ד' תמוז ה'תשע"ז

אושוויינצ'ים OSWIECIM

עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: אושוויינצ'ים
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-12,187

·  יהודים בשנת 1941: כ-4,950

תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I

במאות ה- 11- 12 היתה אושוויינצ'ים ידועה כמבצר. ב- 1179 העבירה המלך קאזימייז' החסיד לרשות נסיכי שלזיה עילית משושלת הפיאסטים. הללו העניקו לאושוויינצ'ים זכויות-יסוד עירוניות במאה ה- 13. מ- 1313 היתה אושוויינצ'ים לבירת הנסיכות האושוויינצ'ימית, שהיתה תלויה בצ'כיה מ- 1327. ב- 1357 נמכרה הנסיכות לידי מלכי פולין, תחילה במסגרת האוניה (איחוד), וב- 1564 סופחה לממלכת פולין כסטארוסטבו בווייבודיות קראקוב. בתקופה ההיא ועד סיפוחה של פולין הקטנה לאוסטריה ב- 1772, שימשה אושוויינצ'ים מרכז מסחרי חשוב (בעיקר לסחר במלח) של פולין עם צ'כיה ועם שלזיה. על-פי החלטת הקונגרס הווינאי ב- 1815 השתייך השטח של נסיכות אושוויינצ'ים לשעבר אל "הברית הגרמנית", וב- 1850 צורפה שוב לשטח גאליציה. ב- 1863 פרצה דליקה גדולה בעיר, ובתים רבים עלו בה באש, במחצית השנייה של המאה ה- 19 היתה אושוויינצ'ים לצומת מסילות-הברזל והכבישים. הוקמו בה בית-בורסקי, מחסן לתסיסת הטבק וכן מפעלים קטנים של ייצור חומרי-בנין ותעשיית מזון. כל אלה הביאו לידי כך שמספר אוכלוסי העיר הוכפל לערך עד מלחמת-העולם הראשונה. עם חידוש השלטון הפולני ב- 1918 לא התפתחה העיר יותר, ולמעשה קפאה על שמריה. ראשוני המתיישבים היהודים הגיעו לאושוויינצ'ים עוד קודם לסיפוחה הרשמי של העיר לממלכת פולין ב- 1564. העירונים ראו בעין רעה את ריבויים של היהודים בעיר, ועל כן ביקשו מאת המלך שיעניק להם פריביליגיה, שתגביל את זכויותיהם של היהודים להתיישב בעיר "כדי שלא ידחקו את רגלי הנוצרים". ואמנם המלך נענה לבקשתם של העירונים, וב- 1563 העניק להם פריבילגיה לפיה נאסר על מתיישבים יהודים חדשים להשתקע באושוויינצ'ים. אף נצטוו היהודים שישבו במקום מזמן לעזוב את מגוריהם במרכז העיר ולעבור לגור ברחובות שבירכתי העיר; הם חוייבו למכור את בתיהם ברחובות האסורים עליהם למגורים במשך 6 חודשים מיום חתימת הפריבילגיה, ונאסר עליהם לקנות או לבנות שם בתים חדשים. במיפקד של שנת 1569 הצהירו היהודים שאין להטיל עליהם הגבלות שכן הם יושבים באושוויינצ'ים מימים ימימה, משלמים מיסים כשאר תושבי העיר, ואף תורמים לטירה 12 ליטראות פילפל וליטרה זעפרן לשנה. לא ידוע אם בוצעה הגזירה שבפריבילגית המלך כלשונה. נראה שמקצת מיהודי המקום ידעו לעקוף אותה, שכן ב- 1588 נמסר שהעירוני פיוטראשבסקי מכר ליהודי אושוויינצ'ים את בתיו ומגרשיו להקמת בית-כנסת ובית-עלמין. במאבקם נגד היהודים השתמשו העירונים גם בנשק הישן של עלילות שווא. ב- 1627 נידון בישיבת הוועד דד"א אישור הוצאותיה של קהילת קראקוב עבור התעוררות "בלבול ישן-נושן דאושפיצין". לא פורט האם מדובר בעלילת דם או בחילול לחם-הקרבן וכיו"ב עלילות. היישוב היהודי באושוויינצ'ים נפגע קשה בימי המלחמה עם השבדים ב- 1655- 1656. במיפקד של 1660 צויין, שבידי היהודים מצויים רק בתים אחדים מתוך 20 הבתים שנותרו לפליטה בכל העיר. ההתאוששות היתה איטית וכמאה שנים לאחר-מכן (ב- 1765) ישבו באושוויינצ'ים 27 משפחות יהודים (123 נפשות) בלבד ב- 12 בתים (אם כדיירים ואם כדיירי-משנה). לא רק הצפיפות בדיור באה להוכיח על דלותו של היישוב, אלא גם המבנה המקצועי של המפרנסים; בין 9 המפרנסים שעיסוקיהם ידועים לנו, היו 2 חנוונים, חייט אחד, 2 כובענים, פרוון אחד, גלב אחד, מלמד-תינוקות אחד וכן רב העיר. ניתן להניח, שהיו בין שאר 18 ראשי-המשפחות, כאלה שהתקשו להגדיר את מקור פרנסתם, או שהיו אלה אלמנות ועגונות. מכל מקום, קהילה קטנה ודלה זו חלשה גם על 470 יהודים שהתגוררו ב- 41 כפרים שבסביבה. בראשית תקופת השלטון האוסטרי (לאחר 1772) נתרבו היהודים באושוויינצ'ים ובכפרי הסביבה. מקור פרנסה חשוב ליהודים שימשו הירידים שנתקיימו בעיר, שבהם היו קונים ראשי-בקר למכירה בערי שלזיה הסמוכה. רבו אז בקרב היהודים סוחרי הבקר והקצבים, ובין בעלי-המלאכה מייצרי כפפות פרווה. כבשאר ערי גאליציה נשאו גם יהודי אושוויינצ'ים בעול כבד של מיסים, שהטילו עליהם השלטונות האוסטרים. עד 1780 הוטל על תושבי קהילת אושוויינצ'ים ועל היהודים הכפריים שחיו בחסותה (כ- 1,295 נפשות) לשלם מס הכנסה ומס-סובלנות סך כולל של 1,645 גולדן, ואילו באותה שנה העלו השלטונות את סכום המס הזה ל- 3,552 גולדן. הקהילה לא עמדה בנטל זה, וב- 1784 נצטבר חוב על המס שלא שולם ל- 2,872 גולדן. השלטונות איימו בקנסות ועונשים ובני הקהילה הגישו עצומה בנדון אל כס הקיסר, אולם לא נענו. פרנסתם של רוב משלמי המיסים ב- 1781 היתה דחוקה, ויעידו על כך סכומי-המס שנתחייבו בהם. בין 201 חייבי-המס חוייבו 6 בתשלום עד 25 גולדן, 138 - 25- 100 גולדן, ורק 57 חוייבו במס של 100 עד 300 גולדן לשנה (שניים מהם שילמו אף יותר מ- 300 גולדן). בתחילת המאה ה- 19 נעשתה אושוויינצ'ים למקום מושבו של רב המחוז, מחוז ואדוביצה, והקהילה היתה צריכה לפרנסו בסך 500 גולדן לשנה. היישוב היהודי באושוויינצ'ים הלך והתפתח במאה ה- 19, בעיקר במחציתה השנייה של המאה, לאחר ביטול המיסוי המיוחד שהוטל על יהודי גאליציה, ולאחר שהעיר היתה לצומת חשוב של מסילות-הברזל ושל הכבישים המוליכים לשלזיה הסמוכה. היהודים היו בין היוזמים הראשונים להקמת מפעלי-תעשייה זעירים של מזון, בורסקאות וחומרי בנין, וריכזו בידיהם את המסחר (לרבות הסחר במלח שנמכר בערי שלזיה) ואת המלאכה. סוכנות ההובלה, שהקים ארנולד האבר באושוויינצ'ים ב- 1868 פעלה עוד בשנות השלושים למאה ה- 20, ולה סניפים בערים רבות. משנות ה- 60 באותה מאה היו היהודים יותר מ- 50 אחוז של כלל אוכלוסיית אושוויינצ'ים. אך התפתחותו של היישוב נבלמה מדי פעם בעקבות שלוש השריפות הגדולות שפקדו את העיר: ב- 1863 פרצה דליקה שאכלה בתי יהודים רבים, ואף שני בתי-מדרש עלו אז באש; ב- 1881 פרצה דליקה בכנסייה הנוצרית, ובאש שהתפשטה ממנה נשרפו כ- 40 בתי יהודים, שבהם התגוררו כמה מאות נפשות; באותה שנה, בשעת התפילה ביום ב' דר"ה תרמ"ב, אחזה האש של הנרות הדולקים בווילון שהפריד בין עזרת הנשים ובין אולם בית-הכנסת, ובבהלה שקמה נשברו המדרגות המוליכות לעזרת הנשים. ארבע מבין הנשים הנסות נהרגו וכתריסר מהן נפצעו קשה; ב- 1901 שוב פרצה בעיר שריפה ובעקבותיה נשארו רבים מן התושבים היהודים ללא קורת גג, וגם הנזק ברכוש היה כבד. בני הקהילה ידעו עד מהרה להתגבר בכוחות עצמם על אסונות אלה וכעבור כמה שנים שבו החיים לתיקנם. כך, למשל, ידעה קהילת אושוויינצ'ים ב- 1904 לא רק לכלכל את ענייה, אלא גם לקלוט לזמן ממושך כ- 150 פליטים יהודים מרוסיה, לכלכלם בכבוד, ואף לציידם בכסף להוצאות הדרך להמשך נסיעתם אל מעבר לים. עד להרס המוחלט של העיר בימי המלחמה עם השבדים ב- 1656, השתייכה קהילת אושוויינצ'ים לגליל קראקא. במחצית השנייה של המאה ה- 18 זכו יהודי אושוויינצ'ים לקהילה עצמאית. בעת ההיא הוקם בית-המדרש הישן שקדם לבית-הכנסת הגדול (נבנה, כנראה, בתחילת המאה ה- 19, אף-על-פי שזקני העיר יחסו לו אורך קיום רב יותר). לבית-הכנסת היו קישוטי פנים העשויים לפאר מוזיאונים. מבין הרבנים שכיהנו בקודש במאה ה- 18 ידועים לנו ר' יואב ובנו ויורש-כסאו ר' יצחק אייזיק, שהיה זמן-מה הנאמן של הוועד דד"א (נפטר ב- 1784). בשלהי המאה ה- 18 שימש בקודש ר' נתן נטע סגל לנדא נפטר( ב- 1804). ב- 1846 ישב על כס הרבנות באושוויינצ'ים ר' יחזקאל הלוי. ב- 1850 כיהן כאב"ד ר' נתן אהרון. ב- 1854 נתמנה לרב באושוויינצ'ים ר' אפרים ישראל בליכר וכיהן בה 3 שנים. מאחר שנמנה עם ה"נאורים", אף היה דוצנט לשפות שמיות באוניברסיטת לבוב, נרדף על-ידי החסידים. הוא עבר לכהן כרב-מחוז מטעם השלטונות בוואדוביצה, ומשם לפרשבורג ובודפשט. את מקומו ירש ר' ישראל איסר ברודי (נפטרב- 1856). ממנו קיבל את הכהונה ר' משה יעקב-יוקל שרף, בעל "דרכי יושר", קודם רבה של זאטור (נפטר ב- 1869). ב- 1880 נתמנה לאב"ד ר' אברהם אבלי שנור, שעבר ב- 1899 לכהן בטארנוב. ב- 1902 כיהן כרבה של אושוויינצ'ים ר' נתן נטע לאנדא. על כסאו באושוויינצ'ים ישב ר' יהושע פנחס במבך (נפטרב- 1921), שקיים באושוויינצ'ים ישיבה, ובה למדו כ- 50 בחורים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעה אושוויינצ'ים כמקום שרוב יושביו חסידים, בעיקר חסידי צאנז. אין תימה שאדמו"רים משושלת צאנז בחרו באושוויינצ'ים כמקום מושבם. מ- 1875 ניהל חצר אדמו"רית ר' שלמה הלברשטאם הידוע כמייסד הזרם החסידי של בובוב, ולאחר שעבר לגור בווישניץ, הוכתר לאדמו"ר באושוויינצ'ים ר' אליעזר רוזנפלד (גם הוא מאנשי צאנז). שני האדמו"רים הנ"ל הוכרו גם כרבני הקהילה. ר' אליעזר עלה לצפת ב- 1936, חזר כעבור זמן-מה לפולין ונספה בשואה. בשנות ה- 80 למאה ה- 19 גילו אחדים מראשוני ה"נאורים" באושוויינצ'ים פעילות פוליטית במועצת העירייה; למועצה זו נבחרו ב- 1874 11 יהודים מתוך 31 כלל נבחרי המועצה. ב- 1892 נקבעה אושוויינצ'ים למקום מושב של ועדת הביקורת האזורית של האליאנס הווינאי. חרף התנגדותם של החסידים ואדמו"ריהם הופיעו בשלהי המאה ה- 19 ראשוני הציונים, ובשנים הראשונות למאה ה- 20 הוקמה "אגודת ציון"; מלבד הפעולה התרבותית-הסברתית, הצטיינה האגודה בסיוע לפליטי רוסיה. ב- 1902 פעל מועדון ציוני, ולו ספרייה ואולם-קריאה. ב- 1912 נמסר על קיומם של ועד ההסתדרות הציונית של גאליציה המערבית באושוויינצ'ים ועל סניף של הארגון "יוגנד". החינוך היהודי המאורגן התרכז סביב ה"תלמוד תורה", שנוסד בשנות השישים למאה ה- 19 ולמדו בו כ- 200 תלמידים.

בין שתי המלחמות

גם לאחר הסבל של ארבע שנות מלחמת-העולם הראשונה לא ידעה הקהילה היהודית באושוויינצ'ים שלווה, שכן כבר בנובמבר 1918 קפץ עליהם רוגזם של המתפרעים הפולנים, בני הכפרים הסמוכים, שבאו לאושוויינצ'ים בכוונה לפרוע ביהודים ולשדוד את רכושם. במעשי השוד וגזיזת זקנים של היהודים נטלו חלק גם חיילים מחיל-המצב והמיליציה הפולנית. גם הפליטים הפולנים משלזיה היו עוברים את נהר-הגבול פשמשה, מכים ביהודים, גוזזים את זקניהם ונוטלים אתם כמה יהודים כבני ערובה. אנשי ההגנה העצמית היהודית (רובם חיילים משוחררים), שהתארגנה אז באו, ידעו גם לעמוד בפרץ ולא אחת הדפו את הפורעים. היישוב היהודי ידע רעב ממש, והללו ששלחו ידם בהברחה, על-מנת להביא מזון משלזיה או להרוויח משהו, סיכנו ממש את חייהם; המדריכים - בעלי הסירות, היו גוזלים את המטלטלין ומעט הסחורה של המבריחים היהודים, ואף מכים בהם מכות נמרצות. במועצת העירייה השמיעו ראשי העיר דברי-שטנה נגד היהודים, וב- 9 בדצמבר 1919 עזבו מבין נציגי היהודים, במחאה את ישיבת המועצה, ד"ר רייך וד"ר פילצר. קיפאון כלכלי ותסיסה חברתית מתמדת ציינו את או, בתקופה זו. עוד ב- 1918, קודם שנסתיימה מלחמת העולם הראשונה, פרצו בעיר שביתות פועלים (בעיקר כורי המכרות בסביבת העיר) ונתקיימו הפגנות שבהן השתתפו אלפי אנשים. ב- 1925 פקד את האזור שיטפון כבד, שגרם להתרוששות רבים מבני הכפרים הסמוכים לאושוויינצ'ים. בשנות המשבר 1928- 1930 רבו המובטלים, ובעבודות הדחק שהונהגו ב- 1931 הועסקו רק חלק ממחוסרי-העבודה. ב- 1933 השתתפו בשביתות מחאה כ- 300 פועלי עבודות-דחק, שעמדו לפטרם. ההפגנות והשביתות דוכאו על-ידי המשטרה. ב- 1932 הועברו שלטונות הנפה לביאלה, ואושוויינצ'ים חדלה להיות עיר-הנפה. סכסוכי עבודה מלווי הפגנות שדוכאו בצורה אלימה על-ידי המשטרה נמשכו עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב- 1934 נאסרו כל חברי הוועד האזורי של המפלגה הקומוניסטית הבלתי ליגאלית. ב- 1938 נכלל אזור אושוויינצ'ים ברצועת הגבול, ובכך הוטלו על תושביו הגבלות תנועה ומגורים. מפלגות הימין הפולני ניסו לנצל את מצוקת הפועלים ולכוון את זעמם נגד היהודים, ואכן באותן שנים הלכה וגברה ההסתה נגד יהודי המקום ורבו המתנקשים בהם. נידלדלו מקורות הפרנסה של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים. ב- 1931 פחת ב-%30 מספר הרשיונות שנפדו בידי הסוחרים היהודים, ומחמת עקירתם של סוחרים גדולים ובינוניים גדל מספר הרשיונות של הסוחרים הזעירים בתוכם. ב- 1937 נשארו בלא מקור פרנסה בגלל גזירת השחיטה 8 מתוך 12 הקצבים היהודים. לא שפר גם גורלם של בעלי-המלאכה; רבים מהם התהלכו מובטלים, ולא ב"עונות המתות". העניים שבעניים לא היה לאל-ידם לשלם אפילו שכר-דירה. ב- 1934 בעת אחד הפינויים הכפויים של משפחה מרובת-ילדים מדירתה, התארגנה הפגנה ספונטאנית של מאות יהודים (בתוכם חסידי בובוב רבים) כדי למחות על הנעשה. כמה מן המפגינים נאסרו, ונשפטו למאסר של שבועות וחודשים. יהודי אושוויינצ'ים עשו כל שביכולתם לעמוד במצוקה, וב- 1929 בא לעזרתם הג'וינט, שהקים "קופת גמילות-חסדים". קופה זו נתנה ב- 1929 לנצרכים מבין הסוחרים ובעלי-המלאכה 113 הלוואות בסך 11,717 זלוטי. ביוזמתה של ההסתדרות הציונית הוקם ב- 1930 "בנק יהודי", וגם הוא בא לעזרת הסוחרים. לפי המסורת בשנים הראשונות שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, שבהן הוקמו מטבחי-עם לנצרכים, הופעל גם ב- 1936 מטבח דומה, והפעם למובטלים. ארגון ויצ"ו הקים ב- 1932 ועד-עזרה, שחילק בגדי-חורף לעניים, ובשנים שלאחר-מכן הזנה נוספת לילדי בתי-הספר. ויצ"ו קיים גם קורסים מקצועיים לבני הנוער (סריגה, תפירה). מלבד התמיכה בחברות סעד ועזרה מסורתיים (כגון "ביקור חולים" ועוד), דאגו בני הקהילה באושוויינצ'ים לקיומו ולכלכלתו של בית זקנים (הוקם ב- 1902) ובית-הבראה לילדים ולבני נוער (הוקם ב- 1928). בנוסף למפעל "קמחא דפסחא" כילכלה הקהילה בשמונת ימי חג הפסח, בשיתוף עם חברות וארגונים (כגון "איגוד החיילים לשעבר", הארגונים הציוניים ועוד), כמה עשרות חיילים יהודים מחיל-המצב. התקופה שבין שתי מלחמות-העולם, הצטיינה באושוויינצ'ים בפעילות מוגברת של שני מחנות בקרב האוכלוסייה היהודית. בצד האחד עמדו החסידים, בעיקר חסידי בובוב-צאנז ולהם עשרות קלויזים ואף השליטה בוועד הקהילה, ובצד האחר פעילותם הערה של הארגונים הציוניים וסניפיהם, שייצגו כמעט את כל הזרמים ותנועות-הנוער שנתקיימו בעת ההיא בפולין. בראש התנועות הציוניות באושוויינצ'ים עמדו "התאחדות", "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". מ- 1935 נתקיים במקום גם סניף של הצה"ר. ארגון הנשים ויצ"ו היה מן הפעילים באזור בכל תחומי הסעד והתרבות. ב- 1919 התארגנה קבוצת "החלוץ", ורבים מחבריה עלו לארץ ישראל כבר באותה שנה. מארגוני הנוער "בני ציון" ו"בנות ציון", שראשית פעולתם ב- 1920, קמו לאחר-מכן קני הנוער הציוני, "עקיבא" (ב- 1925), "גורדוניה" (באותו זמן לערך), ובשנות השלושים "בוסליה". ב- 1927 הוקם קן "הנוער העברי", ובדרכו הלך בשנות השלושים "הנוער הציוני". כן נתקיים במקום קן "השומר הצעיר". ארגוני-הנוער קיימו במקום שתי קבוצות הכשרה, והגדולה מהן על שם בורוכוב. אושוויינצ'ים היתה לא אחת למקום כנסים אזוריים של ארגוני נוער ציוני. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציוניים שם הרשימה ומספר הקולות 
יצויין שב- 1939, שנה שבה ניכרת ירידה בפעולה הציונית בפולין, נמכרו באושוויינצ'ים 1,041 שקלים. על השפעת הציונים באושוויינצ'ים תעיד העובדה, שבבחירות לסיים ב- 1928 ניתנו לרשימה הציונית-לאומית 1,532 קולות, שהם רוב קולות הבוחרים, על-אף התנגדותם של חסידי בובוב לרשימה זו. החרדים, ובעיקר החסידים, החזיקו, כאמור לעיל, כל משך התקופה שבין שתי מלחמות-העולם ברסן השלטון בוועד הקהילה. בבחירות לוועד שנתקיימו ב- 1928 קיבלו חברי הוועד הקודם, כלומר החרדים וחסידי בובוב, 7 מאנדאטים, ולעומתם הציונים ("הציונים הכלליים", "ההתאחדות", "המזרחי" ו"הציונים בעלי מקצוע") 4 מאנדאטים בלבד. מצב זה חזר ונשנה בבחירות ב- 1933; הפעם היה בין 4 הציונים שנבחרו גם נציג אחד של הרביזיוניסטים. גם בבחירות לוועד הקהילה, שנתקיימו ב- 1938, לא עלה על ארבעה מספר המאנדאטים של הציונים. לאחר פטירתו של ר' יהושע פנחס במבך ב- 1921, עלה על כסאו באושוויינצ'ים בנו ר' אליהו במבך. עמו שימשו בקודש כרבנים וכדיינים ר' אליעזר לנדאו (ראב"ד), וממשיכי המסורת של רבנים חסידיים, אדמו"רים באושוויינצ'ים, ר' נחום אפרים הלברשטאם, ר' חיים יודא הלברשטאם, וכן ר' אלעזר רוזנפלד שהוזכר לעיל ובנו ר' חיים רוזנפלד. כל הרבנים והאדמו"רים הללו נספו בשואה. מספר הנציגים היהודים במועצת העירייה נע בתקופה ההיא בין 10 ל- 12 מאנדאטים; יהודי היה נבחר בכל הקאדנציות לסגן ראש-העיר (ב- 1939 כיהן כסגן ראש-העיר אמיל רייך). יהודי אושוויינצ'ים גילו בתקופה שבין שתי המלחמות פעילות ערה בתחום התרבות. ילדי ישראל המשיכו ללמוד בחדרים, וב"ישיבה הגדולה" למדו עשרות בחורים מן העיר וסביבתה. קורסים לעברית אורגנו על-ידי "תרבות" וכן על-ידי כמעט כל הארגונים הציוניים. ויצ"ו הקימה שני גני ילדים. במרכז התרבותי היהודי החשוב בעיר, במועדון "אולם-הקריאה", נתקיימו הרצאות מדי שבת בשבתו על נושאים בענייני היום וכן על נושאים מדעיים-פופולאריים. עשרות בני נוער השתתפו בחוגים לימוד( עברית ואנגלית, דראמה ועוד) שליד המועדון. חוג לדראמה, הפעיל ביותר מבין החוגים, היה כפוף למועדון של ה"התאחדות". הוועד המקומי של ההסתדרות הציונית קיים בשנות השלושים "אוניברסיטה עממית". כן נתקיים במקום סניף של שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים. בבית המועדון "אולם-הקריאה" נפתח ב- 1936 בית-תפילה של הציונים, ובו הושמעו דרשות ציוניות-לאומיות, וכן דברים מענייני דיומא. ב- 1920 התארגן מועדון ספורט "קדימה". בסקציות שלו רוכזו כ- 200 בני-נוער והוא היה למפיץ הגדול של תרבות הגוף בקרב היהודים באזור. בשנות השלושים, ובעיקר בשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה הורגשה בעיר אווירה דחוסה של תעמולה אנטי-יהודית ושל ניסיונות להתנקש ביהודים. גדרות הבתים כוסו בעלוני-פלסתר ובכרוזים, שקראו להחרמת המסחר והמלאכה היהודיים. היו מקרים שבריונים הרביצו גם מכות לעוברי אורח יהודים (ב- 1935- 1936). הפארק העירוני היה למעשה נעול בפני היהודים וכן מקום הרחצה בנהר סולה שגבל בעיר. ב- 1939 רבו מקרים שבהם הוכו בני-נוער יהודים שבאו לטייל בפארק או לשחות בנהר.
 

במלחה"ע ה - II

אושוויינצ'ים הופצצה על-ידי הגרמנים כבר ב- 1.9.39, ביום הראשון למלחמה. בעקבות ההפצצות החלה מנוסה גדולה של תושבי העיר מזרחה, וביניהם היו גם יהודים רבים. חלק מן הפליטים היהודים הגיעו אל שטחי פולין במזרח, ושהו שם גם לאחר סיפוח האזור לברית-המועצות. בהגליות לפנים ברית-המועצות שנעשו על-ידי השלטונות הסובייטים בקיץ 1940, היו גם פליטים יהודים מאושוויינצ'ים. אולם מחמת הקשיים בהמשך דרכם מזרחה, ובשל הרצון לחזור למשפחותיהם, שבו פליטים רבים על עקבותיהם לאושוויינצ'ים. העיר נכבשה בידי הגרמנים ב- 9.9.1939, ומיד החלו הפגיעות באוכלוסייה היהודית. חיילי הוורמאכט התנכלו ליהודים ברחובות העיר, גזזו זקנים ופיאות, תקפו נשים ושדדו רכוש מחנויות ומדירות פרטיות. בימים הראשונים לכיבוש הועלה באש בית-כנסת על כל תשמישי הקדושה שבו. הצטרפו אל החיילים הגרמנים במעשיהם אלה תושבי המקום' שהגדירו את עצמם כ"פולקסדויטשה". על בני הקהילה הוטלו גזירות כגון עבודת-כפייה, עוצר לילה משעה 6.00 בערב ועד 6.00 בבוקר, נשיאת סרט-קלון וקונטריבוציות. משפחות רבות הוצאו מדירותיהן אשר הועמדו לרשות קצינים ואנשי המימשל הגרמנים. הכבידו על בני הקהילה הדרישות הבלתי פוסקות לספק לגרמנים חפצי-ערך, מצרכי-מזון מיוחדים, רהיטים וכלי בית. בסוף 1939 הועברו חנויות יהודיות, שהיו עדיין בידי בעליהן, לידי "הנאמנים הארים". כך הוחרם למעשה רכושם. בדצמבר 1939 הוקם היודנראט. בראשו הועמד יוסף גרוס. היודנראט היה אחראי למימוש כל דרישות הגרמנים. במקביל לו פעלו חברי המועצה היהודית לארגון החיים הפנימיים של הקהילה, ובעיקר בתחום הסיוע החומרי לנזקקים, עזרה הדדית וטיפול רפואי. באושוויינצ'ים היה קיים סניף של י.ס.ס., ואנשיו דאגו לאספקת מצרכים למטבח הציבורי, לחלוקת בגדים ולטיפול ביתומים ובקשישים. חשיבות רבה ייחסו חברי היודנראט ופעילי י.ס.ס. לאירגון קורסים מקצועיים לצעירים יהודים. בלטה כאן היוזמה לא רק להקמת מסגרות-חינוך לצעירים, אלא גם ליצירת מקומות-עבודה קבועים יותר במפעלים חיוניים למשק הגרמני, ובדרך זו למנוע חטיפות פרועות לעבודת-כפייה, ובעיקר למנוע שילוח למחנות-העבודה שמחוץ לעיר. בפברואר 1940 נצטווה היודנראט לספק עובדים, ובמיוחד בעלי-מלאכה (בנאים, זגגים, נגרים וצבעים), לעבודה בקסרקטינים לשעבר של הצבא הפולני בקירבת העיר. יום יום יצאו לעבודה 200- 500 איש. הם שיפצו את המבנים והכשירו אותם לקליטתם של אלפי כלואים. תוך זמן קצר היה המקום למחנה-הריכוז אושוויץ I. במהלך שנת 1940 הוצאו משפחות יהודיות מדירותיהן ברחובות שבהם היתה האוכלוסייה מעורבת ורוכזו ברובע מיוחד, אך לא סגור, וניתן היה לקיים קשר עם חלקי העיר האחרים. מוסדות ציבור לניהול פעילות תרבותית וחינוכית ברובע לא נתקיימו, אך צעירים יהודים התארגנו בקבוצות ושמעו הרצאות על נושאים כלליים ויהודיים וחגגו את מועדי ישראל. בתחילת 1940 הועברו לאושוויינצ'ים מגורשים יהודים ממיקולוב. בני המקום קלטו את הפליטים ודאגו לצרכיהם. האחרונים מצאו להם קורת-גג אצל משפחות ובבנייני מוסדות-ציבור. באוקטובר 1940 שולחו כ- 600 איש למחנה-העבודה באנאברג. בחודשים הראשונים לאחר השילוח ניסו בני המשפחות והיודנראט לשמור על הקשר עם כלואי המחנה, ושלחו להם מזון ובגדים. אולם ב- 1941 נותק המגע עם המחנה ואסיריו, וביניהם גם אנשי אושוויינצ'ים, שמקצתם פוזרו במחנות אחרים. בסוף 1940 הוצאו מאושוויינצ'ים כמה מאות יהודים נוספים למחנות-העבודה באזור שלזיה. בחורף של שנת 1940- 1941 התארגנה במקום קבוצה של צעירים במטרה להימלט לסלובקיה אך סמוך מאוד לגבול הם נתפסו על-ידי משמרות גרמניים, נאסרו והיו צפויים למוות. עם אנשי הקבוצה היה גם חבר היודנראט יוסף מנהיימר. לבסוף שוחררו בזכות התערבותו של היודנראט המרכזי בזאגלמביה. במשך כל תקופת קיומו של היודנראט באושוויינצ'ים ניכרה מתיחות בינו לבין היודנראט המרכזי בסוסנובייץ. מוניק מרין ואנשיו הטילו את מרותם על היודנראט באושוויינצ'ים והכתיבו לו דפוסי התנהגות. אך היודנראט המרכזי בסוסנובייץ לא הסתפק בפיקוח מרחוק ובמרוצת הזמן מינה מוניק מרין את אחיו חיים למפקח ישיר על היודנראט באושוויינצ'ים. באפריל 1941 פירסמו הגרמנים צו שבו נאמר, כי כל יהודי אושוויינצ'ים חייבים לפנות את העיר ולעבור לערים אחרות בשלזיה, בעיקר לסוסנובייץ ולבנדז'ין. בשעת הפינוי הותר להם לקחת עמם חלק מרכושם. בני הקהילה שכרו עגלות, העמיסו עליהן את מטלטליהם ופנו אל מקומות הגירוש. פעולת הגירוש נמשכה 7 ימים. חברי היודנראט פינו את בית-הזקנים ואת המטבח הציבורי, ודאגו להמשך הפעלתם במקומות החדשים. עם השלמת הפינוי חדלה קהילת אושוויינצ'ים להתקיים. מגורשי אושוויינצ'ים שמרו על קשרים ביניהם במקומות החדשים, ואף טיפחו עזרה הדדית. ביישובים שבהם נקלטו יהודי אושוויינצ'ים נפלו בחלקם כל הגזירות שהוטלו על יהודי אותם היישובים ובמיוחד פגעו בהם החטיפות למחנות-העבודה. בגל השילוחים למחנות-המוות בקיץ ובסתיו של שנת 1942 היתה מנת-חלקם של מפוני אושוויינצ'ים כגורל יהודי המקומות הללו.

 

 

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%A6'%D7%99%D7%9D

 

 

http://orianit.edu-negev.gov.il/shittim/files/%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F%204%20%D7%93.doc

 

http://www.youtube.com/watch?v=M2yUCA1qqDk

 

http://www.dailymotion.com/video/x4umw5_oswiecim-auschwitz_news