כ"ה אב ה'תשע"ז

קוברין KOBRYN

עיירה בפולין
נפה: קוברין
אזור: ווהלין ופוליסיה
מסילת הברזל בריסק-פינסק
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-10,000

·  יהודים בשנת 1941: כ-5,617

·  יהודים לאחר השואה: כ-64

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

ראשיתה של קוברין במאה ה- 13, כשנבנתה כמבצר בידי רומן בן מסטיסלב, נסיך לודמיר דווהלין. בשלטון הליטאים משלו בה נסיכי קוברין ומאחר שלא השאירו יורש עברה קוברין לרשות המלך זיגמונט הראשון, שנתן אותה במתנה לאשתו, המלכה בונה. מאוחר יותר היתה רכוש המלכה אנה היגיילונית, אשתו של המלך סטפן בטורי. בשנת 1589 קיבלה קוברין זכויות עיר מגדבורגיות עם רשות לקיים יריד שבועי ושני ירידים שנתיים. בשנת 1655 נשרפה העיר ונשדדה בידי חילות השוודים, דבר שהביא להידרדרות היישוב. בשנת 1711 נספו רבים מתושבי קוברין במגיפה; באותה שנה פרצה גם שריפה ורוב בתי העיירה עלו באש. מצבה הכלכלי של קוברין היה כה חמור עד שהסיים ביטל בשנת 1766 את הזכויות המגדבורגיות העירוניות שלה. הידיעה הראשונה על היהודים בקוברין היא משנת 1511. ב- 21 במרס של אותה שנה פנו יהודי המקום, יחד עם יהודי טרוקי, גרודנה, בריסק, לוצק ולודמיר, אל המלך זיגמונט הראשון וביקשו ממנו לאשר את כתב-הזכויות שנתן אחיו אלכסנדר, לפיו הוחלפה החובה שהוטלה על היהודים לצייד אלף פרשים בתשלום מס בכסף. על סמך כתובות על מצבות עתיקות שהיו בבית העלמין הישן בקוברין אפשר לשער, שיהודים ישבו במקום עוד לפני הגירוש מליטא (1503). ב- 21 בינואר 1529 נזכרים יהודי קוברין במניין היושבים על אדמת המלך בנסיכות ליטא והחייבים לשלם מכס בסך שישים אלף גרושים ליטאיים. במיפקד שנערך בשנת 1563 נמצאו בקוברין 22 בעלי בתים יהודים, דבר המעיד על יישוב יהודי נכבד. ב- 8 בפברואר 1579 מוזכרים יהודי קוברין בגין תשלום מסים וחובות אחרים. כשקיבלה העיירה זכויות עיר בשנת 1589 הושוו יהודיה בזכויות המסחר שלהם לעירוניים הנוצרים. על פעילותם הכלכלית של יהודי קוברין במאה ה- 16 מעיד הרישום בבית-המכס בבריסק, לפיו נגבה מכס מן הסוחר יעקב בן פייביש מקוברין על סחורות שהוביל כנראה ליריד שנתי בלובלין. בשנת שפ"ג (1623) היתה קהילת קוברין כפופה לקהילה הראשית בריסק. כעבור שלוש שנים, בשנת שפ"ו (1626), נזכר תשלום לקהילת קוברין בסכום של 40 שוק (2,400) גרושים ליטאיים. בשנת שפ"ח (1628) ציווה ועד מדינת ליטא על ראשי הקהל בקוברין לרדוף יהודי מקומי ואת משפחתו ולהביא לגירושו מליטא ורוס. הוועד אף הזהיר; "ואם ימרו ויקשו ערפם יעשו בהם מנהיגי קאברין התראה בהתרת דם". הסיבה לרדיפת האיש ובני משפחתו לא נזכרה; אפשר רק לשער, שמדובר במלשין לשלטונות. על-פי רישום משנת 1639 נשאר קהל קוברין חייב לוועד המדינה סכום של 154 זהובים, חוב קטן ביחס לחובות של קהילות אחרות בעלות גודל דומה. במסמך מיום 15 בדצמבר 1642 התלונן הכומר המקומי, שיהודים השתלטו על אדמת הכנסייה, מייצרים עליה בירה ומזהמים את מקורות המים. בתקופת גזירות ת"ח ות"ט סבלו יהודי קוברין רבות ורבים מהם נתפסו בידי הקוזאקים המורדים והומתו. אך בדומה ליישובים אחרים, גם בקוברין שוקם היישוב היהודי במהירות. למטרה זו נאלצו יהודי קוברין ללוות כספים רבים, בעיקר ממנזרים ומכנסיות. ב- 6 בפברואר 1657 חתמו יהודי קוברין על הסכם עם המנזר בפינסק להסדרת תשלום חוב של 1,246 זהובים ו- 15 גרושים פולניים. ב- 10 במאי 1670 תבעו אותם בעלי חוב 13 יהודים מקוברין לדין, אך אלה לא הופיעו. בשנת תל"ג (1673) היתה עלילת דם בקוברין: היהודי ר' איציק הואשם בהריגת כומר. כדי לבטל את העלילה הוצאו כספים רבים. הקהל של קוברין הוציא למטרה זו 496 זהובים, משפחתו של הנאשם השתתפה גם היא וועד מדינת ליטא החליט, בהתוועדותו שנערכה באותה שנה, להשתתף ב- 300 זהובים "בעסק הכומר הנפגר". כפי שכבר נאמר הביאו מלחמות השוודים, המגיפות והשריפות לדלדול היישוב ובתוך זה גם היהודים. בשנת 1705 שילמו יהודי קוברין 315 זהובים מס גולגולת, סכום קטן יחסית. בשנת 1714, בעת מצוקה כספית, נערך הסכם עם יהודי מקומי אמיד, לפיו נתן זה 1,000 זהובים למשך 8 שנים ובתמורה שוחררו הוא וצאצאיו לעד מתשלום מסים והותר לו לסחור בכל מקום שירצה. אך היהודים המשיכו לשקוע בחובות, עובדה הנזכרת בהמשך המאה ה- 18 למשל(, ב- 27 במרס 1748). בשנת 1766 היה מספר משלמי מס הגולגולת בקוברין - 946. אם נוסיף על מספר זה את הפטורים מתשלום (תינוקות עד גיל שנה וכלי שדוק) ומשתמטים, אפשר לשער שהיו אז בקוברין קצת למעלה מאלף יהודים. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ידועים שמותיהם של הרבנים האלה; ר' קופיל כהנא, שהיה אב-בית-דין וראש- ישיבה בקוברין, ר' שלמה בן אבא מארי מנובוהורודק והדרשן הנודע ר' בצלאל בן שלמה, מחברם של כמה ספרים, שהידוע ביניהם היה "עמודי שבעה" - דרשות על פרשיות התורה. בתחילת תקופת השלטון הרוסי עדיין היתה קוברין עיירה זעירה ומדולדלת. את אדמותיה נתן הצאר במתנה למצביא הנודע סובורוב. בשנות העשרים של המאה ה- 19 נקבעה קוברין כבירת נפה (אוייזד) בפלך גרודנה ואוכלוסייתה, כולל היהודים, החלה לגדול במהירות. בתחילת המאה ה- 19 התיישב במקום האדמו"ר ר' משה רבינוביץ ויסד את החצר הקוברינית. אחריו, במשך שלושים שנה (1846- 1878), היה אדמו"ר בנו, ר' מנחם נחום (נחקה); אחריו היה אדמו"ר בנו של ר' מנחם נחום, ר' דוד. אחרון האדמו"רים של שושלת קוברין היה ר' משה אהרון רבינוביץ, שמילא תפקיד זה משנת 1920 עד שנספה בשואה. נכד אחד של ר' משה מייסד השושלת היה המשורר יהודה לייב לילנבלום (יהל"ל) ונכדו האחר היה לאדמו"ר של חצר בעיירה דומצ'ב. בסוף המאה ה- 19 היו בקוברין פרט לבית-הכנסת הגדול עוד 16 בתי-תפילה, ובין אלה ארבעה של חסידי קוברין, לוביישוב, סלונים ועוד. בין חסידי קוברין וחסידי סלונים שררו יחסים מתוחים ובשנת 1878 הגיעו הדברים למריבות ואף להלשנות בפני השלטון הרוסי. בשנת 1882 נפתח בקוברין בית-ספר ממלכתי לנערים יהודיים. המוסד לא החזיק מעמד זמן רב, שכן היתה התנגדות רבה לקיומו. כשנה לאחר מכן פרצה מגיפת אסכרה (דיפתריה), שהפילה חללים רבים. רבני העיר תלו את פרוץ המגיפה בכך, שתלמידי הישיבה קוראים ספרי השכלה ובעברית. ממקרה זה אפשר ללמוד שההשכלה חדרה גם לקוברין בראשית המחצית השנייה של המאה ה- 19. ברבנות כיהנו: ר' מאיר מראים (מיירים) שאפיט (בשנים 1857- 1874), מחבר הספר "ניר על הירושלמי", בנו ר' אהרון יהושע שאפיט, ר' אליהו שיק, מחבר הספר "עין אליהו", בנו ר' פנחס שיק עד( שנת 1903), ר' שאול קצנלבויגן (אפשטין) (בשנים 1882- 1891), ר' חיים ברלין (בשנים 1892- 1895), שהיה לאחר מכן ראש ישיבת וולוז'ין הנודעת, ר' יאיר אטלס בשנים( 1897- 1905), ור' דוד גרינברג (בשנים 1923- 1906). במחצית השנייה של המאה ה- 19 היה בקוברין בית-חולים יהודי, אבל מצבו היה ירוד בשל הקושי לממן את החזקתו. בשנת 1898 נוסדה "אגודת בחורים", ששמה לה למטרה ללמוד את תורת המוסר. בשנת 1904 נפתח תלמוד-תורה ובשנת 1910 יסדו הרב שאפיט וקרובו ר' שלמה לוין ישיבה קטנה, שהתקיימה עד הכיבוש הגרמני בשנת 1915. עם תלמידיה נמנה גדליה רוגוזניצקי, לימים ד"ר גדליה אלון, מגדולי ההיסטוריונים של תקופת התלמוד והמשנה. בשנת 1875 נולד בקוברין יעקב מאיר זלקינד, דמות רב-גונית ורב- צדדית, שלמד בלשנות בברלין ומדעי הטבע בגלזגו. הוא היה סופר ומתרגם ותרגם ליידיש, בין השאר, חלקים של התלמוד הבבלי. הוא היה פעיל בחוגים פציפיסטיים ואנרכיסטיים. בתחילת המאה ה- 20 היה בקוברין בית-אבות ובו 20 קשישים. בשנת 1905 היתה בעיירה שריפה גדולה ובה עלו באש 300 בתים וחנויות רבות. ראשיתה של הציונות בקוברין בסוף המאה ה- 19. פעילותה התרכזה אז בהרצאות ובהסברה, אך היא הופרעה על-פי רוב בידי החרדים. בשנת 1905 פעלה בקוברין אגודה של חובבי ציון, שחבריה היו משכילים מבוגרים. הצעירים שהצטרפו לפעילות הציונית הקימו את "צעירי ציון" ויסדו ספרייה ציבורית. הם גם סייעו לפתיחת חדר מתוקן לילדים ולילדות, שלמדו בו בנפרד. בשנת 1905 פעל מועדון של ה"בונד", שניהל מאבק לקיצור יום העבודה ל- 12 שעות ולביטול העבודה במוצאי-שבתות. ה"בונד" ארגן שביתות ובעקבות זאת נתקבלו דרישותיו. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נוסד במקום ועד עזרה למשפחות המגויסים ומאוחר יותר גם לפליטים שבאו מבריסק ומילאו את קוברין עד אפס מקום. בראש הוועד עמדה אשת הרב-מטעם (גב' פנובקה). הוועד אסף את הכספים לפעולותיו בעיירה עצמה. ש' אנסקי, נציג הוועד המרכזי של ייקו"פו בפטרבורג, ביקר בקוברין ומצא בה בתי-כנסת מלאים וגדושים פליטים; רבים ביניהם היו חולים ותנאי החיים היו קשים ביותר. הוא ציין לשבח את העבודה המסורה של הוועד המקומי, תרם לו כספים ודאג שישלחו לפליטים כמה קרונות עם לחם. כשהחל הצבא הרוסי לסגת מאיזור קוברין, התפרעו הקוזאקים שהיו במאסף, שדדו רכוש, שרפו בתים ורצחו 18 יהודים. בימים הראשונים אחרי כניסת הגרמנים הם שדדו את החנויות והטילו עוצר חמור. אז הוקמה הנהלה עירונית ובה השתתפו יהודים רבים. המצב החל להשתפר כאשר החל הממשל הצבאי הגרמני להעניק רישיונות תנועה, שאיפשרו לחדש את הבאת הסחורות לעיירה. בתמיכת''קרן הובר" ובעזרת כספים ששלחו קרובי משפחה מארצות-הברית החלו פעולות עזרה. נפתחו מטבחים לנצרכים ולילדים ולעניים חולקו מצרכים ובגדים. הממשל הגרמני הכריז על חינוך חובה ופתח בית-ספר שלשון ההוראה בו יידיש; מלבד זאת למדו בו גם עברית, תנ"ך ותולדות עם ישראל. בקוברין פעלו אז גם שתי פרו-גימנסיות פרטיות ששפת ההוראה בהן היתה רוסית, אך למדו בהן גם עברית. כיוון שהיתה ביקורת חמורה על החדרים, התארגנו המלמדים ויחד עם הרב מיכאל שמוש פתחו במקום התלמוד-תורה, שהיה סגור, בית-ספר דתי יסודי בשם''תבונה" ברוח לאומית. בימי הכיבוש הגרמני פרחה הפעילות התרבותית בעיירה. הופעל חוג חובבים לדרמה, הוקם איגוד ספרותי על-מפלגתי ונפתחה מחדש הספרייה הציבורית. אחרי הצהרת בלפור נערכה התרמה ל"קרן הזהב" ונשות קוברין התפרקו מתכשיטיהן ומסרו אותם למפעל ההתרמה. בחלק מכסף זה נרכשו בחדרה 200 דונם אדמה. במיוחד היתה פעילה אז מפלגת''פועלי-ציון", אבל לאחר שהיה בה פילוג התפוררה המפלגה.

 

בין שתי המלחמות

בעזרת כספי הג'וינט וכספים ששלחו קרובים מצפון אמריקה נעשו פעולות שיקום רבות ומצבם הכלכלי של יהודי קוברין השתפר. חודשו ונוספו מפעלי תעשייה קטנים, מבוססים על חומר גלם מקומי, כגון: 3 טחנות קמח, כמה מפעלים להפקת שמן, בית-חרושת למגפי לבד, בתי מלאכה לעיבוד עורות, מפעלים לייצור לבנים ומפעל עונתי לנרות. רוב יהודי קוברין התפרנסו ממסחר זעיר והיו ברשותם בערך 400 חנויות, רובן בענף המזון. בקוברין התקיימו שני ימי שוק בשבוע ושלושה ירידים חודשיים. בין היהודים היתה קבוצה קטנה של עובדי הצווארון הלבן: מורים, רופאים, עורך-דין ומהנדס וכן 5- 6 פקידים שעבדו בעירייה. באוגוסט 1929 קיבלו שניים מן הפקידים היהודיים ציון לשבח במלאות 10 שנים לעבודתם. הפעילות הכלכלית היהודית הסתייעה בבנק קואופרטיבי עממי, שהוקם על בסיס קופת מלווה וחיסכון, שהיתה קיימת לפני מלחמת העולם הראשונה. באמצע שנות העשרים נוסד בנק של בעלי-מלאכה. הניסיונות שנעשו בשנת 1927 לאחד את שני הבנקים האלה לא עלו יפה. בשנות,העשרים היוו יהודים שני-שלישים מתושבי קוברין. לכן היה להם רוב במועצת העירייה. בשנת 1929, למשל, ישבו במועצה 16 יהודים, מתוך 26 נבחרים. יושב-ראש מועצת העיר היה יהודי ובהנהלה היה סגן-ראש עיר יהודי ועוד חבר הנהלה (לאוניק) היה יהודי. גם בבחירות של שנת 1930 נבחרו 16 יהודים בין 25 נציגים וגם אז היו סגן- ראש עיר וחבר הנהלה יהודים. מתוך 16 הנבחרים באותה שנה היו 3 מרשימת פועלי-ציון ו- 8 מרשימה ציונית כללית. בשנות השלושים ירד מספר היהודים בקוברין לחצי בשל בואם לעיירה של עובדי ציבור פולנים רבים. יש לשער, שחלקם של היהודים בעירייה ירד אף הוא, שכן הממשל הפולני נקט צעדים שונים להקטנת חלקם בשלטון העירוני. מסוף שנות העשרים ועד אמצע שנות השלושים עמד בראש הנהלת הקהילה נציג אגודת ישראל. בקוברין כיהנו שני רבנים: ר' מיכאל שמוש (משנת 1905), שהיה רבה הרשמי של הקהילה ונספה בשואה יחד עם בני עדתו, והרב פרוסקין, משנת 1923 עד פטירתו בשנת 1940. בית-הספר היידי שנוסד בתקופת הכיבוש הגרמני הצטרף אחר-כך לרשת "צישא". המוסד היה נתון בקשיים כספיים ונסגר בשנת 1929. בית-הספר העברי הדתי "תבונה", שנוסד אף הוא בימי הגרמנים, המשיך לפעול כמוסד ציוני לאומי, עד שהשתלטו עליו מקורביו של הרב פרוסקין. הם ביקשו להפוך אותו לחלק מן הישיבה. עקב זאת הלך המוסד והתרוקן מתלמידיו. החוגים החרדים, שדעתם לא היתה נוחה מבית-הספר הדתי לאומי, פתחו בקוברין "בית יעקב". שני בתי-הספר הדתיים נאבקו קשות על קיומם. בראשית שנות העשרים נוסד בית-ספר עברי בשם "תל-חי", שהצטרף לרשת "תרבות" ומשנת 1934 הוסב שמו לבית-הספר על שם ח"נ ביאליק. מספר תלמידיו גדל בהתמדה. בסוף שנות העשרים נפתחו לידו גן ילדים עברי וכיתות המשך, שהתפתחו לגימנסיה עברית בשם "תושיה". בשנת 1923 פתח הרב פסח פרוסקין ישיבה גדולה והיא התקיימה עד ספטמבר 1939. בממוצע למדו בה 80 תלמידים. בשנות העשרים נפתח בית-ספר מקצועי של "אורט" למקצועות הנגרות והתפירה. בקוברין היה גם בית- יתומים ובו 60 ילדים. מתוך הצעת התקציב של העירייה לשנת 1930 עולה, שבקוברין היו אז ארבע ספריות, מהן שתיים ציוניות ואחת של ה"בונד". מלבד זאת היו בה מושב זקנים, אגודת לינת צדק ובית-חולים של אגודת טאז. ההקצבות לבתי-הספר היהודיים תפסו %6 מן התקציב העירוני. כמקובל בימים ההם קיצץ הסיימיק הנפתי את ההקצבות, למרות שרובם הגדול של משלמי המס העירוני היו יהודים. מאמצי הנבחרים היהודיים לא עזרו, שכן לקיצוצים הצטרף גם מושל המחוז (הווייבודה). בשנות השלושים הופיעו בקוברין, בפרקי זמן שונים, שני שבועונים יהודיים; "קברינער וואכענבלאט" ו"קאברינער שטימע". הפעילות המפלגתית והתנועתית העניפה הקיפה את כל גוני הקשת הפוליטית; החל ב"בונד", דרך קבוצה קטנה של . קומוניסטים יהודיים (שפעלו במחתרת) וכלה באגודת ישראל. גם כל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בעיירה. "החלוץ", שנוסד בשנת 1920, קיים בקוברין קיבוץ הכשרה בשם "שחריה". בשנת 1920 עלתה קבוצה מחבריו לארץ-ישראל. מצעירי ציון קם סניף של הציונים הכלליים שהתפלג לשתי סיעות. לקונגרס הציוני.הי"ד שהתקיים בשנת 1925, בחרו רוב המצביעים בסיעת "עת לבנות". ביולי 1925 חידשו "פועלי-ציון", שהתדלדלו עקב הפילוג, את הפעילות בסניפם (פועלי ציון-ימין) ומספר החברים גדל עד 200. בשנות השלושים היה בקוברין סניף של "העובד" וסניף של תנועת הנוער "דרור-פרייהייט". גם ל"שומר הצעיר" היה סניף; מספר חבריו הגיע ל- 310. החל מאמצע שנות העשרים היה בקוברין סניף של ה"מזרחי" ומשנת 1926 - של "החלוץ המזרחי". בק" פעלו גם סניפים של המפלגה הרוויזיוניסטית ושל תנועת "בית"ר". האחרונים ביקשו להקים במסגרת הפ"וו הממלכתי (ההכנה הצבאית) יחידה יהודית על שם ברק יוסלביץ'. לקונגרס הציוני הי"ד (1925) הצביעו 370 איש. 316 הצביעו עבור סיעת עת לבנות, 54 - לסיעת על המשמר. לקונגרס הציוני הכ' (1937) שקלו 896 את השקל הציוני; מתוכם הצביעו 775. הציונים הכלליים קיבלו 76 קולות; המזרחי - 80; מפלגת המדינה - 8; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 611. לקונגרס הציוני הכ"א (1939) שקלו 793 את השקל הציוני. מתוכם הצביעו 681. הציונים הכלליים קיבלו 31 קולות; המזרחי - 94; מפלגת המדינה - 4; רשימת ארץ-ישראל העובדת - 543; פועלי-ציון - 9.

 

במלחה"ע ה - II

ב- 1 בספטמבר 1939 הפציץ חיל האוויר הגרמני את קוברין. יהודי אחד נהרג וכמה בתים של יהודים נפגעו. ב- 20 בספטמבר נכנס לקוברין הצבא האדום ובעיירה הוקם שלטון סווייטי. מאימת השלטונות החביאו חברי תנועות הנוער את תכולתן של הספריות התנועתיות. הבוגרים יותר מביניהם ניסו לעבור לווילנה. אחדים הצליחו להגיע לארץ-ישראל, אחרים נתפסו במעבר הגבול והוגלו לסיביר. בבתי-הספר היהודיים עברו ללמד ביידיש ותוכנית הלימודים הותאמה לנהוג בברית-המועצות. חיי הכלכלה עברו תהליך של סווייטיזציה. ב- 23 ביוני 1941, בשעה 11 לפני הצהריים, נכנס לקוברין הצבא הגרמני. בואם של הגרמנים הקדים יהודים רבים שרצו לברוח מן העיירה ברגל או בעגלות והם חזרו. למחרת הציתו חיילים גרמנים אש בבית-המדרש "חיי אדם". האש אחזה גם בבתים סמוכים של יהודים. יהודים ביקשו להציל את רכושם והוציאו אותו מן הבתים הבוערים, אבל הגרמנים לקחו את החבילות והחפצים ומסרו אותם לידי הנוצרים. רק מעטים החזירו את הרכוש לבעליו היהודים. הגרמנים פרסמו צו המורה ליהודים לצאת לעבודות כפייה, בעיקר בתיקון כבישים. לפי הוראות הגרמנים מונה יודנראט בן 24 חברים. מאוחר יותר הוקמה משטרה יהודית בת 50 איש. שני המוסדות האלה זכו להערכה מפי הניצולים, שציינו שאנשיהם עשו כמיטב יכולתם כדי להקל על אחיהם את סבלם. שלוש פעמים הטילו הגרמנים על היהודים תשלומי כופר. בראשון נדרשו היהודים למסור לגרמנים 6 ק"ג זהב ו- 12 ק"ג כסף. בשני האחרים היה עליהם למסור חפצים וכסף ברובלים. על היהודים הוטלה חובה לשאת סרט שרוול ועליו מגן דוד; בתיהם סומנו בתו מיוחד. הגרמנים חטפו 14 צעירים, כנראה בתואנה שהם חברי קומסומול, ורצחו אותם. בספטמבר 1941 אספו הגרמנים 175 איש, הובילו אותם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם. הרג של יחידים נמשך בעיקר במקומות העבודה השונים. בראשית ספטמבר נקבע בקוברין ממשל הגביטסקומיסאר וסרט השרוול הוחלף בשני טלאים צהובים. בנובמבר 1941 נצטוו יהודי קוברין להתרכז בגטו בתנאי צפיפות קשים. עד מהרה הובאו לגטו גם היהודים מן העיירות ביאלווויז'ה והיינובקה ומספרם הגיע ל- 8,000 נפש. יושבי הגטו התגברו על המחסור במזון בהברחת כמויות גדולות של קמח. המבריחים היו הטוחן היהודי ומנהל הטחנה הפולני. מיעוט מקורות המים והצפיפות הרבה גרמו מחלות. הנפוצה בהן היתה הפורונקולוזה. זמן מה לאחר שהוכנסו היהודים לגטו דרשו הגרמנים מן היודנראט למסור לידיהם כמה מאות חולי-נפש. כיוון שלא נמצאו כאלה במספר שנדרש, נאלצו חברי היודנראט למלא את המכסה בחולים, בקשישים ואף בילדים מבין הפליטים. הגרמנים הובילו את כולם אל מחוץ לעיר ורצחו אותם. בתחילת שנת 1942 חולק הגטו לשניים: גטו א' - בו רוכזו בעלי-מקצוע ומשפחותיהם - וגטו ב' - בו רוכזו האחרים. כמה מאות צעירים עבדו מחוץ לקוברין בסלילת כבישים ולנו במחנות מיוחדים. בערך 500 איש עבדו בקואופרטיבים במקצועות שונים; כ- 100 נשים עבדו במפעל סריגה והשאר הועסקו בעבודות שירותים. בפסח תש"ב (1942) הותר ליהודים לאפות מצות, אך כל אחד היה צריך להשיג לעצמו את הקמח הדרוש לכך, משימה לא קלה. בערך באותה עת הוקפו שני הגטאות בגדרות תיל והספקת החשמל לבתי היהודים הופסקה. בתחילת יוני 1942 הוקם בקרבת הקסרקטינים, שהיו מחוץ לעיר, מחנה עבודה וכמה מאות איש נשלחו אליו. בשבת, 27 ביולי 1942, הוקפו שני הגטאות כוחות גרמניים. בערך 3,000 יהודים, שכללו את תושבי גטו ב', החולים והצוות הרפואי של בית-החולים היהודי וחלק מבני המשפחות של בעלי המקצוע רוכזו, הובלו במשאיות לברונה-גורה ונרצחו. בגדיהם וחפציהם הובאו לגטו א' למיון. לאחר האקציה הזאת התארגנה בגטו מחתרת ובה 50 צעירים וצעירות. הם הבריחו ממחסני הנשק של הגרמנים חלקים של כלי-נשק וכדורים ובבית-מלאכה בגטו הרכיבו מהם כלים. כמה כלי נשק נרכשו משוטרים אוקראינים. ב- 14 באוקטובר 1942 הטילו הגרמנים מצור על גטו א' ועל המחנות שבסביבה. היהודים רוכזו והובלו מרחק של 4 ק"מ בדרך לדיווין ושם נרצחו ליד בורות שהוכנו מראש. חברי המחתרת גילו התנגדות: גרשון טננבוים ירה בגרמנים עד שנפל חלל; רחל גולדין השליכה עליהם רימונים; ד"ר חיים גולדברג ירה גם הוא בגרמנים ואת הכדור האחרון ירה בעצמו. גם שאר חברי המחתרת השתתפו בקרב ובין השאר הציתו רבים מן הבתים בגטו. בחסות האש והעשן ברחו 500 יהודים, אך למרבה הצער נספו רובם בדרך ליער או בימים הראשונים שלאחר-מכן. בערך 100 מהם הצליחו להגיע ליערות; חלק מהם נפלו בעת המצודים שערכו הגרמנים; אחרים הצטרפו ליחידות פרטיזנים סווייטיות, בעיקר לאוגדה הבריסקאית. לאחר האקציה של אוקטובר 1942 הושארו בחיים כמה עשרות בעלי-מלאכה. אלה נרצחו עד האחרון שבהם עד דצמבר 1942. קוברין שוחררה ביולי 1944. לאחר השחרור נתלקטו בה 64 יהודים: 4 שיצאו ממחבואים, 15 ששבו מיחידות הפרטיזנים ו- 45 שחזרו מברית-המועצות.