ג' חשון ה'תשע"ח

קאלושין KALUSZYN

עיר בפולין
מחוז: וארשה
נפה: מינסק מאזובייצקי
אזור: וארשה והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-8,000

·  יהודים בשנת 1941: כ-5,200

·  יהודים לאחר השואה: בודדים ניצלו

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

הידיעות הראשונות על קאלושין הן מן המאה ה- 15. באמצע המאה ההיא התפתח היישוב למרכז מסחר ומלאכה. בשנת 1673 היה מספר התושבים 200 בערך. עד תחילת המאה ה- 18 היתה קאלושין כפר בבעלות משפחת האצילים אופאצקי. בשנת 1718 קיבל אחד מבני משפחת אופאצקי מן המלך אוגוסט השני רשות להפוך את קאלושין לעיר. לאחר מספר שנים, כאשר התקיימו בקאלושין ימי שוק קבועים, מכרה משפחת אופאצקי את היישוב, יחד עם כל כפרי הסביבה, למשפחת רודזינסקי. לאחר חלוקתה השלישית של פולין, בשנת 1795, היתה קאלושין נתונה תחת שליטתה של פרוסיה. בשנת 1807 נכללה העיירה בנסיכות וארשה ומשנת 1815 עד מלחמת העולם הראשונה היתה בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. קאלושין התפתחה במאה ה- 19 כאשר היתה בבעלותם של הגנראל רוז'ניצקי ושל הדוכסית יוזפה זאמויסקה. בשנת 1889 פרצה בקאלושין דליקה ובתים רבים שהיו בנויים מעץ עלו באש. בשנת 1902, עוד לפני שסיימו התושבים לשקם את בתיהם, שוב פרצה דליקה. באותה שנה נספו רבים מתושבי קאלושין במגפת טיפוס. בזמן מלחמת העולם הראשונה נכבשה קאלושין בידי יחידות הצבא הגרמני ואלה שהו בה משנת 1915 עד שנסוגו בשנת 1918. יישוב יהודי היה קיים בקאלושין עוד בהיותה כפר. בשנת 1714, עוד לפני שזכתה קאלושין למעמד של עיר, שילמו יהודי קאלושין לקהילת ונגרוב שאליה השתייכו 500 זהובים מס גולגולת. גם בשנים 1717, 1718, 1719 השתייכה קאלושין לקהילת ונגרוב. בשנות הששים של המאה ה- 18 היתה קאלושין קהילה עצמאית ובחסותה היו כמה יישובים כפריים. לפי נתונים חלקיים של המפקד משנת 1765 הגיע מספר היהודים בקהילה באותה שנה ל- 566 נפשות. בקהילה היו אז רב, חזן ושלושה שמשים. בשנת 1787 שילמו יהודי קאלושין 600 זהובים מס גולגולת. היהודים בקאלושין עסקו בסחר יערות, בייצור ובשיווק משקאות חריפים ובמלאכה. בעלי המלאכה עסקו ברובם במקצועות היהודיים המסורתיים, כגון חייטות, כובענות, פרוונות וסנדלרות. במאה ה- 18 ניהלו אחדים מיהודי קאלושין מסחר גדול במתכות, ובסופה של אותה מאה הם סיפקו מתכת למפעלי הנשק והחימוש בווארשה. היישוב היהודי ב קאלושין הלך וגדל במיוחד משום שהיהודים כאן לא היו נתונים להגבלות על מגורים ועיסוקים והם היו רשאים גם לרכוש נכסי דלא-ניידי. בימי הנסיכות הווארשאית היו בבעלות יהודי קאלושין 101 בתים. כבר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו לבעלי מלאכה רבים סדנאות גדולות; במיוחד היו כאלה לחייטים, לפרוונים, לסנדלרים ולבעלי מקצועות העץ השונים. בעלי המלאכה היו מביאים את מוצריהם לירידים בעיירות הסמוכות ומכרו אותם לאיכרים. ענף מיוחד של המלאכה היהודית היו בתי האריגה לטליתות. האורגים התמחו בעבודתם ובסוף המאה ה- 19 יצאו לטליתות מתוצרתם מוניטין בכל רחבי פולין. מלאכת הטליתות התפתחה עם הזמן לענף תעשייתי. בסוף המאה ה- 19 היו במקום 3 בתי-חרושת לטליתות שהעסיקו יותר מ- 400 פועלים ושוליות. בשנת 1869 הגיע ערכה של התוצרת ל- 5,620 רובלים. באותן שנים הוקמו ב קאלושין מפעלים זעירים רבים; בין השאר הוקמו 2 בתי בורסקי (בשנת 1870 היה ערך תוצרתם 1,040 רובל), בית חרושת לייצור פרוות, בתי מלאכה לייצור מברשות, בית חרושת לייצור נרות וסבון (בשנת 1870 הגיע ערך התוצרת ל- 3,300 רובל), בית חרושת לשמן (בשנת 1869 היה ערך התוצרת של מפעל זה 2,816 רובל), בית חרושת לחומץ, שתי טחנות קמח ובית חרושת לייצור קדרות הוקם( בשנת 1916). רוב הפועלים והפקידים (מנהלי חשבונות, מחסנאים) שעבדו במפעלי התעשייה היו יהודים. קבלנים יהודיים היו מספקים ליחידות הצבא שחנו בסביבה מצרכים שיוצרו במפעלים ובבתי המלאכה שבקאלושין היישוב היהודי בקאלושין נודע גם בכך, ששיעור גבוה מבין המפרנסים, עד מלחמת העולם הראשונה ואף אחריה, עבדו בבניין - היו ביניהם בנאים, סיידים, נגרי בניין, עושי גגות, פחחים, מסגרים, זגגים ועוד. בענף המזון עבדו כמה עשרות קצבים ואופים. בין יהודי העיר היו גם רצענים, עושי חבלים, שענים, ספרים, כורכי ספרים וצלמים. כמו-כן היו בעיר עגלונים, סבלים ופועלים יהודיים שכירי יום. נגינתם של הכלי-זמרים, שהיו קבוצה משפחתית, היתה מבוקשת גם בעיירות אחרות שבסביבה. מאז היתה קאלושין לקהילה עצמאית התקיימו בה המוסדות היהודיים המסורתיים. בשנות השלושים של המאה ה- 19 כיהן בתפקיד רב בקאלושין ר' חיים יהודה אפשטיין שהגיע לכאן בשנת 1834 מסוקולוב. הוא כיהן בקאלושין 40 שנה (נפטר בקאלושין בשנת 1874). שמו נודע ברבים בחיבוריו "ברכת חיים" ו"פרי חיים". בשנת 1852 ישב על כס הרבנות בקאלושין ר' שלמה זלמן אלט- שולר. ידיעות מפורטות יותר יש בידינו על כהונתו של ר' יחיאל מיכל מיכלזון, שנודע בפי העם בכינוי "הרב ממינסק". הוא כיהן בעת ובעונה אחת גם במינסק מאזובייצקי ובשיניצה. מקום מושבו הקבוע היה בקאלושין שבה כיהן משנות השבעים של המאה ה- 19. ר' יחיאל מיכל היה מאבות המשפחה הידועה מיכלזון, שהנהיגה את קהילת קאלושין עד השנים האחרונות לקיומה. ר' יחיאל מיכל נפטר בשנת 1913. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 ישב על כס הרבנות בקאלושין ר' משה דוד מקוז'ניץ. הוא ניהל גם חצר אדמו"רות בעיר. בשנים 896 l- 1902 כיהן בקהילה ר' מאיר שלום רבינוביץ בעל "נהר שלום", נכדו של "היהודי הקדוש" מפשיסחה. אחרי מותו נתמנה לרב העיר ר' יחזקאל שטולמאן, קאלושין בשנת 1911. אחרון הרבנים שכיהנו בקאלושין היה ר' שמואל קופל הכהן קליגסברג. בשנות ה- 80 נתקבל ר' שמואל קופל לדיין ומורה צדק בקאלושין ובשנת 1913 נבחר לרבה של קאלושין וכיהן בה עד שנת 1935. עם צמיחת החסידות חדרו לקהילת קאלושין זרמים חסידיים שונים. בעשרות השנים הראשונות של המאה ה- 19 גברה בקהילה במיוחד השפעתם של חסידי וורקי. אחד מחסידי וורקי בקאלושין היה מוטל מיכלזון, נכדו של הרב ר' יחיאל מיכל. מ' מיכלזון היה סוחר יערות וחוכר ההכנסות של העיר. הוא עמד בראש הקהילה ובעת כהונתו הלכה וגברה המחלוקת בין החסידים ובין המתנגדים בעיר. בשנת 1844 היה מוטל מיכלזון בין אלה שתמכו בתכנית לקרב את היהודים לעבודה חקלאית. לקראת סוף המאה ה- 19 היו בקאלושין שטיבלאך של חסידי וורקי, קוז'יניץ, סטריקוב, גור, פוריסוב, קולבייל ואחרים. קאלושין היתה באותה תקופה ועד מלחמת העולם השנייה מקום מושבם של האדמו"רים משושלת מוגלניץ: ר' אלחנן ובנו זליגל - הידועים כאדמו"רי קאלושין; ר' נפתלי שפירא, חתנו של ר' זליגל( נכדו של הרבי מרופשיץ), מילא את מקום הרב ואב"ד בשנותיה האחרונות של הקהילה ועבר את כל דרך הייסורים שהיתה מנת חלקם של בני קהילת קאלושין בשנות השואה( נספה בשואה). במחצית השנייה של המאה ה- 19 גילתה הקהילה היהודית פעילות רבה בתחומי החברה והחיים הציבוריים. באותן שנים הוקמו בקאלושין חברות סעד ועזרה הדדית: "ביקור חולים", "לינת הצדק", "גמילות חסדים", "חברת בחורים", "חברת משניות" ועוד. בעשור הראשון של המאה ה- 20 הוקמו האיגודים המקצועיים הראשונים בעיר. לאיגודים היה אופי חברתי-דתי. הארגון המקצועי-חברתי הראשון בקאלושין היה "האיגוד של בעלי המלאכה לייצור טליתות". מקצת מחברי האיגוד התעשרו והקימו לעצמם מפעלים גדולים יותר, ולמרות זאת הם המשיכו להשתייך לחברה ולהתפלל בבית התפילה של האיגוד. חברה חשובה אחרת שפעלה בתחום העזרה ההדדית והסעד היתה "חברת אחים". בשנה הראשונה לייסודה (1909) השתייכו אליה 30 חברים. החברה ייסרה "קופת גמילות חסדים" ואחד מחבריה תרם לקופת החברה 50 רובל. "חברת אחים" העניקה הלוואות לחבריה וגם לנזקקים שלא היו חברים בה. באותן שנים הוקמה בקאלושין "חברת אחיעזר" שדאגה לכך שהעניים יקבלו טיפול רפואי. עד ראשית המאה ה- 20 שמרה הקהילה על צביונה הדתי-מסורתי. כעיר תעשייתית עם פרולטריון התקיימו בקאלושין תנאים נוחים להתפתחות תנועת פועלים עניפה הן באוכלוסייה הכללית והן בקרב היהודים. בראשית המאה ה- 20 קנתה לה השפעה בציבור הפועלים הפולניים מפלגת הסוציאל-דמוקרטים הפולנית (ס.ד.ק.פ.ל.) ובקרב הפועלים ובעלי המלאכה היהודיים התחזק ה"בונד". סניף ה"בונד" בקאלושין נוסד בשנת 1905 וכמה מחברי ה"בונד" השתתפו באירועים המהפכניים שהיו בקאלושין באותה שנה. בעיר פרצו שביתות בבתי החרושת ובסדנאות שהיו מלוות הפגנות. בהפגנות אלה השתתפו גם פולנים וגם יהודים. בשביתה בקאלושין החלו השכירים, מרביתם שוליות אצל החייטים והסנדלרים. יום העבודה בבתי המלאכה האלה נמשך 14- 16 שעות ומשכורתם לא שולמה במועדה ואף קוצצה בשרירות לב. השובתים דרשו ממעסיקיהם לקצר את יום העבודה ולשלם לשוליות משכורת מלאה. לשביתה הצטרפו גם הפועלים בשני המפעלים לעיבוד עורות( כ- 80 איש), בשני בתי החרושת לפרוות (כ- 200 איש) והפועלים בבתי החרושת לייצור טליתות. ההפגנות בקאלושין פוזרו בידי המשטרה ורבים מפעילי ה"בונד" נאסרו. בתקופת הריאקציה שלאחר מהפכת 1905/6 התפוררו הקבוצות המהפכניות בקאלושין בגלל רדיפות השלטונות. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה נסתמנה ירידה במספר היהודים ב;קאלושין רבים, ובייחוד הצעירים, היגרו ממנה, מאחר שלא ראו בה את עתידם. רובם עזבו לארצות המערב ולאמריקה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסו רבים מיהודי קאלושין לצבא הרוסי ומשפחות רבות של המגויסים איבדו את מפרנסיהן. בעיר הוקם ועד לעזרת משפחות המגויסים. המצב הכלכלי החמיר עוד יותר לאחר כיבושה של העיר בידי הצבא הגרמני בשנת 1915. הגרמנים הטילו על האוכלוסייה מסים כבדים והחרימו רכוש. האבטלה בקרב הפועלים גברה מיום ליום. לעומת זאת קיבלו תאוצה בשנות המלחמה החיים החברתיים בעיר. המפלגות וארגוני הציבור חידשו את פעולותיהם. הוקמו מחדש סניפים של ה"בונד", של מפלגת ס.ס. ושל "פועלי ציון" (1917). מספר יהודים היו חברים במפלגת הסוציאל-דמוקרטים הפולנית (ס.ד.ק.פ.ל.) באותו זמן נוסדו בקאלושין גם איגודים מקצועיים ואגודות לחינוך ולתרבות. מפלגות הפועלים הקימו בקאלושין צרכניה ומטבח שבו קיבלו פועלים מובטלים ארוחות חמות. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה למדו רוב ילדי ישראל בחדרים וב"תלמוד תורה". בשנת 1916 הוקם ביוזמתם של החוגים הציוניים בקאלושין בית-ספר עברי מודרני. לאחר שנים אחדות הועבר בית-הספר לפיקוחה של "תרבות". בעיר הוקם גם גן ילדים. הפעילות התרבותית הקיפה גם את המבוגרים. ליד בית-הספר העברי נפתחו שיעורי ערב ללימוד השפה העברית. סניף ה"בונד" בקאלושין קיים שיעורי ערב ליידיש. ביוזמת החברה לתרבות ולחינוך "צוקונפט" של ה"בונד" הוקמה בשנת 1916 ספרייה ולידה אולם קריאה. כעבור זמן מה התפלגה הספרייה לשתי ספריות, של ה"בונד" ושל "פועלי ציון". בתקופה זו היו היחסים בין היהודים ובין האוכלוסייה הפולנית בעיר תקינים בדרך כלל. בשנת 1916 נבחרה בפעם הראשונה בתולדות העיר מועצה מקומית (עירייה). שמונה מתוך 12 חבריה היו יהודים - נציגי הסוחרים, בעלי המלאכה והמשכילים. לראש העיר נבחר פולני ולסגנו נבחר יהודי - משה צ'רניצקי. חברי הארגונים וסניפי המפלגות בקאלושין עמדו בקשר מתמיד עם חבריהם שבעיירות הסמוכות. בשנת 1917 פרצה דליקה בעיירה קולבייל; יהודי קאלושין התארגנו מיד להגיש עזרה לנפגעים. בייחוד הצטיינו חברי מפלגת "פועלי ציון". החוג לדרמה שפעל בקאלושין הופיע במינסק מאזובייצקי ובמקומות אחרים וההכנסות הוקדשו לנזקקים בקולבייל.
 

בין שתי המלחמות

עם חידושו של שלטון פולין בשנת 1918 גויסו רבים מן הצעירים לצבא הפולני. בזמן המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית, בשנת 1920, כבש הצבא האדום את קאלושין והחזיק בה במשך 8 ימים. ערב כיבוש העיר, לאחר שעזב הצבא הפולני את קאלושין ולא היה בה כל שלטון, התארגנה בקאלושין מיליציה להגנה עצמית שהשתתפו בה הן יהודים והן פולנים. עם כניסת הבולשוויקים הוקם ועד מהפכני ועם חבריו נמנו פולנים ויהודים. באותו זמן עצרו הבולשוויקים כמה מחברי מועצת העיר וחלק מאנשי המיליציה, יהודים ופולנים. נאסר גם הכומר המקומי. הנאסרים הואשמו בפעילות למען הצבא הפולני והועברו לבית הכלא בשיידלץ. הם שוחררו רק בשל נסיגתו המהירה של הצבא האדום. לאחר שנסוגו הסובייטים מן העיר החלו חיילים מיחידות הגנראל האלר ובריונים מקומיים לפרוע ביהודים. הפורעים גם שלחו את ידם בביזה בחנויות ובמאפיות. רבים מיהודי קאלושין שעזבו את העיר בעת נסיגת הצבא האדום נרצחו בדרכים בידי החיילים הפולניים והפורעים. לא הרחק מן העיר נתגלו גופותיהם של בני זוג יהודי. הם הובאו לקבורה בקאלושין בכפר סמוך לקאלושין נרצחו 23 יהודים תושבי קאלושין שעזבו את בתיהם בעת נסיגת הצבא האדום. הציר היהודי נח פרילוצקי הופיע בסיים (הפרלמנט) הפולני ודרש לחקור את דבר הפשע. למקום הגיעה ועדת חקירה וגופותיהם של הנרצחים הובאו לקבורה בבית העלמין בקאלושין אך גם לאחר חקירה זו לא נפסקו הרדיפות. השלטונות האשימו רבים מיהודי קאלושין בשיתוף פעולה עם הבולשוויקים. יהודים לא מעטים נאסרו בידי המשטרה החשאית והובאו לבית הכלא בשיידלץ. ב- 20 באוגוסט 1920 הוצאו להורג, על-פי פסק דין של בית המשפט הצבאי בווארשה, תושבי קאלושין שלמה פופובסקי, שמואל שטרנברג ושאול גריזיאק. בנוסף לרדיפות ולפרעות שהיו מנת חלקם סבלו רבים מיהודי קאלושין גם מן הדליקה שפרצה בעיר באותה שנה; 60 בתים עלו באש. ממילא היו תנאי הדיור של רוב יהודי קאלושין ירודים ביותר. כמעט כל בתי העיר היו בנויים מעץ והדירות שבהן התגוררו רוב יהודי העיר היו בנות שניים או שלושה חדרים. בקאלושין לא היתה רשת הספקת מים ואף לא רשת ביוב. הדליקות שפרצו לעתים קרובות החמירו את מצבם של התושבים. בשנת 1937 נשארו עשרות משפחות בלי קורת גג בגלל הדליקה שפרצה במקום בחודש מרס של אותה שנה. המלחמה בין פולין לרוסיה הסובייטית גרמה בעיר הרס ניכר, אך בסיומה עלה בידי יהודי קאלושין לשמור על הפעילות הכלכלית. רוב מפעלי התעשייה ובתי המלאכה היו אז בבעלות יהודים וגם בין שתי מלחמות העולם המשיכו רוב יהודי קאלושין להתפרנס מעבודתם בתעשייה, בבניין ובמלאכה. עם חידוש הפעילות הכלכלית הוקמו ארגונים ומוסדות לסיוע בתחום הכלכלה והעזרה ההדדית. הפועלים ובעלי המלאכה התארגנו באיגוד מקצועי מאוחד שהיו בו מחלקות לפי ענפי העיסוק. הראשונים שהתארגנו באיגוד מקצועי היו החרטים בענף העץ ואליהם הצטרפו הנגרים. האיגוד הוקם בשנת 1924. רוב חבריו תמכו במפלגת "פועלי ציון". לעומת זאת היה איגוד העובדים בענף המחט והפרוונים נתון להשפעתו של ה"בונד". בשנת 1929 הוקם "האיגוד של הפועלים בענף הטקסטיל" ואליהם הצטרפו המועסקים בייצור טליתות. גם העובדים בבתי המלאכה לעיבוד עורות, התפרים והסנדלרים התארגנו באיגודים משלהם וכך עשו גם הפועלים שהועסקו בייצור מברשות, בתובלה ועוד. כל האיגודים האלה היו מאוגדים באיגוד מקצועי מרכזי. בשנת 1921 הוקם בקאלושין הקואופרטיב "אייניקייט" שבו יכלו הפועלים לקנות מצרכי מזון במחירים מוזלים. בשנת 1924 קיים האיגוד המקצועי היהודי שביתה של הסנדלרים המועסקים בבתי המלאכה וכן של הפרוונים שעבדו בבתי החרושת. השובתים דרשו מבעלי הסדנאות ובתי החרושת לקצר את יום העבודה מ- 12 ל- 8 שעות. בשנת 1929 קיים האיגוד שביתה של המועסקים בייצור טליתות; דרישתם היתה שבעלי המפעלים ישלמו לפועלים את שכרם במועדים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה התקיימו בקאלושין סניפים של כמעט כל המפלגות שפעלו באותו זמן בפולין. ההסתדרות הציונית היתה מיוצגת על זרמיה הרבים: "ציונים כלליים", "פועלי ציון-ימין" ו"פועלי ציון-שמאל", "המזרחי" (שסניפה הוקם בשנת 1920). סניף מפלגת "פועלי ציון-ימין", שהוקם בשנת 1928, מנה מאות חברים. גם למפלגת ס.ס., ל"פאלעסטינער ארבעיטער באנד", היתה אחיזה בציבור הפועלים. התרוששותם הגוברת של הפועלים ובעלי המלאכה היהודיים והמריבות והסכסוכים בין סניפי המפלגות הציוניות בקאלושין גרמו לכך שחברים רבים החלו לנטוש את התנועה הציונית ולהצטרף למפלגות השמאל הלא-ציוניות. מגמה זו רווחה בייחוד בשנות ה- 30. בתקופה ההיא התארגנו בקאלושין גם קנים של ה"שומר הצעיר" (בשנת 1920), של "החלוץ הצעיר" (שהתאחד בשנת 1928 עם "השומר הצעיר") ושל "פרייהייט" (דרור) (בשנת 1933). בשנת 1920 התארגנה בקאלושין קבוצת הכשרה של "השומר הצעיר" בחוותו של ראובן מיכלזון שבקרבת העיר. בשנת 1924 נפתח בקאלושין סניף של "החלוץ" שהקים בעיר מרכז הכשרה; הצטרפו אליו 30 חברים. בשנת 1935 התארגן במקום קיבוץ הכשרה של "גורדוניה". אבל גם בין החרדים נמצאו חובבי ציון אחדים. יחזקאל הנדל, מחסידי יאבלונה, עלה בשנות העשרים לארץ-ישראל והיה ממייסדי כפר חסידים שבעמק זבולון. על יחסי הכוחות בין זרמיה השונים של התנועה הציונית בקאלושין ניתן ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרס הציוני ה- 21, שנערכו בשנת 1939. בשנת 1939 נרכשו בקאלושין 318 שקלים. הקולות נחלקו כדלקמן: ארץ-ישראל העובדת - 92, "פועלי ציון-שמאל" - 92, "המזרחי" - 73, "הציונים הכלליים" - 32, "עת לבנות" - 26, "הנוער הפועל" - 3. בין המפלגות הלא-ציוניות היו בקאלושין סניף של "אגודת ישראל", שהתבסס בעיקר על השטיבלאך שבעיר, והסניף של ה"בונד" ושל "הנוער הבונדאי", שהיה מאורגן בתנועות "צוקונפט" ו"סקיף" (1926). בשנת 1935 היו ב"צוקונפט" כ- 200 חברים. בחודשי הקיץ ארגן ה"בונד" קייטנות לילדים. רבים מבני הנוער נמשכו אל המפלגה הקומוניסטית, שפעלה באופן בלתי חוקי. עד לתקופה שבין שתי מלחמות העולם קיימו רוב יהודי קאלושין אורח חיים מסורתי-דתי. בבחירות שהתקיימו בשנת 1924 למועצת הקהילה המורכבת מ- 12 חברים קיבלה "אגודת ישראל" 6 מנדטים, "המזרחי" (יחד עם ארגון בעלי המלאכה) קיבל 5 מנדטים וה"ציונים הכלליים" - מנדט אחד. ה"בונד" לא השתתף בבחירות באותה שנה. בבחירות שהתקיימו בשנות ה- 30 היו גם לאנשי ה"בונד" נציגים בוועד הקהילה. בבחירות הראשונות למועצת העיר (אחרי מלחמת העולם הראשונה) שנערכו בשנת 1927 קיבלו יהודי קאלושין 17 מנדטים מתוך 24: "אגודת ישראל" - 5, ציונים כלליים ו"המזרחי" - 4, ה"בונד" - 4, "פועלי ציון-שמאל" - 2, בעלי מלאכה - 2, בלתי מפלגתיים - 1, קומוניסטים - 1. ראוי לציין, שבשנת 1921 צורפו לקאלושין הפרברים ועקב כך גדל מספר הפולנים בעיר. בבחירות למועצת העיר שנערכו בשנת 1935 נבחרו 10 יהודים מתוך 16 הנציגים: "אגודת ישראל" קיבלה 4 מושבים, ה"בונד" - 4, בעלי מלאכה - 1, הקומוניסטים - 1. הרשימה המאוחדת של הפולנים קיבלה 6 מושבים. אבל למרות הרוב שהיה ליהודים במועצת העיר נבחר פולני לתפקיד ראש העיר. בין שתי מלחמות העולם גילו יהודי קאלושין פעילות ערה בתחום החינוך. בנוסף לחדרים ול"תלמוד תורה" המשיך להתקיים בית-ספר עממי מיסודה של "תרבות". סניף "אגודת ישראל" הקים בעיר בית-ספר לבנים בשם "יסודי תורה"; הבנות למדו ב"בית יעקב". בעיר פעלו גם 3 גני ילדים - של "תרבות", של "אגודת ישראל" ו"קינדרהיים" (מעון ילדים) מיסודה של "צישא". עשרות מבני הקהילה וגם מערים אחרות למדו בישיבה שבראשה עמד ר' צבי דאנציגר נספה( בשנות השואה). בנוסף לכך למדו הילדים בבית-ספר פולני ממלכתי. מפלגות הפועלים דאגו גם לחינוך ולתרבות בקרב המבוגרים. בשנת 1923 התקיימו בקאלושין שיעורי ערב למבוגרים מטעם מפלגת "פועלי ציון" ומטעם ה"בונד"; סניף "החלוץ" קיים קורסים ללימוד השפה העברית. באותה שנה פעלו בעיר שתי ספריות: של "פועלי ציון" ושל ה"בונד". הספריות שימשו גם מקום מפגש לחברי המפלגות ובהן התקיימו חוגים לספרות ולדרמה, הרצאות ונשפים ספרותיים. בשנת 1926 הקים ה"בונד" בקאלושין מועדון ספורט בשם "מארגענשטערן" ובמסגרתו פעלו קבוצות התעמלות וכדורגל. האנטישמיות שגברה בסביבה בשנות השלושים נתנה את אותותיה גם בקאלושין החרם הכלכלי שהוכרז על המסחר והמלאכה היהודיים הכביד על יהודי קאלושין רבים מן הסוחרים ובעלי המלאכה שנהגו למכור את מרכולתם לאיכרים בימי השוק שהתקיימו בעיירות ובכפרים שבסביבה נפגעו קשה ועקב זאת הלך וגדל מספר הנזקקים לקופה הציבורית. היו גם מקרים של התנפלויות בריונים על יהודים שטיילו בגן העירוני ומחוץ לעיר.

 

במלחה"ע ה - II

בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה הופיעו בקאלושין הפליטים הראשונים מווארשה, שקיוו לעבור פה את ימי המלחמה. ב- 10 בספטמבר 1939 הפציצו הגרמנים את קאלושין. בהפצצה נספו 42 אנשים (רובם יהודים) ורבים נפצעו. אלה היו הקורבנות הראשונים בעיר. למחרת, 11 בספטמבר 1939, נכנסו לקאלושין חיילי החלוץ של הצבא הגרמני. הם הציתו כמה בתים והאש התפשטה במהירות ואחזה בבל בתי העיר כמעט. תושבים שלא הספיקו להימלט מבתיהם נשרפו חיים. מספר היהודים שנספו בימים הראשונים היה 1,000 בערך; ביניהם היו פליטים רבים. באותו יום נערך ליד העיר קרב בין יחידה של הצבא הפולני ובין הפולשים. בקרב השתתפה קבוצת לוחמים שהתארגנה במקום ביוזמתו ותחת פיקודו של פולני בשם קראוזה, מפקדם של כבאי האש בקאלושין. בין הלוחמים היו גם צעירים יהודיים, יוצאי צבא: יודל קאליקוביץ, מאטיס לאופר, בנו של החייט רוזנברג ואחרים. הקרב נמשך שעות אחדות. עם רדת הלילה נאלצו הגרמנים לסגת. היו להם אבידות רבות. אך ביום המחרת, 12 בספטמבר, חזרו הגרמנים בכוחות מוגברים והפעם כבשו את העיר. מיד עם כניסתם לעיר, כנקמה על ההתנגדות ועל אבידותיהם הכבדות, התחילו הגרמנים ברדיפת היהודים. הם ריכזו את כל היהודים בכיכר השוק והובילו אותם דרך רחוב וארשבסקה לכיוון הכנסייה שעמדה מחוץ לעיר. בין העצורים היה האדמו"ר הישיש ר' נפתלי שפירא, רבה האחרון של קהילת קאלושין. החיילים עמדו משני צדי הרחוב ובידיהם מקלות, שוטים ורובים והיכו בעוברים ביניהם. כל מי שנפל נורה במקום. במשך 3 ימים ו- 3 לילות החזיקו הגרמנים את היהודים כלואים בכנסייה בלי מזון וכמעט בלי מים. בכנסייה היו גם פולנים שנאסרו בידי הפולשים. החיילים הגרמניים שדדו מן היהודים דברי ערך וכסף שנמצאו בידיהם. הימים היו ימי ראש השנה ת"ש. ביום השני של ראש השנה שוחררו הכלואים. בימים הראשונים למלחמה נשרפו כאמור רוב-רובם של הבתים שבעיר, ובכלל זה בית המדרש, שטיבלאך של החסידים ובנייני ציבור אחרים. היהודים השתדלו לאסוף את גופות החללים המפוזרות בעיר ולהביאן לקבורה. הגרמנים הכריחו את יהודי קאלושין לקבור גם את גופות החיילים הפולניים שנפלו בעת הקרב בשדות שסביב העיר. לעגלות העמוסות חללים רתמו הגרמנים יהודים במקום סוסים והצליפו בהם בשוטים. בחורף של 1939- 1940 נמצאו בקאלושין 4,000 יהודים בערך. מאחר שרוב בתי העיר נשרפו אולצו כולם להידחס לתוך הבתים המעטים שנותרו שלמים. בתים אלה נמצאו ברחוב וארשבסקה שבקצה העיר. יהודים רוכזו גם בבית המדרש שנשאר לפליטה, בבניין מועדון ה"בונד" שלא נפגע, בבית "תלמוד תורה", במפעל לעיבוד עורות ובכמה בניינים אחרים. כל החדרים היו גדושים יהודים (לפי עדויות נדחסו לכל חדר בין 15 ל- 20 איש). בגלל הדוחק הרב והתנאים הסאניטאריים הירודים פרצה מגיפת טיפוס. אנשי ציבור יהודיים הקימו בית חולים, אולם לא היה די בעזרה שהוגשה שם לנזקקים ורבים מתו ממחלות שלא פסקו עד הימים האחרונים לקיומה של הקהילה. כל אותה עת הלכו וגברו הרדיפות והתעללויות. עבודות כפייה, מריטת זקנים, ביזה, היו תופעה יומיומית. גם הפולנים האנטישמיים הצטרפו לכובשים ויחד עם הגרמנים בזזו מכל הבא ליד. בתנאים אלה ניסו יהודים רבים לברוח לאיזור שבשליטת הצבא האדום. באופן זה הגיעו בני קאלושין לערים ולעיירות אחרות, כגון מינסק מאזובייצקי, ונגרוב, מרוזי, דוברי, רמברטוב וכן לכפרים שונים. נדידתם של יהודי קאלושין נמשכה עד הקיץ של שנת 1940. באותו זמן הגיעו לקאלושין פליטים ממקומות אחרים שנכבשו בידי הגרמנים. בסוף שנת 1939 הביאו הגרמנים לקאלושין יותר מ- 1,000 יהודים שגורשו מפאביאניצה ומקאליש ומצוקת הדיור החריפה עוד יותר. בנובמבר 1939 הטילו הגרמנים על ראש העירייה פליוואצ'בסקי למנות מועצת יהודים (יודנראט) בת 12 אנשים. רוב חברי היודנראט היו חברי ועד הקהילה לשעבר. ביניהם היו ראובן מיכלזון (שהיה ראש הקהילה), רופא השיניים והעסקן הציוני אברהם גמזו ומשה קישלניצקי. באותו זמן הוקמה גם המשטרה היהודית. לראש המשטרה נתמנה דמבוביץ, פליט מלודז'. המשטרה נאלצה לבצע את כל הוראות הגרמנים. ליד היודנראט הוקמה מחלקה סאניטארית שתפקידה היה לשמור על הניקיון בעיר ולנהל את בית החולים היהודי. תפקידו העיקרי של היודנראט היה למלא את כל דרישות הגרמנים, ויחד עם זה עשו חבריו כמיטב יכולתם כדי להגן על יהודי המקום בשעת סכנה. בחורף 1940 אסר הגסטפו 10 יהודים והם נדרשו לשלם סכום של 10,000 זלוטי. היודנראט מסר את הכסף ומנע בכך את הוצאתם להורג. בחול המועד של פסח, בשנת 1940, הוציאו הגרמנים 38 צעירים יהודיים מקאלושין לעבודות כפייה בייבוש ביצות ליד ביאלה-פודלאסקה. רק אחרי מאמצים גדולים עלה בידי היודנראט לשחרר את האנשים שהגיעו למצב של אפיסת כוחות. בשנת 1942 החלו השילוחים של יהודי קאלושין למחנות ההשמדה. הרופא אברהם גמזו, שהיה אז ראש היודנראט, סירב למסור לגרמנים רשימות של יהודים ובשל כך ירו בו אנשי הגסטפו והרגוהו. מסופר, שהגרמנים דרשו מראובן מיכלזון שימסור להם את בית הכנסת, כדי לשכן בתוכו את סוסיהם. מיכלזון סירב לעשות זאת וענה בגאווה: "את בית הכנסת הזה בניתי אני בעצמי וכל עוד אני בחיים לא תהפכו אותו לאורווה". הפקודה הראשונה שניתנה ליודנראט היתה לספק לאנשי הז'אנדארמריה הגרמנית, שהשתכנה במרוזי, דירות ולציידן ברהיטים, בשמיכות ובכלים שונים. כך נהגו הגרמנים בכל פעם שפתחו משרדים חדשים; היהודים נאלצו לספק להם את כל הדרוש בריהוט ובציוד. בדצמבר 1939 נצטוו כל היהודים מגיל 12 ומעלה לענוד סרטים לבנים ועליהם מגן דוד כחול. אמנם בקאלושין לא הוקמה תחנה של הגסטפו; המפקדה הגרמנית נמצאה כאמור במרוזי ומשם היו הגרמנים באים לקאלושין. אך בקאלושין היתה תחנה של המשטרה הפולנית ששיתפה פעולה עם הכובשים הגרמניים. אנשי הגסטפו והז'אנדארמריה שבאו לקאלושין מדי שבוע הטילו על יהודי העיר היטלים כבדים, נטלו בני ערובה ואף הוציאו אנשים להורג. תמיד נמצאו להם מלשינים פולניים שסייעו ברדיפת יהודים ואף במעשי רצח. בקיץ 1940 הוצאה קבוצת יהודים מקאלושין לעבודות כפייה בסביבות יאנוב פודלאסקי. רבים מהם חזרו לאחר כמה חודשים חולים ורצוצים. בסוף קיץ 1940 הוקם הגטו בקאלושין. תחילה היה הגטו פתוח, אולם לא לזמן רב. בתחילת שנת 1941, משהחלו הגרמנים בהכנות קדחתניות לקראת המתקפה המתוכננת על ברית המועצות, רבו החטיפות לעבודות כפייה והיציאה מן הגטו נאסרה. יום-יום אולצו גברים ונשים להתייצב לחפירת תעלות ולכריתת עצים ביערות. גרמנים ופולנים פיקחו על ביצוע העבודה והם הרבו להתעלל ביהודים ולא פעם היכו את הנתונים למרותם מכות רצח. היו גם מקרים שיהודים נורו בשעת העבודה. באותו זמן הופיעו בקאלושין גרמנים אזרחיים, עובדי חברת "וולף אונד גבלס" שהוטל עליה לתקן את הכביש ואת הגשרים בדרך שבין וארשה לבריסק. לעבודה זו נלקחו כל הגברים היהודיים, כולל זקנים בני שבעים. באחד הימים הובלו כ- 600 יהודי קאלושין, צעירים וזקנים, וביניהם גם חברי היודנראט, למרחק 11 קילומטרים מן העיר ונצטוו לנקות את הכביש שבין מינסק לדוברה מן השלג הרב. בשעת העבודה הוכו היהודים ללא הפסק והיו גם כמה מקרי רצח. באותם ימים הגיעו לקאלושין ממינסק מאזובייצקי האדמו"ר נפתלי שפירא וראש הישיבה ר' צבי דאנציגר יחד עם בני משפחותיהם. ר' נפתלי נפטר כעבור זמן קצר; ר' צבי דאנציגר נספה בעת חיסול הגטו במינסק מאזובייצקי, ב- 21 באוגוסט 1942. באביב של שנת 1941 הגיעה מיאנוב שליד מינסק מאזובייצקי פלוגת חיילים גרמנית. החיילים הגרמניים התחילו להרוס את החורבות שנשארו בעיר אחרי הדליקה בספטמבר 1939. האבנים הועברו ליאנוב ושימשו לבניית שדה התעופה שהגרמנים החלו לבנות שם ולסלילת כבישים לעבר הגבול עם ברית המועצות. ב- 5 במאי 1941 פוצצו הגרמנים את בית הכנסת "הגדול" בקאלושין וגם אבניו שימשו לסלילת כבישים. לאותה מטרה השתמשו גם באבני המצבות שנטלו מבתי העלמין, הישן והחדש. חלק מן האבנים נגרסו לחצץ. בעבודות אלה העסיקו הגרמנים את היהודים שנותרו בקאלושין, זקנים, נשים וילדים מגיל 10 ומעלה. ביוני 1941 נמצאו בקאלושין 4,000 יהודים בערך, 324 מהם פליטים או יהודים שגורשו לכאן ממקומות אחרים. ב- 7 בנובמבר 1941 נלקחו לעבודה לזאלשצ'יקי 300 נערות וכמה עשרות גברים ולא נודע מה עלה בגורלם. בחורף 1942 נצטוו היהודים למסור את כל הפרוות שנותרו בידיהם. ערב יום הכיפורים תש"ג, עם ערוב היום, הגיעו לקאלושין ז'אנדארמים והורו לחבר היודנראט משה קישלניצקי לרכז מיד 500 גברים בני 14 עד 60 שנועדו לגירוש. אבל משהתייצבו רק 300 (השאר היו מועסקים במפעלים של הגרמנים) ירה מפקד הגטו שמידט במשה קישלניצקי והרגו. ב- 25 בספטמבר 1942, ערב חג הסוכות, בא תורו של הגטו בקאלושין לחיסול. מאות ז'אנדארמים גרמניים ואנשי משטרה פולניים כיתרו את הגטו. יותר מ- 3,000 יהודים הוצאו מבתיהם ורוכזו בכיכר השוק. חולים שלא יכלו ללכת נורו בדירותיהם; כל מי שניסה לברוח נורה במקום. היהודים הובלו לתחנת הרכבת במרוזי, נדחסו לקרונות משא והוסעו למחנה ההשמדה טרבלינקה. למשך זמן קצר השאירו הגרמנים בקאלושין 30 בעלי מלאכה, רובם פרוונים שעבדו בבית החרושת לעיבוד פרוות של אלתר משה גוז'יק, שעבר לבעלותו של הפולקסדויטשה שארדז'ינסקי. כעבור זמן קצר, כאשר הסתיימה העבודה, מסר הגרמני את 30 העובדים היהודיים לידי הגסטפו וגם הם נועדו להישלח למחנה ההשמדה, כבני משפחותיהם לפניהם. ביניהם היה גם בנו של בעל המפעל גוז'יק. בשעת הנסיעה לטרבלינקה קפצו אחדים מן היהודים מן הרכבת הדוהרת, אבל רק שישה מהם נותרו בחיים. לפי פקודה שפרסמו הגרמנים ביום 28 באוקטובר 1942 נכללה קאלושין בין 6 הערים במחוז וארשה שנועדו לשמש מקום מגורים ליהודים (הערים היו: וארשה, קאלושין, קוסוב, סובולב, שיידלץ ורמברטוב). בגטו קאלושין שהתרוקן מיושביו ושוקם ריכזו הגרמנים את היהודים שנותרו במחנות לעבודת כפייה שבכפרים הסמוכים לעיר - ביאז'ורק, לאנק, סוכה, מינה וקופלוב. ב- 1 בדצמבר 1942 נמצאו בגטו החדש 2,500 יהודים בערך. ב- 9 בדצמבר 1942 כיתרו את הגטו אנשי גסטפו, ז'אנדארמריה, שוטרים פולניים ופלוגות של אוקראינים ולאטבים. היהודים הובאו למרוזי ומשם נשלחו לטרבלינקה. רבים מהם נורו בדרך. מקהילת קאלושין נשארו בחיים מעטים בלבד, אלה שהצליחו להימלט לברית המועצות ובודדים שמצאו מקום מחבוא בכפרים - אצל פולנים ששמו את נפשם בכפם כדי להצילם.