כ"ה אב ה'תשע"ז

קוטי KUTY

עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: קוסוב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 5,504

·  יהודים בשנת 1941: כ- 2,900

·  יהודים לאחר השואה: יחידים ניצלו

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו

קוטי נוסדה ב- 1715 על-ידי אחד הרוזנים ממשפחת פוטוצקי. עם חוק יסוד העיר קיבלו היהודים בה זכויות עירוניות מלאות, והיוו כנראה יחד עם מספר ארמנים רוב ביישוב עירוני זה. היהודים קיבלו רשות לבנות בית- כנסת ולקדש בית-עלמין. בתקופת מלכות פולין גדלה הקהילה ומצבה היה שפיר. מעידים על כך סכומי מס- הגולגולת ששילמו היהודים לבעל העיר: 330 זהובים ב- 1717, 400 ב- 1736 ו- 500 זהובים ב- 1759. עם העברת העיר לשלטון האוסטרי ב- 1772 הורע מצבם של היהודים. בוטל ועד הקהילה במתכונתו הקודמת ובמקומו הועמד בראש פקיד יהודי, שגבה את המיסים בשרירות וסכומי הגביות גדלו משנה לשנה. רק עם מתן שוויון זכויות ליהודי גאליציה ב- 1868 שופר גם המצב בקוטי. חודש אז ועד הקהילה, ובוטלו המיסים המיוחדים שהוטלו על היהודים בלבד. בראשית התקופה האוסטרית התפרנסו היהודים על המסחר (בעיקר פירות יבשים), בורסקאות, עגלונות ומלאכה. בסוף התקופה התפרסם מספר קטן של יהודים מפקידות במוסדות הממשלתיים והעירוניים. בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 הוקמה בקוטי קופת-מילווה לתעשיינים ולבעלי- מלאכה, שעזרה לבורסקים ולבעלי טחנות-הקמח במימון עסקיהם. עד שנות ה- 30 של המאה ה- 20 לא היתה קוטי מחוברת לקו מסילת-הברזל, לכן עסקו יהודים רבים בעגלונות. לקהילת קוטי יצאו מוניטין בזכות אנשי-שם ילידי המקום. המפורסם בהם הוא ר' אברהם-גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט. לפי המסורת החסידית ישב גם הבעש"ט בשנות ה"הסתר" שלו סמוך לקוטי, והתפרנס מחפירת טיט, שאשתו מכרה לתושבי קוסוב וקוטי. האגדה מספרת, שבאותה תקופה נפגש הבעש"ט עם השודד הנודע דובוש, ועלה בידו להניאו מלפגוע ביהודים. יש לראות כרבה הראשון של קוטי את ר' משה ב"ר מנחם- מנדל קיטובר. בתחילה גם הוא היה ממתנגדיו של הבעש"ט אבל אחר-כך הכיר בו. ר' משה נפטר ונקבר בקוטי ב- 1738, ולו מייחסים את המנהג שהיה בקוסוב, קוטי וויזניץ (שבבוקובינה) לא לקבור את המתים בטליתותיהם אלא בתכריכים בלבד. בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 כיהן כרב בקוטי ר' יעקב אפשטיין. את כסאו ירש ר' צבי ב"ר אברהם לנדסמן. אחריו כיהן עשרות בשנים ר, יוסף שמואל גלרנטר, בעל "הרי בשמים" ו"ראשי בשמים". את כסאו ירש ב- 1893 בנו ר' חיים גלרנטר, בעל "ענג חיים לשבת", "שמחת החג" ו"פרי עץ חיים". בזמנו כיהן כדיין תלמיד- חכם מובהק ר' יעקב שור. בית-הכנסת, שנבנה עוד בראשית ייסוד הקהילה, היה המפואר והגדול ביותר בכלל בנייני העיר. לידו היו שני בתי-תפילה קטנים: בית-כנסת של הקצבים ובית-כנסת של החייטים. כן היו 3 בתי-מדרש. החסידים התפללו ב- 3 קלויזים: של ויזניץ, קוסוב וצ'ורטקוב. בית-העלמין שקודש בזמן ייסוד הקהילה התמלא בסוף המאה ה- 19, ובמקומו קודש בית-עלמין חדש. החברה קדישא, שחבריה עשו את עבודתם בהתנדבות, ארגנה מהכנסותיה קופת-מילווה לבעלי-מלאכה. עד ראשית המאה ה- 20 לא קיבלו ילדי היהודים בקוטי חינוך חילוני, להוציא את האפיזודה של בתי-הספר ליהודים מיסודו של ה. הומברג (1785- 1806). עד לאותו זמן למדו גם הבנים וגם הבנות בחדרים המסורתיים, ואך בראשית המאה ה- 20 התחילו חלק מהבנים ורוב הבנות ללמוד בבית-ספר כללי שהיה בעיר. בשנים הראשונות של המאה ה- 20 הוקם בית-ספר עברי משלים מיסודה של "שפה חיה". למדו בו 59 תלמידים ומהם רק 11 בנים. החוגים הציוניים התארגנו בקוטי בראשית המאה ה- 20. ב- 1905 הוקם "איגוד נשים ציוניות", וב- 1908 - סניף פועלי ציון. פעילי פועלי-ציון ארגנו שביתה של 50 פועלים בורסקאים, ושביתה זו הצליחה בחלקה. ליד פועלי ציון התקיים ארגון נוער "יוגענד", ולו הספריה היחידה אז בעיר. מתחילת המאה גברה ההגירה של יהודי קוטי לארצות שמעבר לים, ובעיקר לארצות-הברית. במלחמת-העולם הראשונה עברו על העיר תהפוכות רבות. שני כיבושים רוסיים (1914, 1916), בריחת חלק מהאוכלוסיה, הקמת הרפובליקה האוקראינית המערבית (נובמבר 8191-מארס 1919), כיבוש קצר של העיר על-ידי הרומנים וחידוש השלטון הפולני ביוני 1919. בזמן השלטון האוקראיני נבחר בקוטי ועד לאומי יהודי, שהיה מורכב אך ורק מחברי פועלי ציון. בזמן שלטון הרומנים התגוננו היהודים בכוח בפני התעללויות החיילים, ויהודי אחד אף הצליח "לאסור" חייל רומני "מתפרע" ולהחזיקו במרתף במשך יומיים

 

בין שתי המלחמות

בזמן שלטונה המחודש של פולין חלה התפתחות-מה בעיר; היא חוברה לקו מסילת-הברזל, נסלל כביש מקולומיאה דרך קוסוב לקוטי, ובאמצע שנות ה- 30 חוברה קוטי לרשת החשמל. הוקם בית תרבות פולני ובו אולם קולנוע, בניין שבו השתמשו גם היהודים, תמורת תשלום. בעקבות חיבור העיר לכביש ולמסילת-הברזל עברו רוב העגלונים היהודים לנהגות. בזמן שלטון פולין נוספו בעיר שני מקורות-פרנסה חדשים. הקייט ותעשיית שטיחים. התעשייה היתה ברובה ביתית, ובכדי להתפרנס נאלצו העובדים לעמול עד 15 שעות ביממה. כן התפתח אז בקרב היהודים מקצוע חדש והוא סוכן-נוסע, המפיץ את תוצרת קוטי ברחבי פולין. בין שתי מלחמות-העולם המשיכו יהודי קוטי להתפרנס ממנסרות, בורסקאות, טחנות- קמח וכן ממסחר זעיר ומלאכה. ועד הקהילה היהודית היה מורכב בעיקרו מנציגי החרדים. בראשו עמד המתבולל סברין הורנשטיין. ברבנות שימש אחרי פטירתו של הרב ר' חיים גלרנטר, ר' לייב יעטשעט (נספה בשואה). במועצת העיריה היתה ליהודים השפעה מועטת. למרות שאחוז היהודים התקרב ל- 50, נבחרו לעיריה ב- 1934 רק 5 יהודים מתוך 16. בין מוסדות העזרה ההדדית ראויים לציון ויצ"ו, שמנתה 100 חברות ועסקה בעזרה סוציאלית, "איגוד הסוחרים היהודים ובעלי-מלאכה" שעזר לחבריו בהלוואות, וקופת גמ"ח. בית-היתומים היהודי הוקם ב- 1918 על-ידי ד"ר מרקוס אולסקר, ובו מצאו מחסה 16 מתוך כ- 100 יתומים שנמצאו באותה עת במקום; יתרם סודרו בבתים פרטיים. נוסף ללמודים כלליים למדו בו החניכים גם טווייה. לאחר שלמדו את המקצוע הם עבדו בייצור שטיחים. הודות ליוזמת ד"ר אולסקר תרמה העיריה ב- 1930 מגרש לבית-היתומים, וב- 1936 הוקם בו בניין ששימש גם אכסניה לקיבוצי-הכשרה. כדי לממן את החזקת הבית נוסד בית-מלאכה לשטיחים, והכנסותיו היו קודש למטרה זו. רוב הבנות היהודיות המשיכו באותה תקופה ללמוד בבית-הספר הכללי, ואילו רוב הבנים למדו ב"תלמוד תורה". בית הספר העברי המשלים חודש בראשית שנות העשרים ולידו גן-הילדים. ב- 1930 הוקם בית-ספר לבנות "בית יעקב". בקוטי התקיימו סניפי רוב המפלגות היהודיות שפעלו בפולין. מספר צעירים יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית או שנמנו עם אוהדיה. ב- 1936 נאסרה נחמה מלצר ("וורה"), בת העיר, שפעלה כמנהיגת הקומוניסטים בסביבה. היא נידונה ל- 6 שנות מאסר. באותה שנה נאסר עוד פעיל קומוניסטי, מיכאל גרוי. ב- 1938 נשפטו למאסר 13 קומוניסטים יהודים, ביניהם 9 בנות מפועלות תעשיית השטיחים בעיר. בין הציונים היתה מפלגת הציונים הכלליים הוותיקה ביותר, ומפלגת פועלי ציון הפעילה ביותר. כן התקיימו במקום סניפי התאחדות, המזרחי, ומ- 1930 - המפלגה הרביזיוניסטית (לאחר הפילוג בה אף מפלגת המדינה). קן השומר הצעיר נוסד ב- 1921 והמשיך בפעולתו עד 1939. גורדוניה נוסדה ב- 1926 וחדלה מלהתקיים בראשית שנות ה- 30. בית"ר הוקמה ב- 1930 ופעלה כנראה עד ל- 1939. בקוטי התקיימו שתי ספריות ציבוריות: הגדולה בהן ליד השומר הצעיר והיא החזיקה 600 כרכים, והשנייה - ליד גורדוניה. ב- 1925 הוקם איגוד-ספורט יהודי "מכבי", שהיה פעיל לסרוגין עד סוף התקופה. מדי שנה, כשהתחיל ענף הקייט להתפתח בקוטי, ניסו קייטנים פולנים לפגוע ביהודים. אולם הדבר לא עלה בידם, שכן הצעירים היהודים התארגנו להגנה עצמית. עם זאת נופצו ב- 1937 חלונות בבתי יהודים בעיבורה של העיר. על יחסי הכוחות בין הזרמים הציוניים אנו למדים בין היתר מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים: ציונים התאחדות- רביזיוניסטים צ השנה כלליים המזרחי פועלי ציון מפלגת המדינה ראדי ק 1927 5 - 8 - 1 4 1931 12 - 38 45 2 1 1933 27 13 94 61 0 3 1935 71 11 227 55 1 3 1939 67 - 187 20

 

במלחה"ע ה - II

לאחר שפינו השלטונות הפולניים, סמוך לאמצע ספטמבר, את העיר והיישוב נשאר מספר ימים בלא סמכות מינהלית כלשהי, התארגנו קבוצות צעירים יהודים להגנה עצמית מפני האוקראינים המקומיים ומכפרי הסביבה, שהתכוננו לפרוע ביהודים. חלק מאנשי הקבוצות הללו הצטיידו בנשק שהותירה המשטרה הפולנית, והם שמרו בעיקר על הקשר בין קהילת קוטי לבין משפחות יהודיות פזורות בכפרים הסמוכים. ב- 17.9.1939 נכנסו לקוטי יחידות הצבא האדום. אורגן ועד עירוני זמני, והשתתפו בו מספר ניכר של קומוניסטים יהודים מבני קוטי. כן בלטה השתתפותם של צעירים יהודים בשורות המיליציה. אולם עם הגברת תהליך האוקראיניזאציה הורחקו יהודים רבים ב- 1940 ממוסדות המימשל העירוני. השלטונות הסובייטיים הלאימו טחנות-קמח, מפעלים לבורסקאות ובתי-מלאכה שונים, ועל בעליהם היהודים הוטלו הגבלות מינהליות שהיו כרוכות בתנועה מחוץ לעיר ובקשיים בהשגת עבודה. המסחר הסיטוני הופסק לאלתר ומסחר קמעוני הצטמצם. בעלי חנויות פרטיות לא יכלו לחדש את מלאי הסחורות וכרעו תחת נטל המיסים. בעלי- מלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. הפעילות היהודית הקהילתית והמפלגתית נאסרה. הספריה הציונית הועברה לספריה העירונית הכללית, הספרים מוינו, וחלק הארי שבהם נמצאו "בלתי כשרים" ונשרפו. בראשית 1940 יצאה קבוצת מתנדבים יהודים לעבודה באגן הדון, אך כעבור כמה שבועות חזרו מאוכזבים ביותר מתנאי העבודה וקשיי החיים שם. בקוטי פתחו השלטונות בית-ספר ושפת ההוראה בו היתה יידיש. באביב 1941 הואשמו מספר קומוניסטים יהודים מקומיים בטרוצקיזם. כן נמשכו מאסרים של יהודים בגלל "עבירות כלכליות". רק מעטים מיהודי קוטי נמלטו ממנה לברית-המועצות עם הצבא האדום הנסוג בסוף יוני 1941. ב- 1.7.1941 נכבשה העיר על-ידי כוחות צבא רומניים והונגריים - בעלי-בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו קשה באוכלוסיה היהודית, אסרו פעילי ציבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח יותר, אף כי גם הם חטפו יהודים לעבודת-כפייה בלא הבחנה. הרומנים עזבו את קוטי תוך זמן קצר, והעיר נשארה בשליטת ההונגרים עד סוף אוגוסט 1941. בסוף אותו חודש יולי הובאו לעיר פליטים יהודים מקארפאטורוס. הקהילה היהודית המקומית דאגה לצורכיהם והשתדלה להקל על סבלם. בספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים, שהטילו על היהודים קונטריבוציה, הגבירו את הדרישות לעובדים לעבודת- כפייה, הגבילו את חופש התנועה, ציוו לענוד סרט לבן עם מגן-דוד כחול, ושדדו רכוש. בראש היודנראט הראשון הועמד מנשה מנדל. היודנראט ניסה עד כמה שהיה ניתן לחלק את העול שהוטל על הקהילה באורח צודק. הוא היה נתון למרותו של היודנראט בקולומיאה, ובסוף אוקטובר 1941 דרש יו"ר היודנראט שם, מ. הורוביץ, מיהודי קוטי סכום כסף גדול. מנשה מנדל סירב למלא הוראה זו, בטענה שיהודי קוטי כבר שילמו את חלקם בקונטריבוציה. בשל כך הוא הודח מתפקידו. ובמקומו נתמנה לתפקיד יו"ר היודנראט זיגמונט טילינגר. הלה מילא בצייתנות כל הדרישות מצד מ. הורוביץ ומצד הגרמנים. הרעב הכבד והקור העז בחודשי החורף 1941- 1942, וכתוצאה מכך גם מגיפת טיפוס, הפילו חללים רבים בקרב היהודים. היהודים היו פושטים בלילות בשדות האיכרים בקירבת העיר ומנסים להשיג קצת מזון. האיכרים ארבו להם, וכל הנתפס נרצח בידיהם או הוסגר לידי הגרמנים. כדי להקל על מצוקת הרעב פתח היודנראט מטבח ציבורי שחילק בכל יום מאות מנות של מרק דליל. באביב 1942 הגיעו לקוטי ידיעות על השמדה המונית בקהילות יהודיות בסביבה, ואף על חיסול קהילות שלמות. יהודי קוטי התחילו להתקין מחבואים בעיר וביערות הסמוכים. יחידים וקבוצות ניסו לברוח לרומניה, אך מעטים בלבד הצליחו בכך. בדרך אל הגבול נפגעו רבים מידי האיכרים האוקראינים. כאמור, רוב רובה של האוכלוסיה המקומית גילו יחס עויין ליהודים. על רקע זה בלטה במיוחד עמדתו של הכומר הארמני ס. מאניוגיביץ' שהטיף להושטת עזרה ליהודים ולמכור להם מזון, ואף בעצמו הסתיר מספר יהודים. בשעות הבוקר של יום 10.4.1942 (יוםאחרון של פסח תש"ב) הגיעו מקולומיאה לקוטי מכוניות-משא עמוסות אנשי אס. אס. וגיסטאפו. כבר בעת כניסתם לעיר ירו הללו בכל יהודי שנתקלו בו ברחוב. אל הגרמנים הצטרפו יחידות המשטרה האוקראינית ויחד פשטו על בתי היהודים. כדי לגלות את המתחבאים הוצתו הבתים ורחובות שלמים שאוכלסו על-ידי יהודים הועלו באש. במקרים רבים הושלכו הנמלטים מבתים בוערים ישר אל האש. אחרים נרצחו ביריות ברחוב. קציר-הדמים באקציה זו הסתכם בכ- 950 איש. הנרצחים נקברו בבית-העלמין היהודי בעיר, וחלקם נשארו קבורים תחת חורבות הבתים השרופים. ב- 24.4.1942 נצטוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות-העבודה, לעקור לגיטו בקולומיאה. מספר יהודים שמו קץ לחייהם, ובלבד להימנע מן הסבל הכרוך בגירוש. ואמנם רבים מבין כ- 500 המגורשים מתו או נרצחו בדרך לקולומיאה. ב- 7.9.1942 הגיע מועד חיסול הסופי של קהילת קוטי. יותר מ- 800 יהודים גורשו לגיטו בקולומיאה, משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ וקבוצת צעירים למחנה יאנובסקה בלבוב. בקוטי נותרו רק 18 בעלי-מלאכה, אשר נהרגו כעבור חודשיים. קוטי הוכרזה "יודנריין". המצוד אחר היהודים המסתתרים נמשך גם בחודשים שלאחר-מכן עד לשחרור העיר על-ידי הסובייטים ב- 2.4.1944. קומץ הניצולים עזבו את המקום. החיים היהודיים בקוטי לא שוקמו עוד