ד' חשון ה'תשע"ח

אינוברוצלב INOWROCLAW

עיר בפולין
מחוז: פוזנן
נפה: אינוברוצלב
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: 7,429

·  יהודים בשנת 1941: כ-252

תולדות הקהילה:
כללי

א' נזכרת לראשונה בתעודות משנת 1158 כיישוב כפרי בבעלותם של סוחרי מזוביה, והיתה מפורסמת בשוק הגדול שלה. מן המחצית השנייה של המאה ה-13 עד 1327 היתה מקום מושבם של נסיכי חבל קויאווי; בשנת 1265 העניק לה נסיך קויאווי, קז'ימייז', זכויות עיר על- פי החוקה המגדבורגית. הנסיכים בנו סביב העיר חומה ובתוך הקימו מבצר, מנזר וכנסייה, בית עירייה ומטבעה. בשנת 1338 נכבשה א' בידי אבירי הצלב, ששלטו בה עד 1343; אחר-כך חזרה העיר לריבונותה של פולין. בשנת 1377 מסר אותה מלך פולין לודביק ההונגרי לנסיך אופוליה ולדיסלאב, שהחזיק בה 20 שנה. בשנת 1397, על-פי הסכם בין ידוויגה מלכת פולין לבין ראש מסדר אבירי הצלב קונרד פון יונגינגן, הוחזרה העיר למלכות פולין. בשנת 1413 תקפו אבירי הצלב את א' ושרפו אותה כליל. בדלקה הזאת נשרף גם ארכיון העיר. בשנת 1450 גירש מלך פולין קז'ימייז' יאגלו את אבירי הצלב מא', שיקם אותה, חידש את הפריווילגיות לתושבים שנותרו בה, מינה בה מושל מטעמו (סטרוסטה) והפך אותה לבירת המחוז. בעיר הוקמו בתי-מלאכה רבים, בעיקר של חייטים, סנדלרים, ופרוונים. א', שהיתה מוקפת שטחים חקלאיים פוריים וכפרים רבים, נהנתה משגשוג ממושך. ואולם בשנת 1624 פקדה אותה מגפת דבר שהפילה חללים רבים, ובעקבותיה הידלדלה העיר, תושביה התרוששו והשתרר בה רעב כבד. מלאכת השיקום היתה אטית מאוד, למרות המאמצים הרבים של התושבים. בשנת 1656, עוד בטרם השתקמה, פלשו לא' צבאות השוודים והרסו אותה שנית, והפעם לא הצליחה העיר להתאושש במשך שנים רבות. בשנת 1772 לאחר חלוקתה הראשונה של פולין, עברה א' לריבונותה של פרוסיה. השליטים החדשים השקיעו אמצעים ומאמצים רבים בשיקומה, אבל למרות זאת לא גדל מספר התושבים ואף ירד : בשנת 1772 היו בא' 1,552 תושבים ובשנת 1792 ירד מספרם ל- 1,371 (כמחציתם יהודים).
רק בשנות ה-20 של המאה ה-19 התחדשה הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית בא', הודות לאוצרות טבע שנתגלו אז בסביבתה. מהנדס יהידי מא', מ' לוי, גילה מרבצי מלח גדולים, ובאותה העת בערך נתגלו גם גפרית ושאר מינרלים. הממשל התייחס בכובד ראש לאוצרות הטבע הללו ועזר לתושבי העיר לנצלם. המכרות אפשרו את פיתוח התעשייה המקומית, ואחרי אמצע המאה ה-19 כבר ניכרו בעיר סימני שגשוג. בשנת 1882 הוקמו בה בית-חרושת למכונות חקלאיות, מפעל להפקת ברום וכימיקלים אחרים, בתי-חרושת לזכוכית ולסוכר, מבשלת בירה ובית-מטבחיים גדול. כמו-כן התפתחו אז תעשיית מתכת ותעשיית מזון. מסילות ברזל, פרי יזמתם של בנקאים יהודים מא', חיברו את העיר עם בידגושץ', ורוצלב, גדנסק (דנציג), פוזנן ואולשטין.
מטבע הדברים היה השגשוג הכלכלי מלווה גם בעליית רמת ההשכלה בקרב התושבים ובפיתוח חיי התרבות.
א' היא עיר הולדתו של המשורר הפולני יאן קספרוביץ. עד שנת 1919 השתייכה א' לגרמניה, אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה נכללה במדינת פולין העצמאית. בין שתי מלחמות העולם התפתחה א' גם כעיר קיט ומרפא, לאחר שנמצאו בה מינרלים ששימשו לריפוי מחלות רוימטיות. במערב העיר הוקמו בתי החלמה, ואילו במיזרחה היה אזור התעשייה והעסקים.
בספטמבר 1939 נכבשה א' בידי בידי הגרמנים. ביעילות ובמהירות השליטו בה את ה"סדר החדש" שלהם. רבים מתושבי העיר הפולנים נשלחו לעבודת כפייה בגרמניה או באזור הגנרל-גוברנמן.
יהודים יחידים תושבי א' נזכרים במסמכים משנת 1447 וביניהם גם משה, סוכן החצר של מלך פולין זיגמונט "הזקן". במאה ה-16 כבר היתה בא' קהילה יהודית מאורגנת. בשנת 1600 הוענק ליהודי א' כתב פריווילגיות, אבל הוא נשרף בדלקה הגדולה שהציתו בעיר השוודים בשנת 1656. בשנת 1681 חידש מלך פולין יאן סובייסקי את כתב הפריווילגיות. הוא התיר ליהודים לגור ברובע בית-הכנסת ולעסוק במסחר ובמלאכות כמו חייטות, פרוונות וקצבות ובקנייה ומכירה של בירה ושאר משקאות אלכוהוליים. הקהילה גם קיבלה אז חלקת אדמה לבית-קברות.
לא תמיד כיבדו אבות העיר את הפריווילגיה הזאת. על היהודים הוטלו מסים שונים, כגון מס ה"לופטקה", ששולם בסחורות ייבוא כמו פלפל שחור, כרכום, בשמים וכו', וגם מס שווקים בסך 15 גולדן לשנה ומס על הבתים בסך 20 גולדן לשנה. על-פי כתב הפריווילגיות ניתנה לקהילה אוטונומיה מלאה בעניינים פנימיים. סכסוכים בין היהודים לבין עצמם הובאו לפני הרב, שפסק על- פי ההלכה, ואילו בסכסוכים בין יהודים לנוצרים פסק בית-המשפט האזרחי. בחירת חברים לגוף הבוחר של הקהילה נעשתה בדרך של הגרלה והשתתפו בה כל חברי הקהילה על שלוש שכבותיה - העשירים, האמידים ובעלי המלאכה, הגוף הבוחר היה מורכב מ-5 או מ-7 חברים ("כשרים"), והם בחרו 3 פרנסים לתקופה של 3 שנים; הפרנסים היו הגוף שניהל את הקהילה. לידם פעלו 4 עוזרים ו-10 יועצים, שבעתות משבר שימשו גוף מבצע, שהוטל עליו להחליט בבעיות שהפרנסים התקשו להסכים עליהן. לצדם פעלו 5 נבחרים נוספים שהופקדו על ניהול חשבונות הקהילה. מסוף המאה ה-17 ובמשך המאה ה-18 נבחרו רוב הפרנסים מקרב שתי משפחות עשירות ומיוחסות, משפחות הירש וילינק.
בעקבות פלישת השוודים ב-1656 והשרפה הגדולה שהציתו בעיר באה על היהודים פורענות חדשה - הפוגרום שערכו בהם חייליו של סטפן צ'רנייצקי בעת שהדפו את השוודים. בניסיון להשתקם מן הפורענויות הרבות, ובכלל זה גם מגפת הדבר והרעב הכבד שפקדו את א' עוד לפני הכיבוש השוודי, נאלצו ראשי הקהל ללוות כסף רב, ועד מהרה גדלו חובות הקהילה והגיעו לסכום הגדול של 194,907 גולדן. בשנת 1766 הגיעה הקהילה להסכם עם הנושים בדבר פריסת התשלומים על-פני כמה שנים; בכל שנה היא התחייבה לשלם 1,422 גולדן, 9 גרושן ו-10 שילינג.
במאה ה-7ו היה ליהודי א' בית-כנסת. רבה הראשון של הקהילה, ר' שמואל בן יוסף, כיהן בתפקידו בשנים 1640-1614 ; יורשו בתפקיד היה ר' שמואל קרקאואר מפוזנן (ע"ע); בשנת 1695 בא במקומו ר' יהודה לייבקה קספר; אחריו שימש ברבנות א' ר' יוסף בן זאב וולף, תלמיד-חכם חשוב שהתפרסם בחיבורו "תפארת ישראל" (פראג 1724) ; רבה של הקהילה באמצע המאה ה-18 היה ככל הנראה ר' שמשון בן חיים כהן, שאביו היה רב בפוזנן; בשנים 1780-1765 נזכרים בשמותיהם הרב והאב"ד אביגדור יוסף והדיין פייביש ברוך, ומעט אחריהם נזכר הרב ר' אריה לייב קארו-לוין "חריף", שכיהן בא' עד 1797 והשלים, שם את חיבורו "איל המילואים" (נספח לו החיבור של נכדו ר' אברהם בן יצחק זליג "אבני צדק"), בשנת 1800 לא אישרו השלטונות את מינויו של ר' יהודה לייב לוין כרבה של הקהילה, הן משום שביקשו לצמצם את מספר הרבנים והן מסיבות אישיות.
עם הסיפוח לפרוסיה בשנת 1773 נעשו יהודי א' כפופים ל"תקנון היהודים" הפרוסי הנוקשה והוטלו עליהם הגבלות חדשות, כך, למשל, נאסר עליהם המסחר בבירה ובשאר משקאות אלכוהוליים ; גזרה שפגעה ביהודים רבים היתה האיסור לסחור בצמר, ועוד באותה שנה גורשו מא' 150 קבצנים יהודים ל"בטליודן") אל מחוץ לגבולותיה של פרוסיה, כל ניסיונותיה של קהילת א' לבטל את רוע הגזרה עלו בתוהו, מלבד כל אלה חוסלו מוסדות השיפוט העצמי של הקהילה. ואם לא די בכך, פקד את הקהילה אסון טבע. בשנת 1775 פרצה בעיר דלקת ענק שכילתה 145 בתים של יהודים. בשנת 1777 בוטלו סופית כל הזכויות המיוחדות שיהודי א' קיבלו בעבר מידי מלכי פולין בכתב הפריווילגיות משנת 1600, ותחת זאת הפכו כפופים ל"תקנון היהודים" הפרוסי. על-פי התקנון הזה נחלקו היהודים לכמה קטגוריות על-פי גודל רכושם, תוך הפרדתם ל"יהודים מועילים" (בעלי רכוש ומשכילים) ול"יהודים נסבלים". משתי הקבוצות הללו הפיקה הקופה המלכותית הכנסות נאות.
ואולם היהודים כבר היו למודי ניסיון ולא פעם הצליחו לעקוף את החוק. עוד ב-1750, תחת שלטון פולין, ניהלו יהודים רבים עסקות מסחר אסורות במקומות מרוחקים כמו גדנסק ואלבלונג ועם ערי ליטא. פעילות הברחה מסוכנת זו התאפשרה משום שהפיקוח הצטמצם אז מאוד. וגם תחת השלטון הפרוסי הנוקשה מצאו דרכים לעקוף את הגזרות הכלכליות החדשות. בין השאר הבריחו צמר, אריגים ומשי לפולין, אף שלא פעם נתפסו ונענשו בחומרה.
לנוכח המדיניות הנוקשה של השלטונות עזבו יהודים רבים את העיר, בשנת 1773 מנתה הקהילה 200 משפחות, ובשנת 1785 נותרו רק 137 משפחות, 33 מהן של יהודים "מועילים". ב-1787 היו בא' רק 15 יהודים "מועילים". במרוצת הזמן עברו מקצת היהודים ממסחך קמעוני למסחך סיטוני, בעיקך בדגנים ובעצים, וחמישה מהם היו לספקים לצבא פרוסיה, מבין המשפחות היהודיות העשירות שהשתייכו לקטגוריה הראשונה נזכיר כאן את סמואל מאייר, אפרים אליס ואת משפחות הירש וילינק.
בעקבות תבוסתה של פרוסיה בקרב ינה בשנת 1806 הקים נפוליאון את "נסיכות ורשה", שהתקיימה בשנים 1807-1815 וגם א' השתייכה אליה, השלטונות החדשים דרשו מן הקהילה "הלוואה" בסך 5,000 גולדן והעלו את מסיה השנתיים ל-2,324 גולדן, לא כולל המס על הבשר הכשר, בקהילה היו אז 233 משלמי מס, שנחלקו ל-5 רמות. הקהילה לא יכלה לעמוד בנטל המסים הכבד וביקשה משר האוצר של הנסיכות לקבל משלחת מטעמה כדי להסביר לו את קשייה. רק בשנת 1810, אחרי פניות חוזרות ונשנות, ניאות השר לקבל את המשלחת, ולאחר ששמע את טיעוניה הבטיח לשקול שוב את הנושא. בסופו של דבר ויתר השלטון על שליש ממס הבשר הכשר.
בשנת 1815, כשא' וכל חבל פוזנן הוחזרו לריבונותה של פרוסיה, בוטל מס הבשר הכשר, וכחודש אחר-כך, ביולי 1815, פנו יהודי א' לשלטונות בבקשה לקבל זכויות אזרח מלאות, בקשתם נדחתה אז, ובשנת 1816 חזרו ופנו יהודי המקום באותו העניין אל הקנצלר הפרוסי רדנברג, לטענתם, אף-על-פי שמילאו את כל החובות האזרחיות לא נהנו משוויון זכויות שכן היו כפופים להגבלות בקניית בתי מגורים וברכישת אדמות לחקלאות, הקנצלר הבטיח לתקן את המעוות אך לא עשה דבר, פרנסי הקהילה חזרו ופנו לשלטונות בבקשות נוספות, כמו פטור ממס הגיוס (620 טאלר לשנה) ומן החוב של המס על הבשר הכשר מן השנים 1809-1815 אבל גם הבקשות האלה לא נענו.
ואולם חרף האכזבות נשארו יהודי א' נאמנים לשלטון הפרוסי, והעשירים שבהם אף שילמו לקופת המדינה מיזמתם 335 טאלר, צעירי הקהילה בגיל הגיוס התגייסו לצבא פרוסיה והקהילה המשיכה לשלם את חובותיה כסדרם, אף שלא מעטים השתמטו מן התשלומים הגבוהים. הקהילה הזמינה את הרב עקיבא אייגר מפוזנן לבוא ולשכנע את הסרבנים ולעזור ביישוב הסכסוך בינם ובין הנהגת הקהילה. ואכן, הרב אייגר הצליח להשכין שלום בקהילה. הסרבנים חזרו בהם והחליטו לשלם את חלקם, והרב השפיע גם על הבנקאי היהודי הרץ בר מברלין להעניק לקהילת א' הלוואה בסך 700 טאלר.
קהילת א' טיפחה את בית-העלמין שלה, גידרה אותו ושילמה את מס הקבורה כסדרו, גם בשנות המצוקה. בשנים 1817-1591 עמד המס הזה על 6 טאלר לשנה ואחר-כך הועלה ל-8 טאלר. חוק פרוסי חדש מסוף 1816 חייב לקבור את המתים כעבור 72 שעות מפטירתם (כדי למנוע קביעות רפואיות שגויות). החוק הזה חל כמובן גם על היהודים, אף שעמד בסתירה להלכה היהודית. קהילת א' לא התמהמה ופנתה לשלטונות בבקשה לפטור אותה מן הגזרה הזאת, אבל השלטונות דחו את הבקשה ותחת זאת הציעו לקהילה להקים בית-חולים נוסף (בקהילה היה אז רק הקדש שנועד לעניים) ולהשהות את המתים שם.
בשנת 1775 עלה באש בית-המדרש, והקהילה נדרשה למאמצים גדולים כדי לממן את בנייתו מחדש. משהושלמה הבנייה בשנת 1782 התברר שהבניין החדש היה צר מלהכיל את כל הלומדים. הרב ר' אריה לייב לוין-קארו "חריף" נחלץ לגייס תרומות מבחוץ, והודות למעמדו ולהשפעתו עלה בידו לאסוף את הסכום הדרוש. ב-1804 הושלמה הבנייה. בני קהילת א' טיפחו את לימודי היהדות. בשנת 1835 החליטה הקהילה להעסיק רב שני, שילמד בבית-המדרש. אגודת "בית-המדרש", שנהגה להתכנס שם ללימודים, מנתה בתקופה זו 56 חברים.
בשנת 1806 הצטמצמו חובותיה של הקהילה ל-13,000 טאלר, ובשנים 1855-1835 פחתו מ-12,000 טאלר ל- 6,450 טאלר, אבל רק ב-1872 סולקה יתרת החוב. ב-1838 הוערך רכושה של הקהילה ב-67,754.50 טאלר, והכנסתה השנתית היתה 2,097 טאלר. שכרו השנתי של רב הקהילה היה 336 טאלר, שכרו של רב-המשנה - 44 טאלר. מלבד השכר קיבלו שני הרבנים גם דירות מגורים חינם אין כסף. שכרם של 4 מורים שלימדו בבית-הספר היסודי היה 110 טאלר בשנה. משפחות שביקשו לעזוב את הקהילה חויבו לשלם "מס עזיבה" על-פי ערך רכושן, כדי לאפשר לקהילה לעמוד בהתחייבויותיה.
במגפת כולרה שפקדה את א' ב-1831 נספו 120 יהודים, והקהילה התקשתה לעמוד בתשלומים הגבוהים וזכתה להקלות מן השלטונות. ב-1833 מינתה ממשלת פרוסיה מושל חדש לנסיכות פוזנן, א' פלוטוול, ונתנה בידיו סמכויות נרחבות להנהיג רפורמה במעמדם של היהודים בנסיכות. צעדיו הראשונים היו להקל את נטל המסים והחובות ולבטל את האיסור על קניית בתי מגורים ואדמות חקלאיות.
תחת השלטון הפרוסי התקרבו יהודי א' אל התרבות הגרמנית, למדו את השפה הגרמנית ואף אימצו לעצמם שמות גרמניים כמו אורבך, הירשברג, גולדברג וכו'. בשנת 1835 עדיין היו בקהילת א' 133 ילדים (מתוך 296) שלא ידעו גרמנית, אבל בשנת 1841 כבר לא נותר בה אפילו ילד יהודי אחד בגיל 14 שלא שלט בשפה זו. גם השלטון מצדו היה מעוניין להפיץ את התרבות הגרמנית בקרב היהודים, והעירייה יזמה את הקמתו של בית-ספר יסודי משותף לילדי הפרוסים, הפולנים והיהודים, עם זאת, בקרב היהודים הבוגרים היה התהליך הזה איטי יותר ; בשנת 1851 טרם ידעו שליש מיהודי א' קרוא וכתוב גרמנית.
בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 התפרנסו יהודי א' בדוחק, בעיקר מרוכלות וממסחר זעיר, ואף מהברחות קטנות-היקף לרוסיה וממנה. בשנת 1846 ביקש רבה של קהילת פוזנן ר' עקיבא אייגר להחיות תכנית ישנה מ-1785 שהכין אחד משרי פרוסיה, להתיישבות יהודית חקלאית בנסיכות פוזנן, שלא יצאה אז אל הפועל, מבין יהודי א' נרשמו אז להתיישבות במסגרת התכנית הזאת 231 איש, בעיקר בעלי מלאכה וחייטים, פרוונים, שזרי טליתות), שהכריזו על נכונותם להיות לחקלאים בתקווה להיות לבעלי רכוש מקרקעין משלהם. ואולם אירועי 1848 שמו לאל את מימוש התכנית.
בימי מהפכת "אביב העמים" של 1848 נשארו יהודי א' נאמנים לשלטון, שעה שתושבי העיר הפולנים הצטרפו ברובם אל המורדים.
במחצית השנייה של המאה ה-19 התבססו רוב יהודי א' ומקצתם אף הגיעו לעושר מופלג, תהליך שהיה מלווה גם בהתערות חברתית ובכניסת היהודים לפעילות ציבורית. משפחות לוי וסמואלסון תרמו סכומי כסף גדולים לגרמניה המתאחדת וגם לעירם, הבנקאי לוי תמך בפיתוח התעשייה והתחבורה ואף מימן את סלילת מסילת הברזל טורון-אינוברוצלב-פוזנן, והקבלן אדולף סמואלסון, ממייסדי הבנקאות הגדולה בגרמניה, השקיע כסף רב במפעלי תעשייה ותחבורה בא'.
יהודי א' החלו לגלות גם מעורבות פוליטית; מבין 5 החברים היהודים בפרלמנט הגרמני היה אחד מא'. יהודים לא מעטים מילאו תפקידים בכירים במוסדות ציבור ובעירייה, ומהם שנבחרו למועצת העיר.
בתקופה זו למדו ילדי הקהילה בבית-הספר היסודי העירוני (המשותף לבני כל הדתות), והקהילה החזיקה בית-ספר ללימודי דת, שלמדו בו בעברית ; גם בבית-הספר הכללי התקיימו שיעורי דת לילדי ישראל, אבל בגרמנית. בית-הספר ללימודי הדת של הקהילה נועד בעיקר ליתומים או לילדי עניים, ואילו שאר ילדי הקהילה למדו לימודי דת בבית-ספר פרטי, שהיה קיים בקהילת א' שנים רבות. במחצית השנייה של המאה ה-19 הלך וגדל מספר הילדים היהודים בוגרי בית-הספר היסודי שהמשיכו בלימודיהם בגימנסיה ואף באוניברסיטה, ועוד לפני סוף המאה רבו בקרב יהודי א' בעלי המקצועות החופשיים. הרופאים ועורכי-הדין היהודים היו מקובלים גם על האוכלוסייה הגרמנית. עם זאת גברה דווקא בתקופה זו בקרב היהודים מגמת היציאה לערים גדולות בגרמניה וההגירה.
בשנת 1833 עלה על כס הרבנות בא' ר' יעקב צבי ב"ר גמליאל ממקלנבורג (נפטר ב-1865), שהתפרסם בספרו "הכתב והקבלה" (1864) ; אחריו כיהנו ר' אריה לייב קארו ; ד"ר דב בר שרגא פיליפסטאל, מחבר "נחלי דבש" ; ומ-1873 הרב יעקב כהן.
אף שקהילת א' נחשבה דתית-מסורתית באופיה, חדרו גם אליה בהדרגה תמורות וחידושים בסדרי החיים ובפולחן. בשנות ה-40 עודכן תקנון בית-הכנסת ; המתפללים נדרשו בין השאר להקפיד על התנהגות והופעה מכובדת ועל שקט בזמן התפילה. הרבנים השתדלו להחדיר את השפה הגרמנית כשפת הדרשות וחלק מן התפילות. ב-1836 הסתיימה בניית בית-הכנסת החדש, בעלות של 7,000 טאלר ; הסכום הזה מומן ברובו מתשלומי המתפללים, למעט 1,400 טאלר שנאספו מתרומות וממכירת מקומות הישיבה שנוספו בבית-הכנסת החדש. רק משפחות חסרות אמצעים, שידן לא השיגה לשלם את חלקן, לא שותפו במגבית הזאת.
גם בא', כבמקומות אחרים באזור, אירעו בתקופה זו מפעם לפעם התפרצויות אנטישמיות. בדרך כלל התייחסו השלטונות לאנטישמיות האלימה בחומרה רבה. בדצמבר 1881 עצרה המשטרה תושב פולני שניפץ שמשות בבית של יהודי, והוא נשפט לחצי שנת מאסר.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייסו צעירים יהודים רבים מא' לצבא הגרמני. מקצתם זכו באותות הצטיינות, והיו גם חללים יהודים. אחרי המלחמה, כשא' חזרה לגבולותיה של מדינת פולין העצמאית, עזבוה רוב היהודים ועברו לערים גדולות בגרמניה, או היגרו לארצות-הברית ; מקצתם עלו לארץ-ישראל.
על היהודים שנותרו בעיר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אין בידינו מידע. בספטמבר 1939 נכבשה א' בידי הגרמנים. ערב הכיבוש נותרו בא' 172 יהודים. הגרמנים החרימו את רכושם וגירשו את חלקם לגנייזנו (ע"ע), שנבחרה לשמש מקום ריכוז ליהודים. שאר יהודי א' גורשו לקרושוויצה. הגירוש החל באוקטובר 1939 והסתיים בדצמבר 1939. כעבור זמן קצר גורשו יהודי א' משני המקומות לרדום שבגנרל-גוברנמן.