א' תשרי ה'תשע"ח

קולבושובה KOLBUSZOWA

עיירה בפולין
מחוז: לבוב
נפה: ז'שוב
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-2,900

·  יהודים בשנת 1941: כ-1,756

·  יהודים לאחר השואה: 9

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

לפי המסורת שרווחה בין התושבים, היה קיים יישוב בקולבושובה כבר במאה ה- 13, אולם בתעודות אין קולבושובה מוזכרת אלא בתחילת המאה ה- 16. עיקר מלאכתם של המתיישבים הראשונים היה נגרות וייצור רהיטים אמנותיים, שהוציאו לאחר זמן מוניטין לקולבושובה בכל האזור וגם מחוץ לגבולו. מערכות מים טבעיות הקיפו את העיירה, ובסביבה היו יערות ששימשו מקור פרנסה לתושבים. מבחינה אדמיניסטרטיבית השתייכה קולבושובה במשך מאות בשנים לנפת קורצין-פילזנו של הווייבודיות של סאנדומייז'. להתפתחותה המהירה של העיירה סייעו הכבישים והמסילות, שחיברו אותה לערים הקרובות. העיירה עצמה שכנה על פרשת דרכים, שהובילו מעבר לגבולות המדינה: מזרחה לכיוון רייסן ודרומה לכיוון הונגריה. קולבושובה מוזכרת כעיר בתעודות מ- 1590 וכנראה קיבלה מעמד זה כמה שנים קודם-לכן. ב- 1652 נפגעה קולבושובה קשה מן "המגיפה השחורה" שפרצה אז בכל פולין-הקטנה, ולאחר מכן ב- 1656 סבלה מפלישת השבדים. ב- 1700 אישרו מחדש בעלי העיר את זכויותיהם של התושבים, ובהן הרשות שניתנה לכל הרוצה לבוא ולהשתקע בעיר ולסחור בה. על-פי פריבילגיה זו פוטרו כל המתיישבים ממיסים לתקופה של 12 שנה, וכן ניתנה הזכות לבעלי-מלאכה להתארגן בגילדות. תחת המימשל האוסטרי השתייכה קולבושובה לנפת טארנוב, וב- 1867 היתה למקום-מושב הנפה. יש להניח שיהודים יחידים כבר נמצאו בקולבושובה בשנים הראשונות לקיומו של היישוב. אך כעדה מיוחדת, מוזכרים בפעם הראשונה היהודים בתעודה מ- 1700, בה קבעו בעלי העיר את מעמדם. היהודים שהחזיקו בקרקעות והשתמשו בהן חויבו לשלם מיסים בדומה לאלה ששולמו על-ידי התושבים הלא-יהודים. הללו שעסקו במסחר נתחייבו לשלם מיסים לפי מקומות מגוריהם. בעלי העיר קבעו, שאל ליהודים לגור בשוק אלא בפרברי העיר, למעט שלושה יהודים שבתיהם כבר היו בשוק. כעבור שנים אחדות הוסרה הגבלה זו ובתעודות מאוחרות יותר נאמר בפירוש, שהרשות בידי יהודים לגור בכל מקום בעיר כאוות-נפשם. במרוצת הזמן נעשו היהודים גורם חשוב בכלכלת העיר. הם ייצאו את הרהיטים שיוצרו במקום גם אל מחוץ לאזור; גם בין היהודים היו שהצטיינו במלאכת הנגרות. בנוסף לנגרות עסקו היהודים גם במקצועות מלאכה אחרים: היו ביניהם חייטים, סנדלרים, אופים, קצבים ועוד. עם סיפוחו של האזור לאוסטריה הורע מצב היהודים בשל נטל המיסים והגזירות שהוטלו על יהודי גאליציה בכלל על- ידי המימשל החדש. אולם תחת המימשל האוסטרי הלכה העיר וגדלה ויחד עמה התפתח גם היישוב היהודי. ירידה מסויימת במצב העיר באה כתוצאה מדליקה ב- 1904, שפגעה קשה אף ביהודי המקום. בימים הראשונים למלחמת-העולם הראשונה נמלטו רבים מיהודי המקום מפחד הכובשים הרוסים, ואמנם הנשארים סבלו מנגישות החיילים הרוסים המתפרעים. בסוף המלחמה פרצה במקום מגיפות הטיפוס והכולירה שנמשכו כמה חודשים. הקהילה בקולבושובה התארגנה בסוף המאה ה- 17 ובראשית המאה ה- 18. אז נחנך בית-הכנסת וקודש בית-העלמין. הקהילה היתה אז מסונפת לקהילת אופאטוב. ב- 1745- 1760 כיהן בה כרב אב"ד ר' ישעיה, ואחריו בנו ר' יצחק, שכיהן בה במשך 22 שנה (1760- 1782). שני הרבנים הנ"ל חתמו כאב"ד ור"מ, וכל אחד בזמנו עמד בראש ישיבה, שהתקיימה במקום. את מקומו של ר' יצחק מילא ר' יוסף, שהיה תחילה דומ"ץ בעת כהונתו של ר' יצחק. הוא ישב על כיסא הרבנות שלוש שנים, עד 1785. לאחר פטירתו נשאר כס הרבנות פנוי עד 1788. באותה שנה נבחר לרב העיר ר' אברהם יהושע העשל, (השיל) שנודע בכינויו "אוהב ישראל". הוא כיהן בקולבושובה 18 שנה עד 1800. מקולבושובה עבר לאופאטוב [אפטא] ולאחר מכן ליאסי ולמיינדזיבוז'. את מקומו בקולבושובה מילא ר' דוד ב"ר מאיר הכהן, הנודע כר' דוד מגיד, שהיה מתלמידיו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. הוא נשאר בקולבושובה ארבע שנים עד 1804. מקולבושובה עבר לראדומישל וויילקי. בין השנים 1804- 1810 כיהן בקולבושובה ר' יעקב, בנו של ר' נפתלי מרופשיץ. אחריו נתפנה כיסא הרבנות עד 1835. בשנה זו הוכתר כרב העיר ר' יחיאל (המכונה ר' רוחליש), בנו של ר' אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבושובה 25 שנה עד פטירתו ב- 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר' אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבושובה כיובל שנים עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר' יחיאל; ואחריו בא ר' ליבוש, בנו של רוחליש, הנזכר לעיל. רוב התושבים היהודים בקולבושובה היו חסידי רופשיץ. בסוף המאה ה- 19 כבר נראו בקולבושובה ראשוני הציונים, והשפעתם הלכה וגדלה בתחילת המאה ה- 20. נוסדו במקום סניפים של "חובבי ציון", ושל הזרמים הציוניים - "המזרחי" ו"פועלי ציון".

 

בין שתי המלחמות

חידוש עצמאותה של פולין נפתח בקולבושובה בפוגרום על היהודים. במהלכו נפצעו כ- 20 איש ו- 100 משפחות לערך נשדדו ונשארו בחוסר כול. לעזרתם בא הג'וינט ויוצאי העיר בארצות-הברית. לפי נתונים חלקיים נמצאו בעיר ב- 1921 67 בתי-מלאכה יהודיים ובהם 129 עובדים, רובם בעלי העסקים עצמם ובני משפחותיהם, וכ-%34 שכירים. %44 של בתי-מלאכה אלה היו בענף ההלבשה, 26% - מזון, 7% - מוצרי עור, ובתי מלאכה יתידים בענף מתכת ונייר. מצבם הכלכלי של יהודי קולבושובה הורע בעקבות המשבר הכלכלי, שפקד את המדינה כולה בשנים 1929- 1931 והקיפאון שהשתרר לאחריו. ב- 1929 הוקמה במקום קופת "גמילות חסדים" שנתנה לנזקקים הלוואות בלא ריבית. ההלוואות נעו בין 50 ל- 100 זלוטי. בשנים 1938- 1939 חולקו על-ידי הקופה 280 הלוואות בסכום כולל של 37,000 זלוטי. לפי הדיווח האחרון של הקופה היו אז בין מקבלי ההלוואות 20 חייטים, 4 סנדלרים, נגר אחד, 39 סוחרים בטכסטיל, 5 סוחרים במוצרי-עור, 28 בעלי מכולת, 14 רוכלי-שוק ורוכלי-רחוב, 52 תגרים בכפרים, 50 סוחרים זעירים. על אף המצב הכלכלי החמור של האוכלוסייה היהודית, לא שותקו במקום החיים החברתיים והקהילתיים. בקולבושובה היו מיוצגות כמעט כל המפלגות הציוניות, ונתקיים בה גם סניף של "אגודת ישראל". על יחסי הכוחות בין הזרמים הציוניים יש ללמוד מתוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים שהיו כלהלן: #1# #2# ציונים #3# #4# #5# #6# ארץ-ישראל
#1# השנה#2# כלליים #3#התאחדות#4#המזרחי #רביזיוניסטים#6#העובדת
#1# 1929 #2# 69 #3# 24 #4# 1 #5# 16 #6# -
#1# 1935 #2# 107 #3 63 #4# 9 #5# - #6# 37
במקום פעלו גם קנים של תנועות-נוער; "הנוער הציוני" ו"ביתר", ולידו קיבוץ הכשרה (14 בחורים ו- 9 בחורות). בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו ב- 1921 קיבלו הציונים 2 מאנדאטים, "יד חרוצים" - 3, "אגודת ישראל" - 1, חסידי דז'יקוב - 1, בלתי מפלגתיים - 1. ב- 1920 נפתח בעיר "תלמוד תורה" בשם "עץ חיים" ובו למדו 204 תלמידים. במקום פעלו חברות עזרה "ביקור-חולים" ו"לינת-צדק". יהודי המקום היו מיוצגים גם במועצת העירייה. מחצית המאנדאטים היתה בדרך-כלל בידי היהודים, ויהודי אף שימש סגן יושב-ראש המועצה.

 

במלחה"ע ה - II

בימים הראשונים למלחמת-העולם השנייה עברו את קולבושובה פליטים רבים, רובם יהודים, ופניהם מזרחה; כמה מאות מהם השתקעו בעיירה. בקולבושובה שררה אנדרלמוסיה. איכרי הסביבה.וחיילי הצבא הפולני הנסוג שדדו חנויות של יהודים באמתלה, שלא להשאיר לגרמנים המתקרבים ובאים רכוש כלשהו. מעטים מיהודי המקום נמלטו באותם הימים מזרחה, שכן גורלם של הפליטים בקולבושובה השרויים במצוקה, לא היה מעודד. כאשר הגרמנים הגיעו סמוך לעיירה, גילה הצבא הפולני התנגדות וניטשו קרבות עזים, שבמהלכם נפלו כ- 150 חיילים פולנים וכ- 40 יהודים, מהם חיילים ואזרחים. בעיירה פרצה דליקה והתושבים נמלטו מן המקום. בתים רבים נשרפו כליל, והאחרים שדדם האספסוף. עם כניסתם של הגרמנים לקולבושובה ב- 9.9.1939 (או ב- 13.9.1939), הם תפסו קבוצת גברים יהודים כבני-ערובה, אף-כי אלה שוחררו כעבור ימים אחדים. האוכלוסייה היהודית נצטוותה לאסוף את הגוויות המוטלות ברחובות מאז הקרבות, ולקבור אותן בקבר-אחים בבית-העלמין הנוצרי. כעבור שלושה שבועות התירו הגרמנים להוציא את גוויות היהודים ולהביא אותן לקבורה בבית-הקברות היהודי. בימים הראשונים לכיבוש ניתנה הוראה לכל הצעירים היהודים להירשם במיפקדה הצבאית. היו שהעדיפו לעזוב את העיירה מלהסתכן ברישום זה; הללו, רובם עברו למזרח- גאליציה תחת שלטון הסובייטים. באותה עת החלו הגרמנים בחיפושי-בית ובביזת-רכוש, באמתלה של חיפוש אחר נשק מוחבא. את בתי היהודים הם מצאו בעקבות ההלשנות של הפולנים. היהודים נצטוו לפתוח את חנויותיהם, והדבר הקל על הביזה. תופעה יום-יומית היתה החטיפות לעבודות- כפייה. על היהודים הוטל לקבור את פיגרי סוסיהם שנשארו מזמן הקרבות, לאסוף את הציוד הצבאי הנטוש ולעסוק בעבודות קשות אחרות. בשעת עבודות הכפייה עונו והושפלו העוסקים בהן. עומס העבודה נפל בעיקר על היהודים דווקא בימים הנוראים. המתפללים במניינים פרטיים (כי בית- הכנסת ובית-המדרש הפכו למחסני צבא), הוצאו החוצה על ידי חיילים ונשלחו לעבודה קשה עטופים בטליות; החיילים היכו בהם, גזזו את זקניהם, וההמון הריע למראה. כיוון שרוב קולבושובה השתייך לשטח-הכיבוש הסובייטי, החליטו הגרמנים "לטהר" את העיירה מאוכלוסייתה היהודית ולגרשה לשם. בערב סוכות ת"ש הגיעה לקולבושובה קבוצה של אנשי גיסטאפו; הם ציוו על היהודים לעזוב את העיירה תוך שישה ימים, ואיימו להוציא להורג כל מי שיעז להישאר. קבוצת נכבדים יהודים (שמותיהם אינם ידועים לנו) יצאו אל אנשי המימשל המחוזי בז'שוב, ובידיהם כופר בסך 25 אלף זלוטי, כדי לבטל את הגזירה, אולם הם הצליחו רק לדחותה בארבעה ימים. נאמר להם שאם היהודים לא יעזבו את קולבושובה במועד החדש, יוצאו להורג בתלייה עשרה מבני הערובה. ואמנם עשרת נכבדי הקהילה נאסרו. נוכח איום זה והידיעות על גירוש יהודי טארנובז'ג הסמוכה, חצו חלק מן היהודים את הגבול ביום ב' בחול-המועד. אולם ימים ספורים לאחר- מכן בוטלה הגזירה, משום שאז נקבע סופית באזור זה קו- הגבול בין גרמניה ובין ברית-המועצות ונמצא שהעיירה קולבושובה רחוקה יותר משטחי הכיבוש הסובייטי. בני הערובה שוחררו. לא ניתן לקבוע את מספר היהודים שעזבו את העיירה בסוכות ת"ש. ב- 15.11.1939 קיימו הגרמנים מבצע של החרמת רכוש יהודי בקנה מידה גדול: חיילים הקיפו את העיירה והוציאו מן הבתים סחורות ודברי מזון. כמה שבועות לאחר מכן הוטלה על יהודי קולבושובה החובה לשאת על הזרוע סרט ובו מגן- דוד; נקבעו להם שעות עוצר ונאסר עליהם להימצא בכיכר השוק וברחוב פאנסקה בימי ראשון ובחגים הנוצריים. לקראת סוף ינואר 1940 הוקמה בקולבושובה יחידה של משטרת- עזר, ה"זונדרדינסט", שהיתה מורכבת מ- 40 איש (צ'כים, שלזים, אוקראינים). על הקהילה היהודית היה לספק להם את כל הציוד והחפצים הדרושים. אנשי ה"זונדרדינסט", בסיוע חיל המצב הגרמני והמשטרה הפולנית ערכו חיפושים בבתים, בזזו והתעללו בדיירים, וכן ערכו מצודים על היהודים לעבודות-כפייה. בחודשים ינואר-פברואר 1940, יצאו כל יום כ- 150- 250 יהודים לעבודות שחורות בשביל הגרמנים, ולא קיבלו עבור עבודתם כל שכר או הקצבות מזון. במארס 1940 הוקם בקולבושובה היודנראט. ישיבתו הראשונה חלה בפורים ת"ש. ליושב-ראש נתמנה הרופא ד"ר ליאון אנדרמן, שמוצאו ממשפחה מתבוללת ושהיה קצין בצבא הפולני לשעבר. הוא מינה את שאר חברי המועצה: יהושע נוטוביץ (סגן היו"ר), הירש גבירץ (מזכיר), לייבוש זאלשיץ, ישעיהו דוד לישה, שלום אייכהייזיקר, דן הר, ראובן וינטר, יוסף נוסבוים משה רוזנבוים, בועז פייר, לייב לאמפל. במשך הזמן חלו שינויים בהרכב היודנראט וצורפו אליו, כנראה, עו"ד קליינהאוס, שמחה רובין והרצל לנדאו. בתקופת הקמתו של היודנראט נתארגנה גם המשטרה היהודית, אולם אין בידינו פרטים על הרכבה ופעולתה באותם ימים. תפקידו החשוב ביותר של היודנראט באותו זמן היה ארגון קבוצות לעבודת כפייה על-פי דרישות הגרמנים. ואמנם היודנראט הכין רשימות ושלח הזמנות לגברים ולנשים כשרים מבחינה גופנית להתייצב בתאריכים קבועים. לאחר שהונהגה שיטה זו פסקו המצודים ברחובות. יתרון נוסף בסידור זה היה בכך, שהעניים מצאו מקור כלשהו לפרנסה, שכן רוב האמידים שנקראו לעבודה העדיפו לשכור מחליפים. היודנראט הטיל מיסים על האוכלוסייה; שעורם נקבע על-פי מצבו החומרי של כל אחד. המיסים האלה היו מקור הכנסה יחיד של היודנראט ובהם כיסה את הוצאות העזרה הסוציאלית (כולל התמיכה החשאית מפחד הגרמנים, ברב העיירה וביידן), ואת שאר הוצאות הקהילה. בנוסף לכך היו הוצאות לצורך ה"מתנות" בשביל השלטונות, שכן מדי פעם התייצבו בעיירה אנשי הגיסטאפו מז'שוב, ודרשו מן היודנראט כל מיני סחורות וחפצים; אם קיבלו את מבוקשם, הניחו ליהודים לשבת בשלווה כמה שבועות. סכומים ניכרים שילם היודנראט גם ככופר בעד שיחרורם של היהודים שנתפסו בעוון סחר "בלתי-לגאלי", או ששהו מחוץ לעיירה בלי היתר רשמי ובלי סרט מגן-דוד. היתרים כאלה היה ניתן להשיג אצל היודנראט בתשלום - מועט כנראה - שכן לפי העדויות, היה לכל משפחה היתר יציאה אחד לפחות. זכות לנוע בכל הנפה ולהשתמש ברכבת היתה לנפתלי זאלשיץ, הספק ואיש-הקשר של היודנראט, שהביא מז'שוב את המזון שהוקצב ליהודי קולבושובה; במסווה זה הוא הביא גם סחורות שקנה בשוק השחור. כמה וכמה יהודים התפרנסו ממסחר עם איכרי הסביבה, מאפייה ומשחיטה חשאית. הם סיכנו בכך את חייהם, אולם הכנסותיהם, בעיקר של הקצבים, היו ניכרות. הם נתנו שוחד למשטרה הגרמנית, הפולנית והיהודית, כדי שהללו יעלימו עין ממעשיהם. לפעמים פרצו מריבות על רקע חלוקת הכספים. בפורים ת"ש עצרו הגרמנים - כנראה בעיקבות הלשנה - את כל הקצבים והשוחטים היהודים בקולבושובה; הם נכלאו בבתי סוהר בקולבושובה ובז'שוב, וכעבור כמה שבועות שוחררו תמורת כופר גדול. בקולבושובה היה ניכר מספרם של היהודים חסרי ההכנסות. מי שהיה בעל רכוש, התפרנס זמן-מה ממכירתו. היודנראט, בעזרת הג'וינט ומאוחר יותר, בעזרת הי.ס.ס., תמך בנזקקים על-ידי הקצבות-מזון נוספות מזמן לזמן. כך למשל, בפסח ת"ש סיפק הג'וינט 1,000 ק"ג מצות לאוכלוסייה היהודית בקולבושובה, שמנתה אז כ- 1,800 נפש ובכלל זה הפליטים. באפריל 1940 הקים היודנראט מרפאה לעניים, בתנאים פרימיטיביים ביותר. יו"ר היודנראט, ד"ר אנדרמן, בעצמו קיבל שם חולים שעתיים ביום, ואילו את התרופות בכמויות מינימאליות סיפק הג'וינט. היודנראט עשה גם מאמצים לארגן את חינוך הילדים, והקים בקולבושובה בית-ספר יסודי בשפת הוראה יידיש (הידיעה על קיום בית-ספר זה היא מפברואר 1941). בקיץ 1940 גבר ניצול כוח העבודה של יהודי קולבושובה. לשכת הרישום של העיירה ערכה אז רישום של כל היהודים בגילאי 12 עד 60. חולקו להם כרטיסי-עבודה, מסווגים לפי המקצועות או הכושר הגופני. מומחים במקצועות מסויימים, שנדרשו לגרמנים, וכן אנשים בעלי קשרים, השיגו עבודה במוסדות ומפעלים "טובים", בין השאר ביחידת חיל-המצב. עובדים מועדפים אלה קיבלו ממעסיקיהם שכר, ולפעמים הקצבות מזון. ב- 9.9.40 ערכה לשכת העבודה ביקורת של הנרשמים מקולבושובה והסביבה באולם מועדון-הספורט לשעבר "סוקול". חמישים צעירים מביניהם נועדו לשילוח לז'שוב, והיודנראט של קולבושובה חוייב לדאוג לכך כי אכן יגיעו הללו לשם תוך 3 ימים. התברר שבז'שוב רוכזו באותה עת כ- 1,000 יהודים מכל הנפה לשילוח למחנות-העבודה. חמישה מיהודי קולבושובה הצליחו להשתחרר עוד בהיותם בז'שוב, תמורת שוחד או תודות לקשריהם, ולחזור לעיירתם (ביניהם נ. זאלשיץ); שאר הצעירים מקולבושובה נשלחו למחצבות ליפיה שליד נובי- סונץ'. מאז שלח היודנראט של קולבושובה למחנה זה באורח סדיר חבילות מזון ובגדים לקבוצה זו. תוך חודשיים חזרו כולם לקולבושובה: כמה מהם ברחו מן המחנה, ואילו האחרים שוחררו תמורת כופר, ששילמו בני-משפחותיהם או היודנראט. בנובמבר 1940 נערכה ביקורת שנייה של הנרשמים על- ידי לשכת העבודה, שגרמה לשילוח של יותר מ- 80 גברים למחנה פוסטקוב בנפת דמביצה. הגיטו בקולבושובה הוקם ביוני 1941, אף כי הפקודה הרשמית על הקמת גיטאות בערי נפת ז'שוב הוצאה כחצי שנה לאחר מכן. ביום 13.6.1941 נאלצו היהודים לעבור לשטח המיועד להם. אפשר שהגירוש לגיטו נעשה בכוח, על-ידי המשטרה הגרמנית שבאה מז'שוב, ואפשר גם שבאותם ימים היה מצוד לשם שילוח חדש למחנות העבודה. מכל מקום, הידיעות על מה שהתרחש אז בעיירה אינן ברורות. הגיטו הוקם בשטח המוזנח ביותר של קולבושובה, בתחום הרחובות פייקארסקה (הרחוב הראשי של הגיטו) - ז'ילנה קרוטקה. שטח זה היה עד כה ברובו מאוכלס יהודים (כ- 700 במספר); התושבים הפולנים (כ- 90 איש) נצטוו עתה לעבור לחלק ה"ארי" של העיירה, ובמקומם נדחסו מאות יהודים מכל רבעי העיירה. גבולות הגיטו שימשו על-פי-רוב קירות הבתים; לאורך הקטעים הלא-בנויים הוקמו גדרות. הדירות והחנויות שבחזיתות הבתים שבכיכר השוק נמסרו לידי הפולנים; הבתים שנשארו בתחום הגיטו המשיכו לשמש למגורי היהודים. ברחוב פייקארסקה היו שני שערים, שהיו פותחים אותם רק לצורך העברת מטענים גדולים במשאיות או בעגלות. להולכי רגל היתה כניסה אחת בלבד לגיטו, ליד כיכר השוק, בדרך לבית-הכנסת. לא הוקם שם שער, אולם הוצבו במקום זה שוטרים יהודים. בשטח הקטן של הגיטו, בבתים הרעועים ובנויי עץ, הצטופפו כמה וכמה משפחות בדירה אחת; במקרים רבים לא הספיק המקום אפילו בשביל מיטות. רוב העניים נשארו בלא קורת-גג, והם שוכנו בבתי-מחסה מאולתרים בבית- הכנסת ובבתי-המדרש. תפקידו של היודנראט היה לא רק לשכן את היהודים בתוך הגיטו, אלא גם לדאוג - לפי פקודת הגרמנים - למצבן התקין של הדירות היהודיות לשעבר שנמסרו עתה לפולנים. בימים הראשונים של שהייתם בגיטו ניחתה מהלומה קשה על היהודים. אנשי המשטרה הגרמנית הקיפו לפתע את כל השטח, ולפי רשימה שבידיהם עצרו 26 יהודים, ביניהם רוב חברי היודנראט. יומיים לאחר-מכן נעצר גם ד"ר אנדרמן. הם נכלאו במרתף שבבניין הקהילה. לפי גירסה רשמית היתה פעולה זו מכוונת נגד "קומוניסטים". כעבור זמן-מה שיחררו הגרמנים עציר אחד - פאשק רפפורט - ומינו אותו ליו"ר היודנראט החדש. מבין חברי המועצה החדשה ידועים לנו שמותיהם של: דוד גרסטל (אחראי על אספקת המזון, דודו של היו"ר); הנריק מונד (ראש מחלקת העבודה, גם הוא מקרוביו של היו"ר); אהרון יהושע שטרייטר; יחזקאל גולדקלאנג; יהושע דוד לישה; שמחה רובין; הירש גבירץ. שלושת האחרונים היו חברים ביודנראט הקודם. נפתלי זאלשיץ המשיך בתפקידו כספק ואיש הקשר. לאחר מינויו, עשה היו"ר ראפפורט מאמצים לשחרר את שאר העצורים. ואמנם שוחררו 10 אנשים, ולאחר כמה שבועות שולחו שאר האסורים למחנה אושוויץ, משם הגיעו תוך זמן קצר לקולבושובה תעודות פטירתם. בסתיו 1941 רוכזו.בגיטו קולבושובה התושבים היהודים מכפרי הסביבה. רובם שוכנו באכסניה משותפת מאולתרת, במשק חקלאי עזוב הקרוי "שפארה". באותה עת ציוו הגרמנים לגרש יותר מעשרים משפחות לגלוגוב ולסוקולוב הסמוכות, ועל היודנראט הוטל לקבוע את האנשים המיועדים לשילוח. גורשו העניים ביותר, ולכל משפחה הוקצבה לדרך צידה של חמש כיכרות לחם. בגיטו הצפוף גברו העוני והרעב. הברחת המזון נעשתה קשה ומסוכנת יותר וכן רבו ההוצאות להורג של המבריחים והעוסקים במסחר "בלתי-לגאלי". מחירי המזון הופקעו, ורק ידם של העשירים המעטים השיגה לקנותו. אישורים ליציאה מן הגיטו נתן היודנראט רשמית לעובדים למען השלטונות, או במקרים יוצאי דופן - גם בעד תשלום גבוה. בשביל העניים המרודים אירגן היודנראט מטבח ציבורי בבניין בית- מטבחיים לשעבר. בתשלום סמלי קיבלו שם הנזקקים מנת- מרק פעם ביום, והילדים - פרוסת לחם וכוס חלב מהול במים. רק רופא אחד היה בגיטו, ואין פרטים על העזרה הרפואית באותה תקופה. בחורף 1942/41 גברו הדרישות של השלטון המקומי לכוח-עבודה יהודי, ובמיוחד לפינוי השלג בעיירה ובדרכים וכבישים בסביבה. כל חבר יודנראט היה אחראי לגיוס האנשים לעבודה זו בשטח מסויים של הגיטו. לקבוצות העובדים הללו שלח היודנראט אחת ביום מרק חם ומנות- לחם. בינואר 1942 נאלצו יהודי ק, בדומה לערים אחרות - למסור לשלטונות המקומיים כל מוצרי הפרווה שברשותם. כשהגיעה למושל האזור (שמושבו היה בקולבושובה) הידיעה כי בידי יהודים רבים נשארו מוצרי פרווה, איים על היודנראט שמפרי הצו יוצאו להורג. אולם היו"ר פייס את הגרמני במתן שתי פרוות בשביל אישתו. ברבע הראשון של 1942 נעשו תנאי החיים של יהודי קולבושובה קשים יותר. בתחילת פברואר גבר הבידוד של הגיטו על ידי סתימת כל הפתחים בגבולותיו. בשל הסגירה הקפדנית של הגיטו, הורחבו גם תפקידיה של המשטרה היהודית וגבר מספר השוטרים; לפי עדויות אחדות, רק אז הוקמה בכלל המשטרה היהודית בקולבושובה. מפקדה באותם ימים היה יוסף רפפורט, אחיו של יו"ר היודנראט. באותה עת (אביב 1942) הוגדלה עד 3 ימים בשבוע חובת העבודה לגילאי 12 עד 65, חסרי עיסוק קבוע, המוכר רשמית על-ידי הגרמנים. האפשרויות של מסחר "בלתי-ליגאלי" הצטמצמו עוד יותר בשל חיסולו של היישוב היהודי במיילץ הסמוכה (במארס 1942). ואמנם עיירה זו היתה מרכז חשוב למסחר לכל הסביבה, שכן לא הוקם שם גיטו, והדרכים אליה היו בטוחות יותר למבריחים מאלו המוליכות לז'שוב. חיסולו של היישוב במיילץ עורר אפוא דאגה גם לגורלם של יהודי קולבושובה, שכן היה זה הגירוש הראשון באזור והיה מלווה בהוצאות להורג של האוכלוסייה היהודית שם. בחול-המועד פסח תש"ב (7.4.1942) הגיעה לקולבושובה קבוצת אנשי גיסטאפו, לאחר שבאותו יום רצחו בגלוגוב הסמוכה כמה יהודים מנכבדי הקהילה הזאת. הם דרשו מן היודנראט דברי-ערך ועזבו את העיירה לאחר שקיבלו את מבוקשם. כבר למחרת היום תבעו השלטונות המקומיים מן היודנראט קנס של 5 ק"ג זהב, ואיימו בהוצאתם להורג של 15 יהודים אם לא תיענה תביעה זו. בלית ברירה נאספה הכמות הנדרשת של דברי-ערך ונמסרה לידי הגרמנים. אולם ב- 28.4.1942 שוב הגיעו לגיטו בקולבושובה אנשי הגיסטאפו מז'שוב. הם נכנסו לבתים וחיפשו יהודים לפי רשימה שבידיהם; בהיעדר המבוקשים לקחו את בני משפחותיהם. אנשים אלה - 22 במספר - הוצאו להורג במקום. לא ברור מי נכלל ברשימה; לפי גירסה אחת, היו אלה העשירים שבעיירה ולפי עדויות אחרות - זקנים או "קומוניסטים". מכל מקום, באותו זמן נערכו הוצאות להורג של עסקני השמאל לשעבר, או של אנשים שנחשבו כאלה, בערים רבות של האזור כולו. הגרמנים התחילו להביא לקולבושובה קבוצות יהודים מכל הסביבה (בין היתר מגלוגוב וסוקולוב) כדי להוציאם להורג ליד ה"קוליובקה" או בחורשה שמאחורי האחוזה של הרוזן הפולני. בין הקורבנות הללו היו גם יהודים שנמלטו ממחנות- העבודה שבסביבה - ביישיאדקה והוטה-קומארובסקה. היהודים בקולבושובה ואנשי חברה-קדישא חוייבו להביא את הגוויות לקבורה בבית-העלמין היהודי. באביב 1942 אירגן היודנראט בבניין בית-הכנסת סדנאות לסנדלרות, חייטות, תפירת לבנים, כריכה ופחחות. מנהל הסדנאות היה יאנצ'י רפפורט, אחיו של היו"ר. הסדנאות צוידו במכונות וכלי עבודה מן הרכוש הפרטי של תושבי הגיטו. לעבודה זו נרשמו יהודים כה רבים - מומחים ולא מומחים, שעד מהרה נפתחו סדנאות נוספות שהוקמו בעזרת הנשים של בית המדרש הגדול. התוצרת נועדה לצבא הגרמני, למשטרת המקום וכן לפקידים גרמניים באורח אישי. העובדים לא קיבלו שום שכר; הם עבדו רק למען כרטיס-עבודה, שהיה אמור להגן עליהם בפני הגירושים. במאי 1942 ערכה המשטרה הגרמנית בכיכר השוק סלקציה של היהודים העובדים בגילאי 12- 50 (לא ברור אם הסלקציה כללה את כל העובדים שבגיטו או רק את פועלי הסדנאות). 200 גברים סווגו לשילוח למחנה העבודה ביישיאדקה, אולם ברגע האחרון שוחררו כולם - כנראה לאחר השתדלותם של היודנראט או המעסיקים הגרמנים. במקומם הועידו השלטונות לשילוח למחנה הנ"ל באותו יום מאתיים איש מז'שוב ומגלוגוב. ביוני 1942 ציוו שלטונות הנפה בז'שוב על היודנראטים של קולבושובה ושל שאר הגיטאות בנפה להתייצב לפניהם. היודנראטים נצטוו לשלם קנס גבוה תוך ימים ספורים. גובה הסכום שהוטל על כל ישוב היה תלוי במספר היהודים בו. על קולבושובה הוטל סכום של 360 אלף זלוטי. על פיגור בתשלום או אי- קיום הצו איימו הגרמנים להוציא להורג את חברי היודנראטים. היו"ר פאשק ראפפורט טרח בנידון יום ולילה, ביקר אישית בבתי היהודים האמידים, שוחח עם סוחרי השוק השחור, ואפילו עם אנשי העולם התחתון; ניסה לשכנע, איים, לפעמים לא היסס גם לסטור; ציווה על המשטרה היהודית לעצור את הסרבנים בבית-הכלא של הגיטו (במרתף בית-המדרש הגדול) עד שמשפחותיהם יביאו את הכסף. ואמנם נאסף הסכום הדרוש ונמסר לשלטונות בז'שוב; היודנראטים האחרים, שהביאו רק חלק מן המיכסה שהוטלה עליהם שילמו בנפשם: מקצת מחברי היודנראטים, גם של היודנראט בז'שוב, נורו למוות על-ידי אנשי הגיסטאפו בעיר זו. לא ברור אם היתה רק פעולה אחת מסוג זה של הגרמנים ביוני 1942, או אולי שתיים, שכן קיימת עדות לפיה חזרו הגרמנים וציוו על יהודי הנפה לשלם את כל פיגורי המיסים מלפני המלחמה, והסכומים האלה נרשמו על-ידי פקידי העיריות. לפי עדות זו, היה על יהודי קולבושובה לשלם מיליון זלוטי. ושוב הצליח רק היודנראט בקולבושובה להמנע מקורבנות. באותו חודש נצטוו יהודי כל נפת ז'שוב לעבור לעיר זו תוך שלושה ימים. הם הורשו לקחת עמהם חלק מרכושם. היודנראט בקולבושובה הורה למאפיות לאפות את כל מלאי הקמח, כדי לצייד את המגורשים בלחם. לפי פקודה גרמנית, הגיעו ב- 24.6.1942 לגיטו עגלות של איכרי הסביבה, היהודים הטעינו עליהן את חפציהם, והם עצמם יצאו ברגל לז'שוב בליווי אנשי המשטרה הגרמנית והפולנית. אנשי המשטרה היהודית, כמה חברי היודנראט ומשפחתו של היו"ר יצאו אחרונים מן הגיטו. בזמן הגירוש נרצח יהודי אחד. בגיטו נשארו אפוא שלושה יהודים בלבד. היו אלה בעלי- מלאכה, שעבדו בשביל המשטרה הגרמנית, אולם משפחותיהם נאלצו לעבור לז'שוב. שם הוכנסו הפליטים מקולבושובה וממקומות אחרים לשטח נפרד מחוץ לגיטו, והצטופפו בצריפים. הגרמנים ערכו מצודים תכופים בשטח זה, ירו באנשים וחטפו גברים למחנות עבודה. רוב פליטי קולבושובה נספו בשילוחים ביולי 1942 מז'שוב למחנה ההשמדה בלז'ץ. כמה ימים לאחר שבאו מגורשי קולבושובה לז'שוב, הורו הגרמנים לשלוח חזרה לקולבושובה קבוצה מיהודי המקום (כ- 100 איש) כדי לפרק את הבתים בשטח גיטו קולבושובה המחוסל. את רשימת האנשים הכין פאשק רפפורט, שנתמנה לסגן-יו"ר היודנראט בז'שוב. הקבוצה הגיעה לקולבושובה והשתכנה בשני בתי מדרש שם. כך הוקם מחנה העבודה "ארבייטסלאגר קולבושובה". הממונים על היהודים במחנה היו הנריק מונד ויאנצ'י רפפורט. תושבי המחנה עסקו בפירוק הגיטו, באיסוף החפצים וסיווגם בשביל השלטונות. כמה יהודים עבדו כמשרתים פרטיים של מושל המחוז; הם סיווגו את השלל ה"אישי" שלו, טיפלו בסוסיו ועבדו בכל מיני עבודות באחוזתו, לשעבר האחוזה של הרוזן הפולני בקולבושובה. עבודת הפירוק והאיסוף נמשכה עד 1.8.1942; בשטח הגיטו נשארו רק כמה בתים בנויי לבנים. היהודים הופנו אז לעבודה בניקוז מי הנהר ובחפירת תעלות ליד הדרכים בסביבה. בעלי- המלאכה המשיכו בעבודתם בסדנה שבבית הכנסת. כמות המזון שקיבלו היהודים במחנה מאת העירייה היתה מספקת; אף היה להם מטבח ומאפיה. הם נעו בכל תחום הגיטו, ונטלו לצרכיהם הפרטיים גם מן הרכוש היהודי העזוב. ליד המחנה לא הוצב שום משמר של המשטרה הפולנית או הגרמנית, כך שהיציאה בלילה או אפילו ביום מן המחנה לא היתה כרוכה בסכנה. היה ניתן בקלות לקנות מצרכים אצל האוכלוסייה הנוצרית בסחר-חליפין. גם יחסיהם של תושבי המחנה עם הלא-יהודים היו תקינים, שכן הללו היו מעוניינים ברווחים מן המסחר, וב"מתנות" שקיבלו. יהודי המחנה קיבלו ממשרד-הדואר את החבילות שהגיעו מערים אחרות בשביל המגורשים. תושבי המחנה היו בקשר עם קרוביהם ומכריהם שנשארו בז'שוב; איש-הקשר היה נפתלי זאלשיץ, שהוביל לעיר זו את הרכוש שנאסף. נסיעותיו נוצלו גם לצורכי מסחר עם תושבי גיטו ז'שוב. ואולם הסיוט בחיי היהודים היו ההוצאות להורג התכופות של נימלטים ממחנות העבודה ביישיאדקה והוטהקומארובסקה, וכן של היהודים המסתתרים שנתגלו; על אנשי מחנה קולבושובה הוטל לקבור את גופות הנרצחים. בספטמבר 1942, ימים אחדים לפני ראש-השנה תש"ג, נזדעזעו היהודים לשמע הידיעה כי אנשי ארגון הנוער הפולני "יונאק" חופרים קברים ביער, ליד הכפר הסמוך נובה-וייש. תושבי המחנה חששו שמא נועדו להם הקברים. אולם במשך הימים הבאים הגיעו לעיירה משאיות ובהן יהודים - רובם מן המחנות פוסטקוב, הוטה-קומארובסקה, דמבה ליד מאידאן ובישייאדקה, וכן כ- 40 יהודים מז'שוב. האחרונים - רופאים, אחיות, עורכי-דין, סוחרים ושוטרים - נתפסו שעה שניסו לברוח להונגריה דרך העיר בוחניה; הניסיון נכשל בעקבות עצירתה של הבחורה הלברשטאם, מז'שוב, שהשתתפה בפעולה מסוכנת זו וסיפקה לבורחים ניירות מזוייפים. כל אלה שהובאו לקולבושובה, כ- 210 נפש, הוצאו להורג באותו יער, ביום ב' דראש-השנה תש"ג. לאחר אירוע זה היטיבו יהודי המחנה בקולבושובה לדעת את הצפוי להם, מה גם שעבודתם עמדה להסתיים. כל אחד דאג לעצמו, ובמידת האפשר התקין לו מחבוא בסביבה או הכין לעצמו תעודות מזוייפות, וכך ברחו מן המחנה בזה אחר זה 37 יהודים. ב- 14.11.1942 הגיעו למחנה אנשי המשטרה הגרמנית והפולנית, והטעינו את היהודים על משאיות. הללו הובלו לז'שוב, ושם צורפו, ב- 15.11.1942 לשילוח למחנה ההשמדה בלז'ץ. אחרי הגירוש ערכה המשטרה חיפושים בשטח המחנה ובסביבתו. בחודשים שלאחר-מכן עוד נמשכו החיפושים אחר יהודים מסתתרים בקולבושובה ובקירבתה, והגרמנים נעזרו לא אחת בהלשנות של לא-יהודים. ב- 25.5.1943 הקיפו כמאתיים פולנים, מצויידים באתים ובקילשונות את היער פורמבי קופיינסקיה הסמוך, שבו התחבאו כ- 30 יהודים. שמונה מהם נתפסו ונרצחו. קולבושובה שוחררה ב- 5.8.1944 על-ידי הצבא האדום. רק תשעה יהודים, הצליחו להישאר בחיים במחבואים בעיירה ובסביבתה. יצויינו כאן שמותיהם של כמה נוצרים, מתוך מספר גדול יותר, שהושיטו עזרה ליהודי המקום הנרדפים: הפולניה קוטולה, שהסתירה רכוש יהודי ואחר המלחמה החזירה אותו לבעליהם; הכומר הפולני דונאייבסקי, שסיפק לכמה יהודים תעודות-טבילה כדי להסוות אותם כ"ארים"; פקידת הדואר יאדוויגה בורקייביץ', שעזרה לתושבי המחנה בקולבושובה לקשור קשרים עם קרוביהם וידידיהם.