחום ליעדם. במשך הזמן עלה בידי רבים להימלט ממקום הגירוש ולחזור לקאלוואריה זבז'ידובסקה. במאי 1942 נחטפו כ- 30 נערים יהודים ושולחו למחנה בפלאשוב יולאג( 1). בחודשים שלאחר מכן שולחו לפלאשוב עוד שתי קבוצות צעירים מקאלוואריה זבז'ידובסקה; בסך הכול כ- 100 איש. בינתיים הלכו וגברו בקאלוואריה זבז'ידובסקה השמועות על שילוחי יהודים למקומות לא-ידועים. לפיכך, נעשו במקום מאמצים קדחתניים להשיג עבודה. בתחילת יולי 1942 דיווחו אנשי היודנראט לי.ס.ס. שקיימת האפשרות להעסיק 75 יהודים בעבודות חקלאיות במנזרים ובמשקים פולניים שבקירבת קאלוואריה זבז'ידובסקה. באותו זמן נעשו גם מאמצים להקמת בית-מלאכה שיתופי לקבוצה של 186 בעלי-מלאכה שנפקדו אז בקאלוואריה זבז'ידובסקה. בתחילת אוגוסט 1942 הטילו שלטונות העיר על היהודים קונטריבוציה בשיעור גבוה, ובתמורה הובטח להם לא לגורשם. ואמנם הכסף הדרוש שולם במועד, אולם ב- 12 באוגוסט גורשו כל יהודי קאלוואריה זבז'ידובסקה, 600 - 1,000 במספר, לסקאווינה. ב- 30 באוגוסט 1942 חוסל היישוב היהודי בסקאווינה. זקנים וחלשים, 180 במספר, נרצחו ביער פודבורי ליד סקאווינה, כל השאר שולחו למחנה-המוות בבלז'ץ. מספר כל הנספים בשואה מבני קאלוואריה זבז'ידובסקה - כ- 550. ממחנות-עבודה וממחבואים חזרו 10 איש בלבד. באוקטובר 1942 הגיעה ליערות ליד קאלוואריה זבז'ידובסקה קבוצת צעירים מקראקוב בנסיון לארגן מחנה פארטיזנים. 16 מהם נלכדו עוד בסתיו 1942 ונרצחו בקאלוואריה זבז'ידובסקה. בפברואר 1943 נאסרו ונורו בקאלוואריה זבז'ידובסקה שני צעירים חברי "השומר הצעיר": גוסטאב דויטשר ומשה צוקרמאן, וכן נערה בת 15, וישיה יולס, שהיתה המקשרת של אנשי המחתרת היהודית בז'שוב.

 

 

העיירה קאלוואריה זבז'ידובסקה הוקמה והתפתחה במאות ה- 16 וה- 17 מסביב למנזר ולכנסייה של הברנארדינים, שהוקמו בשנים 1603- 1609; בסביבה היו עוד כ- 42 כנסיות קטנות - חיקוי לוייה דולורוזה. המנזר והכנסיות היו בעיני המאמינים הנוצרים, מקום מקודש ומטרה לעלייה לרגל. בקאלוואריה זבז'ידובסקה נערכו תהלוכות דתיות (בעיקר בחודש אוגוסט) וטכסים, שבהם ניתנה לעולי-הרגל כפרה על חטאותיהם. כמקובל, נתקיימו בעת העליות-לרגל ירידים ושווקים, שגם אליהם נהרו המונים. העיירה נקראה תחילה זבז'ידוב על שם האציל מייסדה. מעמד של עיר ניתן לה ב- 1617. מן המאה ה- 18 נתפתחה במקום תעשיית רהיטים ב(- 1789 היו בקאלוואריה זבז'ידובסקה 40 נגרים- םינמוא). במאה ה- 19 נודעה בירידים של רהיטים, וכן בייצור אריחי-עץ (פארקטים). בעיירה גופא ובסביבתה עסקו, במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובמאה ה- 20, מאות אנשים בנגרות, אם כאומנים ואם כשוליות ופועלים, את תוצרתם ריכזו ושיווקו קבלנים. בשל היותה מקום-פולחן נוצרי, נמנעו תחילה היהודים מלהתיישב בקאלוואריה זבז'ידובסקה, כי היתה מועדת לפורענות; מה גם שבמאה ה- 18 נתלתה במנזר תמונה, המתארת יהודים דוקרים ילד נוצרי כדי להקיז מדמו לצורכי פולחנם. תמונה זו היתה תלויה במנזר עד למלחמת- העולם השנייה, על אף כל העצומות והשאילתות, שהגישו הצירים היהודים בפרלמנט הפולני. ואף-על-פי-כן כבר ישבו ב- 1765 בקאלוואריה זבז'ידובסקה 4 משפחות יהודיות (19 נפשות). נראה שהיו אלה חוכרים או סוחרים שכבר אז עסקו בשיווק הרהיטים המיוצרים במקום. אולם בשל העובדה שמקום קודש, כאמור, על-ידי הנוצרים, גדל היישוב היהודי לאיטו, ועד שנות ה- 40 של המאה ה- 19 לא היה לו אפילו בית-תפילה קבוע. היהודים העדיפו להשתקע בכפר הסמוך ברודי ולא לעשות קבע במקום שבו שכיחה ההתלהבות הדתית. ב- 1843 נתמנה לרבה של הקהילה הקטנה בקאלוואריה זבז'ידובסקה ר' אלקנה שמואל ב"ר אהרון נתן וולף, ובכך ניתן סימן לקיומו של יישוב יהודי מאורגן במקום. בזמן כהונתו העתיקו רבים מיהודי הכפרים הסמוכים את מקומם לקאלוואריה זבז'ידובסקה. עם זאת, לא עמד כוחו של היישוב היהודי לקיים קהילה עצמאית על כל מוסדותיה, והוא סונף לקהילת זאטור. שנים רבות נתחלקו המאנדאטים בוועד של זאטור שווה בשווה בין נציגי קאלוואריה זבז'ידובסקה ונציגי זאטור (כהונת יו"ר הוועד נשמרה לנציג זאטור). כיוון שלא היה בית-עלמין בקאלוואריה זבז'ידובסקה, קברו היהודים את מתיהם עד מלחמת-העולם השנייה בזאטור או בוואדוביצה. בית- המדרש בקאלוואריה זבז'ידובסקה נבנה רק בשנות ה- 60- 70 למאה ה- 19. לאחר פטירתו של ר' אלקנה שמואל ב- 1867 הסתפקה תחילה קהילת קאלוואריה זבז'ידובסקה במינוי מו"ץ בלבד, ר' ישראל אירום, שכיהן במשרתו עד 1925. ב- 1869 או ב- 1870 נתמנה לרבה של קאלוואריה זבז'ידובסקה ר' נפתלי רובין, שישב על כסאו עד 1890, עת עבר לכהן בווישניץ'. ב- 1897 הוכתר לרבה של קאלוואריה זבז'ידובסקה ר' יששכר ב"ר זושא בלויגרונד, מקורבו וסופרו של האדמו"ר ר' יחזקאל שרגא משייניאווה. הוא כיהן במקום עד 1939. באחרית ימיו סייע בידו בנו, ר' ברוך, אחרון הרבנים בקאלוואריה זבז'ידובסקה (נספה בשואה). לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת ה- 20 נמנו היהודים עם חלוצי הקבלנים, שאירגנו את ייצור הרהיטים בקאלוואריה זבז'ידובסקה ובסביבתה בהיקף גדול. הקבלנים היהודים העסיקו מאות נגרים ופועלים לא-יהודים, וכן גילו יוזמה בשיווק הסחורה בירידים שנתקיימו במקום ואף ייצאו אותה מחוץ לאזור. מלאכת הנגרות רווחה גם בקרב בעלי-המלאכה היהודים, ומלבד נגרות עסקו גם בענפי מלאכה אחרים כחייטות, סנדלרות, כובענות וזגגות. רוב הסוחרים היהודים עסקו במסחר זעיר ורובם התפרנסו מדוכניהם בשוק. את גידולו של היישוב היהודי בקאלוואריה זבז'ידובסקה בלמו גם הפרעות, שפרעו בהם כפריי הסביבה ביולי 1898. הפרעות נמשכו יומיים. בין הכפריים הופצו שמועות-שווא, שהשלטונות בווינה התירו את הרצועה ורכושם של היהודים הפקר לשלושה ימים. בעת המהומות נופצו כ- 500 חלונות שבבתי- היהודים, כל החנויות נבזזו, וביתו של הרב נהרס כמעט לחלוטין. היו גם פצועים בקרב היהודים. תגבורת ז'אנדארמיה שבאה לעיירה שמה קץ לפרעות. ביריית המשטרה נפצע אחד המתפרעים, ו- 20 הושמו במעצר. הפרעות ביהודי קאלוואריה זבז'ידובסקה חזרו ונשנו בנובמבר 1918 וביאנואר 1919. בגמר מלחמת-העולם הראשונה עזר סניף ועד העזרה ליהודי פולין שבקראקוב ליהודים תושבי קאלוואריה זבז'ידובסקה בהקמת צרכנייה לחלוקת המזון הקצוב, וכן בארגון קורסים לריקמה ולתפירה. לעניי המקום הרבים עזרו קופת הצדקה (נוסדה ב- 1921), שהפכה בשנות השלושים לקופת גמ"ח, והחברות "ביקור חולים" ו"הכנסת אורחים", שנתמכו בכספי הג'וינט. אולם לשיקום מלא מבחינה כלכלית לא הגיעו יהודי קאלוואריה זבז'ידובסקה. העיירה כולה עמדה בקיפאונה, ורק ב- 1938 הוחל בהתקנת החשמל במקום. לא פסקה גם ההסתה נגד היהודים, ונסיונות החרם מצד האנטישמים התמידו. ב- 1928 הוציאה קופת החסכון וההלוואות העירונית את היהודים מכלל חבריה. ב- 1934 נתלו בשטח המנזר שלטים עם כתובות: "הכניסה ליהודים אסורה". רוב יהודי קאלוואריה זבז'ידובסקה היו חסידים, בעיקר חסידי בובוב וצאנז. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם החלה פעילות ציונית במקום. הוקם סניף של "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", והאחרון קיים גם קיבוץ הכשרה (ב- 1933 היו בו 12 חברים). סניף של "הציונים הכלליים" התארגן רק ב- 1938. ב- 1930 נמסר על הקמת קן "השומר הצעיר", אך פעולתו לא נמשכה זמן רב. בבחירות לקונגרס הציוני של 1929 נתנו כל 30 השוקלים את קולם לרשימת "המזרחי", ואילו בבחירות ב- 1935 קיבלו "הציונים הכלליים" 15 קולות, רשימת "המזרחי" 61, ו"רשימת ארץ-ישראל העובדת" - קול אחד בלבד. בקאלוואריה זבז'ידובסקה פעל זמן מה סניף של צעירי "אגודת ישראל". מצד אחר נמסר ב- 1936, שבמקום היה קיים תא בלתי-ליגאלי של ארגון-נוער קומוניסטי ומתוך 10 חבריו הרוב הם יהודים. בבחירות למועצת העירייה שנתקיימו ב- 1934 וב- 1939 קיבלו היהודים כל פעם 3 מכלל 12 המאנדאטים.