א' אב ה'תשע"ז

איווניסקה IWANISKA

עיר בפולין
מחוז: קיילצה
נפה: אופאטוב
אזור: מחוזות לובלין קיילצה
LUBLIN
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 2,803

·  יהודים בשנת 1941: כ- 1,518

·  יהודים לאחר השואה: יחידים

תולדות הקהילה:
 

א' נקראה בתחילה אומישוב. אחר-כך הוחלף שמה. ב-1400 כבר היתה בה גילדה של חייטים, וב-1403 הוענקו לה זכויות עיר. באמצע המאה ה-16 היתה א' אחד ממרכזי הקלוויניסטים בפולין ומפעם לפעם התכנסו בה לוועידותיהם.
בזכות מיקומה, על הדרך הראשית שהוליכה מקרקוב לוורשה ועברה דרך אופאטוב וסנדומייז', היתה התפתחותה של א' מהירה והיא הפכה למרכז מסחרי חשוב באזור. נערכו בה 13 ירידים שנתיים ובמהלכם פקדו אותה סוחרים רבים, כמו גם בעלי מקצוע שעסקו בעיבוד מתכות למיניהן, חרשי פליז וסוחרים במוצרי פליז, וגם צורפי זהב וכסף. בשנת 1578 היו בא' 44 בעלי מלאכה, 19 יצרני יי"ש ו-15 פקידים שעבדו בשירות בעלי העיר. תקופת השגשוג והשפע באה לקצה בימי מלחמת השוודים (ב-1656), שהחריבו את העיר. רק 50 בתים נותרו אז על תלם. במאה ה-18 נבנתה העיירה מחדש. ב-1778 כבר היו בה 158 בתים וב-1869 - 167 בתים.על ראשיתו של היישוב היהודי בא' אין בידינו מידע מתועד. משערים שראשוני היהודים התיישבו בה במאה ה-18. בעלי העיר דאז, האצילים זבירובסקי, ראו ביהודים גורם חשוב לפיתוח כלכלי והתירו להם לרכוש בא' מגרשים ולבנות בתים.
באמצע המאה ה-19 לערך התארגנו יהודי א' לקהילה ובנו בית-כנסת מעץ. לקהילה השתייכו אז גם יהודי הכפרים הסמוכים. בשנת 1899 הוזמן לכהן ברבנות א' ר' יצחק רוד שפירא. בין יהודי המקום היו אז חסידים מזרמים שונים, אבל לא הוקמו בה "שטיבלעך" נפרדים וכולם התפללו בבית-הכנסת. בשנים 1907-1914 ישב בא' ר' יעקב, נכדו של ר' דוד מללוב, שהיה גם אדמו"ר והתפרסם כבעל מופת. אחר-כך עבר לאופאטוב (ע"ע) ואת גוקומו מילא ר' יחיאל אלטר פרלגר.
במאה ה-19 למדו ילדי הקהילה בחדר. באביב 1918 פרצה בא' דלקה ורוב בתי העיירה ובכלל זה בית-הכנסת, שהיו בנויים מעץ, עלו בלהבות.בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חיו יהודי א' בדחקות והתפרנסו בעיקר ממסחר זעיר וממלאכה. ריחוקה של א' ממסילת הברזל בלם את התפתחותה הכלכלית ורק ב-1929, כשהוקם קו אוטובוסים בינה לבין אופאטוב, השתפר מעט המצב הכלכלי. בעלי המלאכה היהודים התאגדו בשנים אלה באיגוד משלהם, שהיה נתון להשפעתה של "אגודת ישראל". האיגוד היהודי ייסד "קופת גמילות חסדים" שנתנה הלוואות ללא ריבית לנזקקים. גם הציבור היהודי בכללו היה נתון להשפעתה של "אגורת ישראל", אף שעם הזמן גברה השפעת הציונים, בפרט בקרב הנוער. החוג הציוני הראשון נוסד בעיירה עוד בשנת 1916. בא' פעלו גם תנועות הנוער "הנוער הציוני" ובית"ר.
בשנת 1924 עלה על כס הרבנות בא' ר' יעקב יצחק וידמן, שכיהן בה עד פרויו מלחמת העולם השנייה. רוב הילדים היהודים למדו גם בתקופה זו בחדר המסורתי והבנות - בבית-הספר "בית יעקב", שנוסד בשנת 1927 ביזמתה של "אגודת ישראל". בשנת 1930 נפתחה ספרייה יהודית, ששימשה מקום מפגש לבני הנוער, ולידה התקיימו חוגים ללימוד עברית.
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה קהילת א' 1,663 נפש. עד המלחמה, וגם במהלכה, עמד בראש הקהילה יהודי פשוט, חייט במקצועו, שהשתייך לקבוצת חסידים מנאמני רב הקהילה. קבוצת החסידים הזאת נלחמה מלחמת חרמה בכל ניסיונותיהם של בני הדור הצעיר להכניס מעט השכלה וקידמה לא'. בעיירה היו לא מעט בני נוער שנמשכו אל ההשכלה, נטשו את אורח החיים המסורתי והצטרפו לתנועות נוער ציוניות וסוציאליסטיות. החסידים נאמני הרב, ששלטו בקהילה, ניהלו מאבק לא רק נגד בני הנוער האלה, שנחשבו בעיניהם כופרים, אלא גם נגד חסידים מתונים מהם, ואירעו אף מקרים של הלשנה לשלטונות.
 

בימי מלחמת העולם השנייה

בראשית ספטמבר 1939 נכבשה א' בידי הגרמנים. הכובשים לא החליפו את ההנהגה היהודית הקיימת ובתחילה רק דרשו ממנה ציות מוחלט להוראותיהם והשאירו בידיה את ניהול חיי היומיום, כל עוד לא נגד הדבר את הוראותיהם. ההנהגה הוסיפה אפוא לטפל בענייני היהודים, תוך שיתוף פעולה מלא עם הגרמנים. גם בתקופת הכיבוש הגרמני לא חדלו החסידים מן המאבק נגד אלה שלא השתייכו למחנה שלהם ואף לא מן התלונות נגדם לשלטונות, ממש כפי שנהגו בעבר. ואכן, במהלך 1940 ובתחילת 1941 נעצרו כמה צעירים שהנהגת הקהילה הלשינה עליהם שהפרו את הוראות הגרמנים.
בתחילת ימי שלטונם, כל עוד משלו הגרמנים באמצעות המינהל העירוני והמשטרה הפולנית, עדיין נותרו ליהודים אפשרויות קיום. אמנם כבר אז הוחל בשילוח קבוצות של צעירים יהודים בני א' למחנות עבודה מרוחקים. אז עוד הצליחו מנהיגי הציבור על-פי רוב לשחרר יהודים עצורים ולבטל גזרות שונות בעזרת שוחד ומעשי שתדלנות, כהרגלם מימים ימימה.
באמצע 1941 הורע המצב. הגרמנים הטילו על היהודים קונטריבוציות גבוהות, שנגבו מכל בני הקהילה על-פי מצבם הכלכלי. הנהגת הקהילה גייסה אז לעזרתה צעירים שהיו להם קשרים טובים עם אנשי הממשל הפולני בעיירה, ופולנים אלה סייעו בידיהם. אחד הצעירים האלה, ט' גולדשטיין, בן למשפחה יהודית אמידה וציוני על-פי השקפותיו, היה מיודד עם מפקד המשטרה הפולנית בא',בקס, שבעצמו השתייך לארגון פולני-פטריוטי, "ארמייה קריובה". בקס רחש אהדה ליהודים וסייע להם כפי יכולתו, ובאמצעות ידידו גולדשטיין הזהיר אותם מפעם לפעם כשנודע לו מפי הגרמנים על צעדים שתכננו נגדם. גם ראש העיר הפולני מירובסקי נהג למסור ליהודים מידע ולסייע להם בעצה. לעומתם היו בא' פולנים אנטישמים כדוגמת זגלדובסקי, קצין בכיר לשעבר בצבא הפולני ומראשי "ארמייה קריובה", שניסה לגייס גם את תמיכתו של הכומר המקומי. בקס ומירובסקי הזהירו את גולדשטיין שבכוונת הנאצים להחרים את כל עסקי היהודים, ויעצו להם להוציא מן העיירה את רכושם הנייד ולהסתירו. באותו זמן עצמו השתדל זגדלובסקי לשכנע את הגרמנים לזרז את פעולת ההחרמה ולחלוק עם הפולנים את הרכוש היהודי. משנוכח זגדלובסקי לדעת שלא כל הפולנים היו מוכנים לשתף פעולה עמו הציתו הוא ותומכיו את הבתים ברחוב היהודי של העיירה, ובד בבד מסרו לגרמנים רשימה של עשרה יהודים שלטענתם ביצעו את המעשה. בראש הרשימה הופיע שמו של גולדשטיין. ואף שהיה ברור וגלוי לעין שהיה זה מעשה פרובוקציה, אסרו הגרמנים את עשרת היהודים והוציאו תשעה מהם להורג. בקס, מירובסקי וגם הכומר המקומי ניסו לבטל את רוע הגזרה, אך ברגע האחרון ממש הצליחו להציל רק את גולדשטיין. אחרי האירוע הזה נתמנה גולדשטיין לעמוד בראש היודנראט של א'.
באמצע 1941 לערך החלו הגרמנים לגזור על יהודי א' גזרות חדשות לבקרים, כפי שהונהגו זה מכבר במקומות אחרים בפולין. כך למשל נצטוו יהודי א' לענוד סרט זרוע לבן ועליו מגן-דוד, נאסר עליהם ללכת על המדרכה ולקיים קשרי מסחר עם לא-יהודים, ועוד.
בא' ישב אז רב צעיר, ח"י רבינוביץ, קרובו של האדמו"ר מרדומסק, שנמנה עם מתנגדי הפלג החסידי ששלט בקהילה. הרב רבינוביץ פעל רבות למען בני הקהילה ואף תמך בפעילות הציונית. לאחר שהגרמנים החרימו את רכושם של יהודי א, ומצוקתם הכלכלית החמירה מאוד יזם הרב רבינוביץ הקמת מטבח עממי, ובעזרתו הנמרצת של גולדשטיין ייסד מפעל סעד לנזקקים. ב-27 במרס 1941 הגיעה לא' קבוצה של יהודים שגורשו מווינה - תשושים, ללא לבוש מתאים לחורף וחסרי כל. גולדשטיין והרב רבינוביץ דאגו גם לפליטים האלה וסייעו להם כיכולתם.
בסוף 1941 באו לא' נציגים של ארגון העבודה הגרמני "טודט" והחלו בחטיפת יהודים צעירים ובריאים והעברתם למחנות עבודה. הרב רבינוביץ וחברי התנועות החלוציות בא' קראו לצעירים לברוח ליער ולא לצאת למחנות העבודה, שרבים לא חזרו מהם. ב-1942 ייסדו צעירים יהודים חברי תנועות נוער לשעבר מחתרת בא'. הם אגרו מזון, רכשו נשק ותכננו לברוח מן העיירה בקבוצות קטנות ולהכין ביער בונקרים מצוידים במזון ובנשק, ששימשו מקום מסתור להם ולשאר בני העיירה. ביישובי הסביבה הוחל בגירוש היהודים למחנות המוות במאי 1942. הרב רבינוביץ תמך בתכנית הבריחה ואנשיו נענו לקריאתו להצטרף לפעולת המחתרת. ואולם החסידים התנגדו לפעילות המחתרתית ודרשו לקבל את הדין ולא להתנגד לגירוש. הם האמינו שרק נס עשוי להצילם.
בסתיו 1942, כשנודע להנהגה היהודית המועד שקבעו הגרמנים לגירוש מא', הורה הרב רבינוביץ לחסידיו ולחלוצים לקבור את כל ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שנותרו בבית-הכנסת בבית-העלמין היהודי. כל בני הקהילה באו לטקס הקבורה. הרב רבינוביץ קרא להם לעשות כל שביכולתם כדי להציל את נפשם ואת יקיריהם. רבים נענו לקריאתו, והחלה יציאה ליער בקבוצות קטנות. ב-15 באוקטובר 1942 הקיפו את העיירה אנשי גסטאפו וס"ס ועמם שוטרים אוקראינים. 300 יהודים, גברים נשים וטף, כבר הספיקו אז לברוח אל הבונקרים שהוכנו ביער. כל האחרים, כ-1,600 נפש, רוכזו בכיכר השוק. הגרמנים ערכו חיפושים בבתים וירו בכל יהודי שנתפס כשניסה להסתתר. יהודי א' גורשו לגטו צ'מיילוב (ע"ע) ומשם הובלו תחת משמר כבד, יחד עם יהודי העיירה הזאת, לתחנת הרכבת באוסטרוב (ע"ע) ושולחו לטרבלינקה. יהודי אחד מא', ישראל זלצר שמו, הצליח להימלט מטרבלינקה וסיפר על רצח בני העיירה.
היהודים שברחו ליער התארגנו בקבוצות קטנות להגנה עצמית. ואולם הקשרים בין הקבוצות היו רופפים, לא היה מי שיארגן את כולם וינהיג אותם. הגרמנים, שידעו על הבריחה ליער, ערכו אחריהם מצוד וירו בכל מי שנתפס. לא מעט סייעו לגרמנים איכרי הסביבה, שגילו להם את מקומות המסתור. בין הנתפסים היה גם הרב רבינוביץ. הוא הוצא להורג בידי הגרמנים בנובמבר 1942. רק יחידים מבין יהודי א' הצליחו לשרוד בכל התלאות וזכו לראות בשחרור.