כ"ט אייר ה'תשע"ז

קובל KOWEL

עיר בפולין
נפה: קובל
אזור: ווהלין ופוליסיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 33,000

·  יהודים בשנת 1941: כ- 13,200

·  יהודים לאחר השואה: כ- 290

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

עד ראשית המאה ה- 16 היתה קובל כפר בנחלותיה של משפחת סנגושקו. בשנת 1518 קיבל הנסיך ואסיל סנגושקו מידי המלך זיגמונט הראשון זכויות עירוניות מגדבורגיות עבור היישוב ורשות לקיים ירידים שבועיים ושנתיים. בשנת 1563 נתן הנסיך בזיל סנגושקו את קובל למלכה בונה תמורת רכוש אחר והעיר הפכה להיות רכוש המלכה. בשנים 1565- 1583 היתה העיר ברשות הנסיך אנדריי קורבסקי (מנסיכות מוסקווה), שקיבל אותה עבור שירותיו לממלכת פולין. בשנת 1590 חזרה קובל לנחלות המלוכה. יהודים התחילו להתיישב בקובל לאחר שהפכה להיות עיר. בשנת 1536, בעת שאישרה המלכה בונה מחדש את הזכויות המגדבורגיות, כבר ישבו בה יהודים. בכתב הזכויות הזה, בין החובות שהוטלו על העירוניים - תחזוקת הגדרות, הסוללות והסכרים, נאמר: "ובכך גם היהודים צריכים להשתתף". בשנת 1540 השתתפו נציגי יהודי קובל, יחד עם נציגים של יהודי אוסטראה, לודמיר ולוצק, במשלחת של יהודי הנסיכות הליטאית אל המלך זיגמונט הראשון, בגין העלילה שהעליל יהודי מפולין על יהודי ליטא, לפיה הם חוטפים וקונים ילדים נוצרים, מעבירים אותם על דתם ומגניבים אותם אל מחוץ לנסיכות, לתורכיה. באותה עת נתחייבו יהודי קובל יחד עם העירוניים להשתתף בקרבות ההשהיה נגד פולשים שונים, בעיקר הטטרים. לאחר שאלה הובסו ונדחקו הרחק דרומה-מזרחה, הוחלפה חובת ההגנה הזאת במסים"in natura בשנת 1547 החליפה המלכה בונה חלק ממסים אלה במס שנתי של 1 זהוב אדום עבור כל בית יהודי. מכלל זה שוחררו בית-הכנסת ובית הרב. בעניין המס כתבה המלכה, שכל החירויות העירוניות נשארות בעינן, ו"שאנו משאירים אותם ליהודינו בקובל כמו בערי ליטא האחרות". כלומר, מותר להם להשתמש ברכוש העירוני ולסחור בכל מיני סחורות בתנאי שימלאו את כל החובות יחד עם העירוניים. בשנת 1555 הורתה המלכה בונה לסטרוסטה של קובל פאלצ'בסקי לאפשר ליהודים להתיישב בכל מקום וליהנות מכל החירויות. דעת העירוניים לא היתה נוחה מכך ובשנת 1556 הם התלוננו, שהיהודים אינם מקפידים לגור ברחוב שיועד להם. בעקבות תלונתם הוציאה המלכה בונה מסמך שחייב את היהודים להתרכז באיזור אחד. כתב-מלכות זה אושר אחר-כך בידי המלכים זיגמונט אוגוסט, זיגמונט השלישי וולדיסלב הרביעי ב- 23 במרס 1635. בקובל נמצאה גם מצבה עתיקה משנת 1550. בתקופה שהעיר היתה רכושו של הנסיך קורבסקי (1565- 1583) ירדו על יהודיה צרות רבות. בגלל סכסוך עם המומר לארין, ובשל חובות שתבע מהם הנסיך, נאסרו בראשית יולי 1569 היהודים יוסף בן שלמה, אברהם בן יעקב ובוגדנה (מאטל) אשת אהרון והושמו בבור שבתחתיתו נקוו מים ובהם עלוקות. כל בתי היהודים, החנויות, מרתפי הסחורות ובית-הכנסת נחתמו. על-פי בקשת אהרון בן נתן וישראל המוכס, שניהם מקובל, התערבו פרנסי לודמיר ופנו לסטרוסטה, וזה הצליח בעזרת צו מלכותי, שניתן ב- 23 באוגוסט 1569, לשחרר את האסירים ולהסיר את החותמות מן הבתים ומן החנויות. קורבסקי, שתבע בעלות על העיר בשנת 1590, לאחר שזו נלקחה ממנו, עורר דאגה אצל היהודים והם מיהרו ורשמו בספרי העיר לודמיר את הצו המלכותי לפיו יהודי קובל הם נתיני המלך, שהם רשאים לשמור על החוקים ועל זכויותיהם ושאל לנסיך להפר אותם שכן הוא עלול להיקנס. על-פי ה"לוסטרציה" (מיפקד, סקר) משנת 1570 שילם בעל העיר דאז קורבסקי מס מ- 403 בתים, 349 גינות, 139 בעלי-מלאכה ו- 111 חנוונים. מספרים אלה מצביעים על כך שהקובל היתה באותו זמן עיר גדולה למדי. אפשר לשער, שבערך שליש ואולי אף רבע מן הבתים ומבין החנוונים ובעלי-המלאכה היו יהודים. מצבם היה שפיר ובשנים 1583 ו- 1589 נזכרת החובה לשלם מס שנתי לבעל העיר עבור החזקת משרתים נוצרים. על-פי כתב מלכותי שנתן המלך זיגמונט השלישי לעיר במרס 1609 חויבו היהודים להשתתף שווה בשווה עם העירוניים הנוצרים בתיקון החומות, הסכרים ובשמירה על העיר. כבר במסמך זה היה משום נטל כבד על יהודי קובל, שחלקם באוכלוסייה היה פחות מחצי. העירוניים הטילו על היהודים גם מסים וחובות אחרים במידה העולה על מספרם בקובל ודבר זה יצר חיכוכים וסכסוכים. שני הצדדים התלוננו בפני המלך ובעקבות תיווך נחתם בשנת 1614 הסכם לפיו הותר ליהודים לרכוש בתים בכל איזורי העיר. לגבי החזקת חיילי המלך בעת חנייתם בקובל הוסכם, שהיהודים ישתתפו בשליש ושתמונה ועדה, מורכבת משני נוצרים ויהודי אחד, שתטפל בנושא. המס על החנויות נקבע ל- 12 גרוש ליטאים לשנה, וחכירת המכסים העירוניים אמורה להימסר לנוצרים למשך שנתיים ואחר-כך לידי היהודים לשנה אחת. כאשר יהיה צורך להטיל מס עירוני חדש יהיה הדבר טעון אישור הן במועצת העיר והן בהנהגת הקהל. בזמן בחירת מועצה עירונית חדשה ומסירת דין-וחשבון כספי על העבר יהיה נוכח נציג יהודי (נאמן). בהסכם זה, שאושר מחדש בשנת 1660, נאמר, שהוא נכתב בשלוש שפות: פולנית, רוסית ועברית. ברם, הסכם זה לא הפסיק את הסכסוכים ובשנת 1616 שוב התלוננו העירוניים בפני המלך, שהיהודים מרוששים את הנוצרים בכך שהם חוכרים את מסי המלוכה, רוכשים בתים ובתי-מרזח ומסרבים להשתתף בשיפוץ החומות ובשמירה. המלך מינה ועדה בודקת ובשנת 1619 הוציא כתב מלכות בו הורה להוציא מידי היהודים את חכירת מסי המדינה. בעלי-המלאכה הנוצריים, חברי הצכים של החייטים והפרוונים, שביקשו לפגוע במתחריהם היהודיים, השיגו בשנת 1618 כתב מלכותי שבו נתחייבו בעלי- המלאכה היהודים לשלם לאגודות אלה דמי-חבר, הגם שאלה לא קיבלו לשורותיהם יהודים. למעשה התחייבו בעלי-המלאכה היהודיים לשלם מס לאגודות הנוצריות. בתקופת מרד חמלניצקי (1648- 1650) נפגעה קובל קשה. על-פי תלונתו של הכומר הקתולי המקומי, שנרשמה בספרי העיר לודמיר בשנת 1648, סייעו העירוניים, שהיו ברובם פרבוסלבים, בידי הקוזאקים להטביע את היהודים והקתולים העניים בנהר, שכן לאלה לא היו אמצעים לברוח. מכאן אפשר להבין, שהאמידים ברחו מערבה וניצלו. על-פי מיפקד שנערך בשנת 1651 נשארו בקובל רק 20 בתים של יהודים, כחמישית עד שביעית מכלל בתי היהודים בעבר. המלך יאן קזימיר קבע בשנת 1650 הנחות במסים, ואת היהודים "אשר חיים רק מנדבות או מהתיבה (צדקה)" שחרר לגמרי, וליהודים האחרים הקטין את נטל המסים להגנת העיר לרבע זהוב אדום. הוא גם חזר ואישר את זכותם להישפט בפני רבניהם, ובמקרה של סכסוך עם נוצרים ישפוט סגן-הסטרוסטה בנוכחותו של נציג יהודי. בשנים 1659- 1661 פרץ סכסוך בין היהודים ובין הכומר הקתולי בגין תביעותיו של זה שהיהודים ישלמו לכנסייה כסף ומצרכים שונים; עוד תבע הכומר שהיהודים ייפרעו הלוואה לפני מועד פירעונה. כדי להשיג את מבוקשו עיכב הכומר את השלמת בניין בית-הכנסת וסגר אותו. סגן הסטרוסטה, שבפניו הובא הסכסוך, פסק לטובת היהודים וכך עשו גם פוקדי המלך (לוסטרטורים) בשנת 1661. בשנת 1710 התחדש הסכסוך עם העירוניים בעניין המסים. מפסיקתו של סגן הסטרוסטה ניתן ללמוד, שמספר היהודים היה גדול יותר ממספר הנוצרים ושהם שלטו בענף המשקאות. היהודים חויבו לשלם שני-שלישים ממסי העיר, כולל הוצאות החזקת הסכר על הנהר טוריה, וכן את הוצאות השימוש בטחנות-הקמח. את ההחלטה בעניין התביעה שהיהודים השתלטו על המסחר בשוק דחה הפקיד, שכן המצב הכללי היה קשה, בגלל מלחמות השוודים. היישוב היהודי בקובל התאושש מהר לאחר גזרות ת"ח ות"ט. לקראת שנות השמונים של המאה ה- 17 השתחררה הקהילה מכפיפותה לקהילת לודמיר והפכה להיות קהילה ראשית, שקהילות קאמין-קושירסקי, ויז'בה, מיכנובקה ואחר-כך נסכיז' משנת( 1739) כפופות לה. כבר בשנת 1666 חתום הפרנס מקובל ישראל בן שמואל בין פרנסי ועד ד' ארצות על כתב התחייבות בגין חוב לאציל קובלקובסקי. החל משנות השמונים מופיעים פרנסי קובל דרך קבע בהתוועדויות ועד ד' ארצות; בתשרי תמ"ז (1686) - היה זה ר' חיים בן משה משולם, בתשרי ת"ז (1689) - ר' יהושע סגל, בכסלו תנ"ב (1691) - ר' ברוך שייער, בחשוון תנ"ז (1696) - ר' ישעיה בן נתן-נטע, בחשוון ת"ס (1699) - ר' נפתלי הירץ אשכנזי, בתשרי תע"ג (1712) - ר' ישראל בן יהודה-לייב אב"ד ור"מ והפרנס - ר' אברהם בן צבי הירש. המצבה על קברו של ר' ישעיה בן נתן-נטע, שנפטר בשנת 1723, עדיין נמצאה בקובל בין שתי מלחמות העולם. פרנסי ורבני קובל הגיעו להתוועדויות ד' ארצות דרך ההתוועדויות של ועד גליל ווהלין, ואנו מוצאים את חתימותיהם על מסמכים מאסיפות אלה. בכינוס שנערך בטרוביץ בשנת 1698 חתם ר' נפתלי הירץ אשכנזי (שנזכר לעיל) על הסכמה לספר "עיר בנימין". בכ"ו בטבת תפ"א ינואר( 1720) חתם רבה של קובל על פסק-דין בעניין רב שנרדף בידי הקהל. באותה שנה חתם ר' לייב בן הרב על חלוקת מס הגולגולת כפי שנקבעה בכינוס בברסטצ'קה. נציגי קובל נזכרים גם בהתוועדויות בשנים 1724 ו- 1730 וכן באוגוסט 1758 בכינוס רחמנוב, בעת שנדונו חובות הגליל וניתן ייפוי-כוח לנאמן של ווהלין, משה בן מנדל, להסדיר עניין זה. על המסמך חתמו פרנסי קובל יונה בן אברהם ושלום בן אלעזר. בשנת 1744 כילתה שריפה את בית-הכנסת שנבנה בשנת 1660 ונשרפו התעודות וכתבי-הזכויות של יהודי קובל מקדמת-דנא. פרנסי הקהל רשמו אירוע זה בשנת 1745 בספרי-העיר בלודמיר. בשנת 1765, לאחר שבוטלו הוועדים, ערך השלטון הפולני מיפקד וחתמו עליו הרב יקותיאל בן יוסף ופרנס החודש אביגדור בן סנדר. כשנת 1790 כיהן כרב בקובל יעקב כהנא והוא נתן את הסכמתו ל"ספר הרפואות" של ד"ר משה מרקוזה, שנדפס בפוריצק. כשחולקה ממלכת פולין בפעם השלישית, בשנת 1795, נכללה קובל בתחום הקיסרות הרוסית. בשנת 1799 נמנו בעיר 11 איש במעמד סוחרים, כולם יהודים, ואילו 811 יהודים נמנו במעמד העירוניים, לעומת 1,308 נוצרים. מספר היהודים גדל במאה ה- 19, בייחוד בסוף המאה, לאחר שהיתה קובל לצומת חשוב של מסילות-הברזל. בקובל התיישב יעקב אהרון אנטין, אחד הקבלנים הגדולים, שעסק בין השאר גם בהנחת המסילות. אנטין היה בעל מפעלי בנייה רבים והעסיק בהם יהודים רבים. הוא עשה גם רבות בתחום הצדקה והעזרה הסוציאלית, עד פטירתו בשנת 1898. בשנת 1857 כילתה שריפה גדולה בתים רבים ואת רוב בתי-הכנסת. אבל העיר שוקמה מהר. באמצע המאה ה- 19 החלו השלטונות לבנות בה קסרקטינים ובעיר שהו דרך קבע גדודים של הצבא הרוסי. אלה היוו מקור פרנסה חשוב ליהודי המקום. למרות שהיהודים היו רוב באוכלוסייה, הם לא היו מיוצגים כראוי במועצת העיר; את נציגיהם מינה השלטון מבין עשירי המקום. פרט לקבלנות עבור הצבא היו בידי תעשיינים יהודיים טחנות-קמח, משרפות יי"ש, מבשלות בירה ומפעלים להפקת שמן ולעיבוד עורות. בשנת 1882 נוסדה חברת "ביקור חולים", שהפעילה בית-חולים ובית-מרקחת שחילק את תרופותיו בחינם. בשנת 1900 נבנה בניין מיוחד לבית-החולים מכספי מס ה"קורובקה" ומתרומת בעל-אחוזה יהודי. חברת "לינת צדק" הוותיקה עברה אז תהליך מודרניזציה, לאחר שנבחר ועד ציבורי כדי לנהלה, ואז הורחב גם הטיפול בחולים בשיטות מודרניות רפואיות. בשנת 1891 נוסדה קופה לאשראי הדדי ובראשית המאה ה- 20 היו בה 280 בעלי- מניות. מלבד החדרים היה בקובל תלמוד-תורה לילדי עניים ובו 150 תלמידים. תנאי הלימוד היו פרימיטיביים והשיטות מיושנות. בשנת 1893 קמה קבוצת משכילים צעירים ויסדה אגודה בשם "משכיל אל דל" ו"חדר מתוקן" לנערים, שלמדו בו, נוסף על לימודי קודש, גם עברית, רוסית ולימודים כלליים. האגודה דאגה גם להלבשתם ולהזנתם של הנערים העניים. חדר זה עבר בראשית המאה ה- 20 לרשות האגודה הציונית "קול ציון". מלבד מוסדות אלה היו בקובל שני בתי-ספר פרטיים יהודיים, אחד לבנות והשני לבנים, וישיבה מיסודה של משפחת אנטין. ילדים יהודיים למדו גם בבתי-הספר הממלכתיים; בנות רבות ביקרו בגימנסיה לבנות על-שם ד"ר פירוגוב, ואילו בגימנסיה הרוסית לבנים הוגבל מספר התלמידים היהודיים %10 -ל. בשנת 1900 יסדה קבוצת צעירות יהודיות, מבתים עשירים, בית-ספר מקצועי לנערות ללימוד תפירה וריקמה; בבית- ספר זה למדו גם לימודים כלליים ועברית. בשנת 1894 נתקיימה האסיפה הראשונה של "חובבי- ציון" בקובל, אך האגודה החלה לפעול רק בשנת 1896. בשנת 1899 נפתחו שיעורי-ערב למבוגרים, שנערכו בשבת. למדו בהם תנ"ך ותולדות ישראל ובמוצאי-שבת - חשבון ומדעים. נוסדו ספרייה ומועדון, שהוסווה כ"בית-תה יהודי". בראשו עמד פנחס דשבסקי, שהתפרסם לאחר הפוגרום בקישינייב כמי שהתנקש בחייו של עורך העיתון האנטישמי קרושבאן. בשנת 1905 פתח אחד מראשוני הציונים, הניך גלר, בית-ספר עברי וזה הפך להיות מרכז של פעילות ציונית בקרב הנוער והילדים. בשנת 1902 הגיע לקובל המורה לעברית איסר מילר, שיסד מאוחר יותר בית-ספר, ששימש בערבים מועדון לנוער הסוציאליסטי של מפלגת צ"ס (ציונים-סוציאיסטים) וה"בונד". בשנים 1905- 1906 אירגן הבונד שביתות, הפגנות ותהלוכות, שפוזרו בכוח בידי המשטרה הצארית, ורבים נאסרו והוגלו. בשנת 1905 ארגנו ה"בונד" ומפלגת צ"ס הגנה עצמית יהודית מצוידת בנשק, אך לאחר שלא קרה דבר היא התפרקה. בקובל היו בתי-כנסת ומדרש של סיעות חסידיות שונות (טריסק, נסכיז', ריז'ין ועוד), של בעלי מקצוע שונים וגם בית-כנסת גדול, שנבנה במקום הישן שנשרף. בשלהי המאה ה- 18 כיהן ברבנות ר' מרדכי "הזקן" מנסכיז' (1748- 1800). אחריו כיהנו צאצאיו, בנו ר' יעקב אריה שפירא (1780- 1830) ובשנות השבעים של המאה ה- 19 כיהן ר' יהודה אריה שפירא. משנת 1899 כיהן בתפקיד הרב משה זקהיים, ומשנת 1903 - חתנו, הרב יום-טוב ליפמן שיק. ערב מלחמת העולם הראשונה העביר ר' יעקב-לייב טברסקי, הרבי מטריסק, את חצרו לקובל וישב בה עד פטירתו בשנת 1918. גם בניו, ר' נחום טברסקי ור' זאב (הלוולו) טברסקי, ישבו בעיר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה צומת מסילות- הברזל של קובל למקום סואן, שכן צבא רוסי רב עבר שם בדרכו לחזית. המסחר פרח והסוחרים היהודיים נהנו מכך. באמצע שנת 1915, כשחל מפנה בחזית, נכבשה העיר - בלילה שבין 24 ל- 25 באוגוסט - בידי צבא אוסטרי- גרמני. בעיר הוקם ממשל צבאי גרמני ובפרוור "החולות" - ממשל צבאי אוסטרי. לראש-העיר מונה יהודי מראשי העסקנים הציוניים במקום ויחד עם הרב יצחק שאול קראוזה ייצג את יהודי העיר בפני שלטונות הכיבוש. יהודים הצטרפו לשורות המשטרה האזרחית וסגן המפקד שלה היה יהודי. החרמות המזון בידי הממשל הצבאי והניתוק הגיאוגרפי מן העורף, שנוצר בעקבות המלחמה, גרמו מחסור חמור במצרכים והורידו את המסחר והמלאכה לשפל המדרגה. בעיר השתרר רעב ופרצו מגיפות. החטיפות התכופות לעבודות כפייה בביצורים פגעו קשה בציבור היהודי, עד שהוסדר הדבר בעזרת ועדות-עבודה ציבוריות שהוקמו. כדי להתגבר על הרעב הוקמו מטבחים עממיים וכדי להילחם במגיפות אורגנו יחידות תברואה מיוחדות, שטיפלו בניקיון ובחיטוי ודאגו לבודד את החולים במחלות מידבקות. השלטון האוסטרי-גרמני נשאר בקובל עד מאי 1919. אז נכנס לעיר הצבא הפולני וחייליו ירו והרגו שני יהודים. בקיץ של אותה שנה נכנסו לקובל הבולשוויקים ונשארו בה עד ראשית שנת 1920, כאשר שבו הפולנים. בהשתדלות ראשי הציבור היהודי והנוצרי מנעו ראשי הצבא הפולני את מעברם של גדודי באלאחוביץ', שערכו פרעות והרגו יהודים רבים באיזור שמצפון לקובל.

 

בין שתי המלחמות

בשנים הראשונות של השלטון הפולני היה בקובל סגן- ראש עיר יהודי ונציגים יהודיים ישבו בהנהלת העיר ובמועצה. כך היה עוד לאחר הבחירות לעיריות שנערכו בשנת 1925. אבל בינואר 1927 נתמנתה מועצת עירייה חדשה ובה היו רק 9 יהודים - מבין 24 חברים. מועמדותו של יהודי לתפקיד סגן ראש העיר הוכשלה בידי הרוב הלא- יהודי. בשנת 1928 היו חברים במועצה 12 יהודים, מתוך 24 חברי המועצה ויהודי אחד היה חבר הנהלת העיר (לאוניק), אך שוב לא היה סגן ראש עיר יהודי. בשנת 1932 היו במועצה רק 10 יהודים ושוב כיהן יהודי בתפקיד סגן ראש העיר. ואילו בשנת 1937 ירד מספר הנבחרים היהודיים למועצה ל- 8 ויהודי אחד כיהן בהנהלת העיר (לאוניק). השתתפותם של היהודים בעירייה היתה חשובה, שכן הם יכלו להיאבק בה על הקצבות למוסדות הציבור היהודיים בעיר. באופן כללי ניתן לומר, שלמרות שהיהודים הם ששילמו את רוב המסים לעירייה, ההקצבות ניתנו למוסדות היהודיים היו קטנות בהרבה מאלה שניתנו למוסדות הציבור האחרים. אבל גם לאחר שאושרו ההקצבות, לעתים לאחר מאבק חריף, הן קוצצו וצומצמו לא פעם בידי מושלי הנפה והמחוז. בשנת 1927, למשל, היוו ההקצבות למוסדות היהודיים רק%3 מכלל תקציב העירייה (24,000 זהובים מתוך 800,000). בשנת התקציב 1928/29 ביקשה העירייה להקציב למוסדות היהודיים %1.5 מתקציבה (18,975 זהובים מתוך 1,265,000), אך הווייבודה מושל( זוחמה) הוריד את ההקצבה לשליש - %0.5 (6,325 זהובים). בשנת 1932 שוב גדלה ההקצבה %3-ל (33,000 זהובים מתוך 1,100,000), ואילו משנת התקציב 1936/37 ואילך ירדו שוב ההקצבות %0.5 -ל בלבד בערך ( 6,500 םיבוהז). הכספים שהקציבה העירייה יועדו לבית-היתומים, לבתי-הספר של "תרבות", לבית-החולים היהודי, למושב הזקנים, ל"אורט", לתלמוד-תורה, ל"טאז". סכומים קטנים הוקצבו למוסדות שונים אחרים. שלא כבמקומות אחרים, לא היו בקובל ב- 1917 בחירות דמוקרטיות להנהלת הקהילה, שכן העיר היתה נתונה תחת כיבוש אוסטרי. הבחירות הדמוקרטיות הראשונות להנהגת הקהילה נערכו רק בשנת 1928. 12 הנבחרים באו מ- 11 רשימות, שייצגו את הציונים, האורתודוקסים, ה"בונד", את הסוחרים הזעירים, בעלי-המלאכה ועוד. הפיצול הרב הזה נמשך גם בבחירות שנערכו בשנות השלושים ושיתק בדרך כלל את פעילותה של הנהגת הקהילה. הקהילה תמכה בתקציבה במוסדות הציבור היהודיים. למשל, בשנת 1932 הקציבה הקהילה סכומים שבין 500 ל- 1,500 זהובים לבית- היתומים, למושב-הזקנים, ל"טאז", ל"לינת צדק", לקופות גמ"ח, וגם למוסדות חינוך; הגימנסיה ושני בתי-הספר של "תרבות", התלמוד-תורה ו"אורט". באותה שנה מחק הווייבודה מרשימת ההקצבות את התרומות לקרנות (הקרן הקיימת, קרן טרומפלדור, "החלוץ") וכן לייווא. באותה שנה (1932) היה תקציבה של הקהילה 193,000 זהובים בסעיף ההכנסות. הרוב בא ממסים ישירים - 40,000 זהובים, משחיטה - 55,000 זהובים, מתשלומים לבית- החולים היהודי - 70,000 זהובים. ההוצאות היו בעיקר לבית-החולים - 72,000 זהובים, לשכר השוחטים והרב - 66,000 זהובים, והנותר הוצא על המינהל והחזקת בית- המרחץ וכן, כפי שנאמר לעיל, למוסדות ציבור וחינוך. כספי הקהילה לא כיסו את כל צורכי הסעד וחלק מן הנזקקים הסתייעו בתרומות שנשלחו מוועדי העזרה של יוצאי קובל בצפון אמריקה. בבחירות האחרונות להנהגת הקהילה, שנערכו בשנת 1937, התחרו 8 רשימות. הרשימות הציוניות זכו ברוב; מלבדם נכנסו 2 מועמדי ה"בונד" ו- 2 נציגים מכל אחת מן הרשימות של בעלי-המלאכה ושל הסוחרים הזעירים. בבחירות אלה השתתפו גם יהודי נסכיז', שסופחו לצורך זה לקובל. לאחר שתמה מלחמת העולם הראשונה על ספיחיה, הוחל בשיקום הכלכלה וחיי הציבור. בהתחלה תמך הג'וינט במוסדות החינוך והסעד ותחזק אותם; אחר-כך עבר לעזרה קונסטרוקטיבית - סיוע לפיתוח בעזרת בנקים עממיים וקופות גמ"ח. במיפקד שנערך בשנת 1921 נמנו 317 מפעלים, שרובם היו לאמיתו של דבר בתי-מלאכה קטנים שעסקו בעיבוד תוצרת חקלאית (טחינת קמח, עיבוד עורות, הפקת שמן ועוד). מפעלים אלה עבדו לסיפוק התצרוכת המקומית. מצב זה לא השתנה עקרונית עד שנת 1939 והוא היה תלוי מאוד בתנודות מחירי התוצרת החקלאית ובמשברים שהיו מנת חלקה של החקלאות. באמצע שנות השלושים היו בקובל והנפה בערך 200 מפעלי תעשייה ובערך 2,000 בתי-מלאכה. בין המפעלים הגדולים היו 2 מנסרות (אחת מהן בבעלות יהודית) ו- 6 טחנות-קמח (כולן של יהודים). בין המפעלים הקטנים, שהשתייכו כולם ליהודים (להוציא האחרונים), היו: 2 מפעלי שמן, 2 מפעלים לעיבוד עורות, 2 לייצור צמר-גפן, 2 לייצור תיקים וארנקים, 2 לייצור סבון, 2 לייצור לבנים, 2 בתי-דפוס, 2 מפעלים לייצור מי-סודה ו- 3 לייצור בטון. בענף המסחר הסיטונאי שלטו הקנייה והייצוא של בקר. סוחרי קובל רכשו בהמות בעיירות הנפה וייצאו אותן בעיקר לפולין המרכזית והמערבית. ענף אחר היו התבואות, שאת מרביתן טחנו במקום ואת הקמח ייצאו לפולסיה ולמחוז וילנה. בין הפירות בלט ייצוא הדובדבנים, שהסחר בהם הסתכם ב- 400,000 זהובים לשנה. %80 מן המסחר הזעיר היו בידי יהודים. בקובל היו כ- 800 בתי-מלאכה רשומים, שהתחלקו כדלקמן: 94 סנדלריות (%97 מהן של יהודים), 10 תפרים (כולם יהודים), חייטים (%90 יהודים), 112 נגרים רובם( הגדול, 97, יהודים), 8 מסגרים (6 מהם יהודים), 5 צלמים (כולם יהודים) ו- 20 מאפיות (14 מהן של יהודים). מלבד אלה היו עוד 5 בתי מלאכה לעבודות צורפות (זהב), 2 לעיבוד נחושת ו- 5 לרצענות - כולם של יהודים. הפעילות הכלכלית היהודית הסתייעה בכמה מוסדות כספיים. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היו בקובל בנקים יהודיים, אך אלה נסגרו בימי המלחמה. בשנת 1921 נפתח הבנק העממי ביוזמת אגודת בעלי-מלאכה ובתמיכת הג'וינט. במשך שנות העשרים נפתחו בנקים נוספים: בשנת 1925 - הבנק הכללי של אגודת הסוחרים והבנק הקואופרטיבי לדיסקונט; בשנת 1926 - קופת הגמ"ח, אף היא בתמיכת הג'וינט, וכן קופת החיסכון העירונית שבניהול העיריה, אשר סוחרים אמידים ובעלי מפעלים נעזרו באשראי שהעניקה. בשנת 1937 נסגרו הבנק הכללי (של הסוחרים) והבנק לדיסקונט, וקופת החיסכון העירונית היתה בתהליך של חיסול. עד ספטמבר 1939 המשיכו להתקיים רק הבנק העממי וקופת הגמ"ח. בין שתי מלחמות העולם פעלו בקובל כמה מוסדות חינוך יהודיים. בשנת 1917 פתחה קלרה ארליך בית-ספר תיכון יהודי ששפת ההוראה בו היתה הרוסית. בשנת 1921 עבר מוסד זה ללמד בשפה הפולנית וזכה בשנת 1928 להכרה ממלכתית בתעודות הבגרות שלו. לימדו בו גם לשון עברית, תנ"ך ותולדות ישראל. מספר התלמידים היה קטן יחסית. בשנת 1921 נוסדה גימנסיה עברית שסופחה לרשת "תרבות", והיתה אחת משתי הגימנסיות בווהלין (השנייה היתה ברובנה). כבר בשנת הלימודים הראשונה היו בה 200 תלמידים בחמש כיתות. בכל שנות קיומה, עד ספטמבר 1939, היו בה כל הכיתות התיכוניות. בממוצע למדו בה מדי שנה 250 תלמידים. בשנת 1934 זכתה הגימנסיה העברית לעבור לבניין משלה. בשנת 1919 נפתח בית-הספר העברי "הרצליה" וכעבור שנתיים בערך, בשנת 1922, נפתח בית- ספר עברי שני ("קלומל"). לידם פעלו, בעיקר בשנות השלושים, גני-ילדים עבריים של "תרבות". בשלהי שנת 1924 הקימו "צעירי-ציון" בית-ספר עברי שלישי, שנתמך בידי הג'וינט, עד שהאחרון הפסיק לתמוך בו והמוסד נסגר. נעשו ניסיונות לקיים בקובל בית-ספר יידי ובמשך זמן מה, בראשית שנות העשרים, אמנם פעל מוסד כזה במימון הג'וינט, אך לאחר שהופסק הסיוע הוא נסגר. "צעירי-ציון" ביקשו לחדש את פעולתו של בית-ספר זה, אך רק "צישא", שפתחה בקובל סניף בשנת 1926, הצליחה לקיים מוסד כזה. גם הוא נסגר כנראה ובשנות השלושים לא התקיים עוד. אחד המוסדות הוותיקים בקובל היה התלמוד-תורה; תלמידיו היו מבני-העניים והמוסד נאבק בקשיים כספיים. כמחצית השנייה של שנות השלושים נפתח לו סניף, ושניהם התקיימו ער ספטמבר 1939. להלן מספר התלמידים שלמדו במוסדות החינוך בקובל בשנת 1937: שם בית הספר מספר תלמידים הגימנסיה העברית 242 בית ספר עממי עברי "הרצליה" 280 בית ספר עממי-עברי "קלומל" 300 תלמוד-תורה 184 סניף הסתדרות "תרבות" בק' החזיק ליד הגימנסיה העברית ספרייה יהודית, שהיתה הגדולה ביותר בעיר: היו בה 2,500 ספרים בעיבית ובערך 2,000 בפולנית. הסניף קיים גם "בית-עם" ובו פעלה אוניברסיטה עממית. שבמסגרתה ניתנו הרצאות, התקימו דיונים והיה גם מועדון אזרחי. פעולות הדרמה של החובבים ראשיתן בחוג לדרמה שהוקם עוד בימי הכיבוש האוסרי-גרמני. החוג המשיך לפעול גם בין שתי מלחמות העולם . בהסדרכתו של שחקן מקצועי. ההכנסות מן ההצגות הין קודש למפעלי סעד ותרבות. בסוף שנת 1928 הוקמה "הסטויה הבימה" שהתנהלה בשפה העברית: השחקנים החובבים באו מבין בוגרי בתי-סהספר העבריים בעיר. מלבד כל אלה ביקרו בקובל להקות תיאטרון מקצועיות יהודיות. כגון של אידה קמינסקה. קלרה סגלוביץ וזיגמונט טורקוב. וגם אמנים יחידים. חזנים מפורסמים ועוד. בשטח המוסקלי יש להזכיר את מקהלת "הזמיר". שהיתה יחידה בכל ווהלין. ואת האיגוד הדרמטי-מוסקאלי המקומי. הוותיק מבין מועדוני הספורט היהודיים שפעלו בעיר היה מועדון "חשמונאי", שהיתה לו, בין השאר קבוצת כדורגל שהתחרתה במסגרת הליגה של מחוז ווהלין. בקובל הופיעו שני שבעונים ביידיש. הראשון היה "קאוולער שטימע" ("קול קובל") בעריכתו של יעקב בוארק. שהחל להופיע בסוף שנת 1927 והתמיד בהופעתו עד סוף שנות השלושים. השני היה "אונזער לעבן" ("חיינו) בעריכת מרקוס רוזן. שהחל להופיע בספטמבר 1936 והתמיד גם הוא בהופעתו עד סוף שנות השלושים. בין מוסדות הסעד יש לציין את בית-היתומים. שפעל בפיקוח הוועד המקומי של "צנטוס", ומושב הזקנים, שניהם מראשית שנות העשרים. מוסדות אלה נתמכו בהקצבות של הקהילה, העירייה, המרכזים הארציים, וכן במגביות ותרומות לעת מצוא. בין מוסדות הסיוע הרפואיים בלט בית-החולים היהודי, שהיה בשנות השלושים מוסד מודרני ובעל רמה רפואית נאותה. סניף חברת "טאז" החזיקה מרפאה לנצרכים וגם פיקחה על בריאותם של 1,000 תלמידים יהודיים. בקיץ אירגנה החברה קייטנות לילדים. "לינת צדק" החזיקה בית- מרקחת וחילקה חלק מן התרופות חינם לנזקקים. ליד איגוד בעלי-המלאכה פעלה קופת חולים שטיפלה בחבריה. כפי שהוזכר לעיל כיהן ברבנות בימי מלחמת העולם הראשונה הרב יצחק שאול קראוזה. שהיה פעיל בענייני הציבור היהודי וייצג אותו בפני הממשל הצבאי האוסטרי-גרמני. לידו כיהן הרב ישראל משה יגודניק, בעל רישיון לכהן כרב מטעם. כרב מטעם. כרב שלישי כיהן, החל משנת 1911, ר' אליעזר ניצברג, מחברם של שלושה ספרים: "דמשק אליעזר", "דברי אליעזר" ו"תצורת אליעזר". הרב ניצברג נפטר בשנת 1935, והרב יגודניק נפטר בשנת 1937. בין שתי מלחמות העולם כיהנו ברבנות גם ר' משה גולדשמיד, שקיבל באפריל 1929 עיטור ממנשלת פולין על פעילותו למען הציבור: ר' משה נחום טברסקי, רב העיר בשנות השלושים, שהיה בן משפחת האדמו"ר מטריסק- הרב אב (ולוולה) טברסקי. ראשיתה של הציוניות בקובל היתה עם יסוד "אגודת ציון" לאחר פסח 1894. בראשית המאה ה- 20 תמך בפעילות הזאת רב העיר משה זקהיים. בשנת 1902 היה פעיל פנחס דשבסקי סטודנט. שהתנקש בשנת 1903 בחייו של עורך (העיתון) האנטישמי קרושבאן. באותה שנה עלו שניים לארץ-ישראל בעזרת אגודת "חובבי-ציון" והתישבו במושבה רחובות. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה התרכזה הפעילות הציונית בתחום החינוך וההסברה. בין השאר הוקם אז בית-ספר עברי, "משכיל אל דל", נפתחה ספרייה והתקימו הרצאות ונשפים. בשנת 1904 הוקם סניף "הבונד" וכעבור שנה, בשנת 1905, אירגן שביתת בנאים. כשהחל גל הפוגרומים, אירגנו חברי "הבונד" הגנה עצמית. הם ניהלו ויכוחים ערים עם אנשי השמאל הציוני, הציונים הסוציאליסטים (צ"ס), שהחלו לפעול אז בקובל. לאחר הצהרת בלפור (1917) הקימו הציונים בקובל ועד מאוחד, אך זה לא החזיק זמן רב והתפלג. בשנת 1919 נוסדה מפלגת "צעירי-ציון": בשנת 1921 הוקם סניף של "התאחדות" ובשנת 1926 סניף של "פועלי-ציון". אלה האחרונים היו פעילים בסניף "צישא" ובטיפול בעניין בית הספר היידי בשנות העשרים. בשנת 1918 הוקם סניף "החלוץ" ובשנת 1921 עלו שניים מחבריו לארץ-ישראל. בשנת 1923 אורגן "החלוץ" מחדש וחבריו יצאו להכשרה, בעיקר לקיבוץ קלוסובה. בשנות השלושים הוקמו סניפים של "החלוץ הצעיר" , "העובד" ו"החלוץ בעלי -המלאכה". בשנת 1919 יסד אליעזר חודורוב את "הסתדרות הצופים" בקובל , שמנתה עד מהרה 400 חברים . בראשית שנות העשרים נוסד קן של "השומר הצעיר" ובשנת 1925 התאחד זה עם הצופים: בשנות השלושים היו בו 700 חברים. בשנת 1930 הקימו היהודים בוגרי הגימנסיות בקובל אגודת נוער ציוני על -מפלגתי, אלא שהיא לא החזיקה מעמד זמן רב. בקובל היה סניף גדול של ההסתדרות הרווזיוניסטית (אחר-כך הצה"ר) ובשנת 1928- קן של בית"ר. זה האחרון מנה בשנות השלושים 400 חברים. עם הפילוג הוקם סניף ל"מפלגת המדינה" וארגון הנוער שלו "ברית-החייל". בתחום הדתי היו סניפים של "המזרחי" ו"צעירי מזרחי", "תנועת תורה ועבודה" ו"העובד הדתי". יש להזכיר גם פלגי הציונים הכלליים והנוער הכלל-ציוני. תוצאות ההצבעות לקונגרסים הציונים השונים היו כדלהלן: לקונגרס הציוני הט"ז (1929) הצבייעו 312 איש. הציונים הכלליים קיבלו 89 קולות: המזרחי -92: רויזיוניסטים- 96: התאחדות השומר הצעיר- 29: פועלי ציון-6. לקונגרס הכ' (1937) הצביעו 1,114 איש. הציונים הכללים קיבלו 226 קולות: המזרחי-180: מפלגת המדינה-5: רשימת ארץ-ישראל העובדת- 703. לקונגרס הכ"א (1939) הצביעו 1,236 איש. הציונים הכלליים קיבלו 153: המזרחי-203 : רשימת ארץ-ישראל העובדת- 816: פועלי-ציון שמאל- 27: נוער כלל-ציוני- 37.

 

במלחה"ע ה - II

בשנות הסיפוח הסווייטי 1939- 1941 עברו על קובל תהליכים מהירים של סווייטיזציה. התעשייה והמסחר הפרטיים חוסלו; משתי הגימנסיות היהודיות (של גב' ארליך ושל "תרבות") הוקם בית-ספר תיכון יידי; מבתי- הספר העבריים הוקמו בתי-ספר ביידיש של 7 שנות לימוד. כל אלה על-פי המתכונת הסווייטית. עסקנים מרכזיים של "דרור-החלוץ", שנמצאו בקובל בספטמבר 1939 מועד( כניסת הצבא הסווייטי לעיר), הקימו מרכז מחתרתי, שתפקידו היה לדאוג לקיבוצי ההכשרה, שהתפנו לאיזור הספר הפולני המזרחי, ולהחזיקם כקולקטיבים ואולי אף להשיג אישור מן השלטון הסווייטי לקיימם באותה מסגרת. באחדות מעיירות הסביבה הוקמו תאי מחתרת של התנועה במתכונת של "חמישיות", אך המשטרה החשאית הסווייטית (הנ.ק.וו.ד) החלה במעקב אחרי הפעילות הזאת, "החמישיות" חוסלו והמרכז עבר ללוצק. שם נאסרו רוב חבריו בראשית 1941. בבחירות לסווייט העליון הציבו ראשי המפלגה בקובל (אלה שבאו מן המזרח) את מועמדותו של ד"ר אשר פרנקפורט, מנהל הגימנסיה העברית וציוני ותיק. האיש ניסה להתחמק מן התפקיד בטענה, שהוא חולה-לב, אבל אלה שהציעו את מועמדותו השיבו שישלחו אותו למוסקווה בקרון מיוחד יחד עם אשתו. מועמדותו אושרה אפילו בידי מזכיר המפלגה באוקראינה דאז, נ' חרושצ'ב, אך הקומוניסטים המקומיים יצאו בתוקף נגד פרנקפורט ולאחר שהופעל לחץ כבד הוסרה מועמדותו. ביוני 1941 הוצע לאיש להתפנות מקובל יחד עם משפחתו במסגרת פינוי הפקידות הסווייטית הבכירה. בינתיים פרצה מלחמת גרמניה-ברית-המועצות. ב- 28 ביוני 1941 נכבשה קובל בידי הצבא הגרמני. כבר ביום הראשון לכיבוש נחטפו בין 60 ל- 80 יהודים משכילים ובתואנה שהם מובלים לעבודה הוציאו אותם להורג. בימים שלאחר מכן נמשכו החטיפות ומעשי הרצח של קבוצות יהודים. לפי ההערכה נרצחו בחודש הראשון של הכיבוש בערך 1,000 יהודים. בעיר הוקם ממשל אוקראיני עירוני בראשות ד"ר מיקולה פירוגוב. ראש-עיר זה התעלל ביהודי קובל, הפסיק להם את זרם החשמל ואת המים ונהג לעכב את הספקת המזון, כדי להרעיבם. בימי הכיבוש הראשונים הוטלה על היהודים חובה לשאת תו היכר מיוחד - בהתחלה בצורת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול ואחר כך, בספטמבר הוחלף הסרט בטלאים צהובים על( החזה ועל בגה). לפי הוראת הגרמנים הוקם יודנראט וחבריו היו עסקנים יהודיים לשעבר. בסוף חודש יולי 1941 נצטוו יהודי קובל לאסוף את כל ספרי התורה ואלה הועלו על המוקד בפומבי. כמו-כן הוחרמו כל דברי הערך ועל יהודי העיר הוטל לשלם סכום כסף גדול ככופר. הם הועסקו בעבודת כפייה בסבלות בתחנת-הרכבת, במפעלי תעשייה, בשירותים ובחקלאות. מנת הלחם לעובדים היתה 120 גרם ליום. כיוון שהשתרר רעב, אורגנה הברחת מזון; אך מי שנתפס נענש קשות. קצב יהודי נתלה בפומבי בגלל ששחט פרה ערב פסח תש"ב. ב- 21 במאי 1942 הורה הממשל הגרמני להקים שני גטאות, האחד בעיר החדשה ("החולות" - די זאמד) נועד לעובדים ולמשפחותיהם. אלה, שמספרם היה יותר מ- 8,000, קיבלו תעודות עבודה. הגטו השני הוקם בעיר הישנה ובו רוכזו ה"בלתי מועילים", חסרי אישורי עבודה; מספרם היה בערך 6,000. ב- 2 ביוני 1942 הקיפו כוחות משטרה גרמנית ואוקראינית את הגטו השני (של הבלתי מועילים). אנשי היודנראט שהוזהרו עוד בערב הקודם נצטוו להודיע שעל כולם להתרכז במטרה לצאת ל"עבודה במזרח". רוב הציבור לא התפתה וניסה להתחמק בכל מיני דרכים, לברוח או להתחבא. מבין הבורחים הרבים שנתפסו נורו ונהרגו 227 איש באיזור הריכוז. החיפוש אחרי המסתתרים נמשך שלושה ימים. כל היהודים הובלו לתחנת הרכבת ומשם הוסעו במסילה הצרה לכיוון קאמין-קושירסקי עד לכפר בחווה, אל מחצבות סיד וחול ושם נרצחו. על-פי הקבר עוד ניסו יחידים להתנגד בכל מיני צורות. יהודים שניצלו מן הטבח ציטטו מנאומו האחרון של מורה הגימנסיה העברית יוסף אוורבוך, שאיים על הגרמנים בנקמת העם היהודי. האקציה הזאת בוצעה בהשתתפותם של שוטרים גרמנים ואוקראינים מקובל, יחידת שוטרים גרמנים מלוצק ויחידת אס"דה-סי"פו, שביצעה את ההרג ליד הבורות. לאחר שרוקן הגטו בעיר הישנה מיושביו הועברו אליו יהודי הגטו השני, שבעיר החדשה. ב- 19 באוגוסט 1942 התחיל חיסול גטו זה, שהתגוררו בו עובדים ומשפחותיהם. גם הם הובלו לכפר בחווה ונרצחו. אך החיסול נמשך, שכן למעלה מ- 1,000 איש ברחו והסתתרו. רובם נתפסו והובאו לבית-הכנסת הגדול, ששימש מקום ריכוז לנידונים למוות. היהודים הכלואים הושארו שם ימים אחדים ללא מזון ומים ובתנאי תברואה גרועים, עד שנתאספו די אנשים ואז הם הובלו בקבוצות גדולות לבית-הקברות היהודי ונרצחו. בעת ששהו בבית-הכנסת רשמו היהודים על קירותיו את צוואותיהם, בקשות לנקמה, והצעירים ביטאו את רצונם העז לחיות. כתובות אלה נמצאו לאחר השחרור והועתקו לפני שטושטשו. במהלך האקציה הזאת התרחש מאבק בין צעירים יהודים שהתבצרו במרתפים ובין שוטרים אוקראינים שבאו להוציאם להורג. לפי אחת העדויות יצאו לפחות חמישה אוקראינים מן המאבק עם גולגלות מפוצחות. כאמור נמשכה האקציה הזאת זמן רב, ואחרוני היהודים נרצחו כנראה ב- 6 באוקטובר 1942. קובל היתה היישוב היחיד בווהלין שהגיעו אליו שליחי תנועת המחתרת היהודית בווארשה - פרומקה פלוטניצקה ותמה שניידרמן; זה היה בראשית מאי 1942. בשובן לווארשה מסרו השליחות, שפעילי "דרור-החלוץ" בקובל סיפרו להן על קבוצות של פרטיזנים ועל עשרות צעירים שנשלחו ליערות. ממקורות אחרים ידוע על קבוצה, שחבריה עבדו במחנה לנשק שלל בפרוור צ'רקאסי, גנבו משם נשק ותחמושת והעבירו אותם לאחת היחידות של האוגדה הפרטיזנית הסווייטית שבפיקודו של לינקוב. אבל מפקד היחידה היה האנטישמי נאסייקין וכאשר הגיעו אליו אנשי הקבוצה עצמם כעבור זמן, הוא פקד לקחת מהם בעורמה את נשקם וכולם פרט לאחד נרצחו. אותו אחד חזר לגטו ויש לשער, שסיפורו לא עודד להמשיך בפעילות המאורגנת. לכן, לאחר אקציית החיסול באוגוסט 1942, הצטרפו הצעירים שברחו כיחידים ליחידות פרטיזנים סווייטיות. נאסייקין עצמו הוצא להורג בידי מפקדיו בשל שיכרות ועבירות אחרות. בפברואר 1944 התקדם הצבא הסווייטי עד שנעצר בפאתיה המזרחיים של קובל והתעכב שם במשך שלושה וחצי חודשים. העיר עצמה הופצצה והופגזה ונהרסה ברובה. שתי אוגדות פרטיזניות סווייטיות - הווהלינית בפיקודו של אלכסיי פיודורוב והז'יטומירית בראשותו של מליק ניסו להסתער על העיר ולכבוש אותה, אך נכשלו ופרטיזנים רבים נפלו בקרב. ביניהם היו גם לוחמים יהודיים. כששוחררה העיר, ב- 6 ביולי 1944, נמצאו בה רק 250 תושבים. כעבור זמן מה שבו אליה 40 ניצולים.