ד' תמוז ה'תשע"ז

אלכסנדרוב ALEKSANDROW

עיר בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לודז'
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ-8,236

·  יהודים בשנת 1941: כ-3,500

·  יהודים לאחר השואה: 3 יהודים

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי עד 1918

אלכסנדרוב, נוסדה ב- 1818 כישוב של אורגים ותחילה יישבוה בעיקר מתיישבים גרמנים. ב- 1822 זכתה במעמד-עיר. כבר בשנים הראשונות לייסוד הישוב התחילו לזרום אליו יהודים מעיירות הסביבה, ובעיקר מלוטומיירסק. אולם בפקודת הנציב של מלכות פולין (ב- 1826) הורשו היהודים לגור ולקנות מגרשים באלכסנדרוב רק ברחובות: וארשאווסקה, ויאטראצ'נה וכיכר השוק.
עד 1822 השתייכו יהודי אלכסנדרוב לקהילת לוטומיירסק. אך בשנה זו הוקמה, ברשות הממשלה, קהילה עצמאית. ב- 1825 הוציאה הקהילה המקומית 3,300 זלוטי לבניין בית-מדרש, מקווה ודירה לרב. מלבד הרב, שכהונתו באלכסנדרוב אושרה רשמית בידי השלטונות ב- 1827, הזמינה הקהילה שני חזנים בשכר (אחד מהם - שמש וחזן). יש להניח, כי בית העלמין קודש עם הקמת הישוב. בשנים הראשונות לקיומה נאבקה קהילת אלכסנדרוב בקשיים כספיים, שנבעו גם מחובות שונים, כגון הספקת דונג לכנסיה קתולית ותשלום חוב ורבית עליו של הלוואה שלוותה לפני שנים קהילת לוטומיירסק. קהילה זו ביקשה להטיל חלק ניכר מתשלום החוב הזה על יהודי אלכסנדרוב, בטענה כי היהודים האמידים יותר של קהילת לוטומיירסק עברו לאלכסנדרוב יהודי אלכסנדרוב ערערו על כך לפני השלטונות, ובשנות ה- 30 למאה ה- 19 נענו בחיוב. אולם בינתיים גדל הגרעון של הקהילה באלכסנדרוב, הגיע ב- 1828 ל- 2,449 זלוטי, וב- 1830 ל- 3,096 זלוטי, ולא ניתן למלא את החסר אפילו על-ידי הגדלת המס על ברית-מילה, הקידושין, הקרקע בבית העלמין, ומס- השחיטה הגבוה במיוחד, שאושר על-ידי השלטונות. גם כשהטילה הקהילה ב- 1830 מס נוסף על כל 156 ראשי- המשפחה (עול שהכביד על רוב האוכלוסים העניים בלכסנדרוב), לא חוסל הגרעון. בשנות ה- 50 למאה ה- 19 היה איפוא מצבה הכספי של הקהילה בכל רע. ההכנסה מהמס הישיר ומההיטלים לא הספיקה לצורכיההוצאות השוטפות. לא נמצא אפילו מועמד לחכירת הכנסות-הקהילה. שלטונות הפלך הקציבו פעמים אחדות לקהילת אלכסנדרוב מענק של 30 רובל לסעד לעניים, והרי זו תופעה חריגה ביחס השלטונות דאז לקהילות היהודיות. ב- 1862 היתה הקהילה חייבת לבית-החולים היהודי בווארשה 70 רובל בעד ריפוי כמה יהודים בני אלכסנדרוב בשנים האחרונות, וידה לא השיגה לשלם את החוב. מצבה הכספי של הקהילה נשתפר רק בשלהי המאה ה- 19 ובראשית ה- 20, כשקבוצה קטנה של חרושתנים ויהודים עשירים יזמו ובנו (1901) בניין נאה של בית-כנסת, שהושלם ב- 1909. ביוזמתם הוקם גם בשנים האחרונות ערב מלחמת העולם ה-1 בנק יהודי באלכסנדרוב, שנתן הלוואות לסוחרים וליצרנים זעירים.
מצב כספי זה של הקהילה היה קשור, כמובן, במצבם החומרי הקשה של האוכלוסים היהודים באלכסנדרוב. רשימת משלמי- המס ב- 1830 מעידה על מצב זה. בין יהודי אלכסנדרוב היו הרוב בעלי-מלאכה- 35 חייטים, 7 קצבים, 9 אופים, 2 כובענים- פרוונים, 2 סנדלרים, 2 גלבים, 2 זגגים, 3 כובענים, שען, פחח, כורך ותופר-כפפות, וכן 22 שכירי-יום. במסחר עסקו 46 משפחות, ו- 26 מהן - במסחר הזעיר. בין בעלי המקצועות האחרים: מלמד, לבלר, עגלון, 3 מתווכים, 6 חוכרים. במחצית המאה ה- 19 הופיעו בין יהודי אלכסנדרוב אורגים עובדי-בית ושכירי-יום בטקסטיל. בראשית המאה ה- 20 כבר ניכר מעמדם בין העובדים הפעילים היהודים באלכסנדרוב. ב- 1849 נרשמו 13 עובדי-בית ופועלים בטקסטיל (8 אורגי-סרטים, 4 אורגים, מנפץ צמר-גפן 1), ואילו ב- 1921 פעלו באלכסנדרוב 196 מיפעלי-ייצור יהודיים, שבהם עבדו (מלבד 152 הבעלים ו- 47 בני משפחותיהם) 219 פועלים יהודים ו- 181 לא- יהודים. 127 ממיפעלים אלה היו מיפעלי טקסטיל. 46.1% מהם היו בתי-חרושת וסדנות לגרביים, ובהם עבדו 64.6% של כל פועלי הטקסטיל. אלכסנדרוב היתה איפוא לאחד המרכזים החשובים של תעשיית הגרביים בפולין. המיפעלים שבידי היהודים, להוציא כמה מיפעלים גדולים, היו לא-ממוכנים ברובם ונמנו עם סדנות-הבית. על כן כה רב בהם מספר הבעלים המועסקים ובני ביתם. תמורה זו במיבנה המקצועי של יהודי אלכסנדרוב לא השפיעה כלל לטובה על מצבם החומרי. מצבו של עובד- הבית היהודי ובעיקר - השכיר היהודי בסדנה קטנה, היה קשה לעתים ממצבו של בעל-הדוכן בשוק או הרוכל הנודד. זאת ועוד, המיפעלים הממוכנים של היהודים נמנעו מהעסקת יהודים, בין השאר - גם מפני שלא עבדו בשבת.
אלא שעלה בגורלו של הישוב היהודי הקטן והדל שבאלכסנדרוב להתפרסם כמרכז דתי חשוב של יהודי מרכז-פולין, החל במחצית השנייה למאה ה- 19, בעשורים הראשונים למאה ה- 20, ועד השואה בשנים 1939- 1945. תהילתה של אלכסנדרוב יצאה עם השתקעותה של שושלת אדמו"רים, שהתחרו תכופות בהצלחה עם שושלת גור המפורסמת, על ההשפעה בקרב החסידים בפולין המרכזית. האופי העממי של חצר- אלכסנדר הלם את תנאי-החיים של המוני העם באלכסנדרוב ובסביבה ואת הלכי-רוחם. ראוי להניח, כי בראשיתו של הישוב היהודי באלכסנדרוב, כשעדיין הקהילה כפופה לקהילת לוטומיירסק, כבר היה בה דיין- שוחט, ששימש גם, לפי המנהג, כחזן. ב- 1827 אישרו השלטונות את ר' ישראל רפפורט כרבה של אלכסנדרוב. ב- 1840 הוא עזב את העיירה, ובמקומו בא הדיין המקומי ר' חנוך הניך הכהן לוין. הוא שימש ברבנות עד 1856, ועבר לנובי דבור ואחר כך לפשאסניש. ב- 1856 עלה על כס-הרבנות באלכסנדרוב ר' יעקב יאנובסקי. ב- 1866 שב אל אלכסנדרוב ר' חנוך הניך כאדמו"ר של חסידי קוצק וגור, ומאז ועד 1924 שימשו כל האדמו"רים באלכסנדרוב גם כרבנים בעיירה. עם שובו של ר' חנוך הניך עלה כבודה של אלכסנדרוב והיא הפכה להיות מרכז של חסידות, ואף דחקה את רגלי גור. תכונותיו האישיות הועידו את ר' חנוך הניך למנהיגות. הוא למד תורה מפיהם של גדולי החסידות בפולין, ר' ש. בונים מפשיסחא, ר' מנדל מקוצק ור' איצ'ה מאיר מגור. אחר מות ר' איצ'ה מאיר בחרו חסידי גור כרבם את ר' חנוך הניך, ומאז נהרו בהמוניהם לאלכסנדרוב (בעיקר בחגים). מפורסמים היו סיפורי האגדות, המימרות והחידות של ר' חנוך הניך. הוא כתב בעברית יפה ושלח ידו גם בחרוזים. דברי- תורה שלו, הרוויים עממיות, נתפרסמו בפיוטרקוב ב- 1929 בשם "חשבה לטובה". ר' חנוך הניך נפטר ב- 1870. אחר מותו עבר מרכזם של חסידי קוצץ-גור מאלכסנדרוב אל מקומו של האדמו"ר החדש, היינו לגור.
כעבור שש שנים הפכה אלכסנדרוב למרכז של חסידות בזכות עצמה. השתקע בה מייסד שושלת אלכסנדר, ר' יחיאל דנציגר, בן ר' שרגא פייבל, רבה של גרוייץ. בחסידות הלך ר' יחיאל בדרכי ר' ש. בונים מפשיסחא, ובעיקר - בדרכי ר' ישראל יצחק מוורקי. אחר מות ר' בריש מביאלה יורשו של ר' ישראל יצחק מוורקי, בחרו חסידיו לרבם את ר' יחיאל. הם זרמו לחצרו באלכסנדרוב, אף על פי שהתנגד לכך. אולם, בהשפעת הרבנים ר' יהושע מקוטנו ור' חיים ואקס מקאליש הסכים סוף-סוף ר' יחיאל לנהל חצר. לפי מסורת פשיסחא וורקי היה לאדמו"ר של "הקטנים", ושיווה לזרם שלו בחסידות גוון עממי ודמוקראטי. כך אסר, למשל, לכנותו "הצדיק", "הרב" או "החסיד". כן אסר על השושלת ועל החסידים להתערב בעניינים פוליטיים. הוא נפטר ב- 1894. 16 שנה המשיך בדרכו, בנו, ר' ירחמיאל ישראל-יצחק דנציגר (1853- 1909). הוא נודע בעיקר במעשי-צדקה שלו, ובהחזרה למוטב של "התועים" בישראל. דברי-תורה שלו נאספו והוצאו לאור בחיבור "ישמח ישראל". לאחר מותו ללא-יורשים עלה על כס-האדמו"ר אחיו, ר' שמואל צבי, מחבר הספר "תפארת שמואל" (נפטר ב- 1924).
האופי המסורתי של הציבור היהודי באלכסנדרוב, ובעיקר השפעת חצר-אלכסנדר, מסבירים את האיחור בהופעתם בישוב של האירגונים היהודיים החילוניים, החברתיים והפוליטיים כאחד. אפשר לראות נבטים של הבונד בקופת העזרה ההדדית, שייסדו הפועלים ערב מלחמת העולם ה-1. בעת ובעונה אחת התחיל הרעיון הציוני, ובעיקר הזרם של המזרחי, להשפיע על מקצתם של חובשי בית-המדרש ובאי השטיבלך.
תמורה בחיים החברתיים-הפוליטיים של יהודי אלכסנדרוב באה בתקופת מלחמת העולם ה-1. על אף ההרס והתנאים החומריים הקשים הביא עמו הכיבוש הגרמני אפשרויות של פעילות גלויה למפלגות הפוליטיות, לאיגודים המקצועיים ולאירגונים חברתיים אחרים. ב"אולם התה" (הגשת ארוחות חינם) שנוסד ב- 1915 התרכזה הפעילות החברתית והתרבותית של הקבוצות המאורגנות הראשונות בבונד ובפועלי- ציון. ב- 1916 נוסדו סניפי המזרחי וצעירי-המזרחי. ב- 1917 נוסדה הסתדרות צעירי-ציון, שמקרבה נתגבשה אחר כך פועלי-ציון ימין.

סגור

בין שתי המלחמות

בתקופה שבין המלחמות שמרה אלכסנדרוב על אופייה כ"עיר הגרביים". מיפעלי-הגרביים באלכסנדרוב הצליחו להתחרות בהצלחה במיפעלים דומים בערים אחרות, ואפילו לעלות עליהם. לעומת זאת, ירדו ואפילו חוסלו (בעיקר בשנות המשבר 1929- 1931) ענפי טקסטיל אחרים, לפי שלא עמדו בתחרות, בתקופה הקשה של תעשייה זו, עם מרכזיה הגדולים יותר, כגון לודז', זגייז', פאביאניצה ועוד. רובם של פועלי-הגרביים היהודים (והם הוסיפו לשמור על הרוב בין היהודים המועסקים) עבדו בסדנות ידניות. פועל-גרביים בתעשייה הממוכנת קיבל בתקופות גאות בענף שכר 25- 30 זלוטי לשבוע (שכר נמוך יחסית לענפי טקסטיל אחרים), ובשנות המשבר לא עלה שכרו לשבוע על 10- 15 זלוטי. פועל ידני קיבל בשכר 12 שעות-עבודה ליום 8- 10 זלוטי לשבוע. אבל כאלה כן אלה לא קיבלו את שכרם במזומנים, אלא בתלושים לחנויות (ליד בתי-החרושת הגדולים), או ברישום-בספר, שישולם "לכשירחיב". ולא זו אף זו, היו תקופות של אבטלה עונתית וגם קבועה, הכרוכה במשבר, ולפי שרוב הפועלים הידנים לא היו מבוטחים, הגיעו עד פת לחם. לא שפר גם חלקם של בעל-הסדנה-הביתית, בעל-המלאכה במקצועות שמחוץ לטקסטיל והסוחר הזעיר- והלא אלה הרוב המוחלט של הציבור היהודי באלכסנדרוב. קבוצה גדולה למדי של בעלי אכסניות ומסעדות, שהתפרנסו משרותים לחסידים הבאים לחצר- אלכסנדר מכל קצוות הארץ, נהנו מהם רק בחודשי העונה, שכן שנה-שנה יצאה החצר ל- 2- 3 חודשים למקומות- המרפא, וכן הרבו לבקר בערים אחרות בשבתות.
כפי שאירע בישובי-יהודים אחרים בפולין, פקדה בין המלחמות גם את אלכסנדרוב התעוררות בחיים החברתיים-הפוליטיים ובחיי התרבות. חלק ניכר של המבוגרים ובני-הנוער מילאו את סניפי המפלגות הפוליטיות שקמו בשלהי מלחמת העולם ה-1, או בשנים הראשונות לאחר סיומה (מהבונד ועד אגודת ישראל והרביזיוניסטים). בהפגנות של האחד-במאי צעדו, בעיקר תחת דגל הבונד, 100- 150 מפגינים, ובבחירות לסנאט ב- 1928 זכה הבונד ב- 204 קולות. בעיקר היה הבונד באלכסנדרוב פעיל באיגודים המקצועיים, ובמיוחד בגדול שבהם - האיגוד המקצועי היהודישל פועליהגרביים. ב- 1929 הצטרפו אפילו לאיגוד זה מספר פועלים יהודים מענפים אחרים. לא פחותה היתה השפעתן של מפלגות השמאל הציוני באלכסנדרוב. פועלי-ציון שמאל, צעירי-ציון, התאחדות ופועלי-ציון ימין. ב- 1925 התאחדו שלוש האחרונות למפלגה אחת. האופי המסורתי-החסידי של הישוב גרם לכך, שהמזרחי והפועל-המזרחי היו באלכסנדרוב למפלגות גדולות יחסית (בשנות ה- 30- כ- 150 חברים). אירגוני הרביזיוניסטים ובית"ר פעלו באלכסנדרוב החל ב- 1928. פעילות ערה ציינה את כל האירגונים הציוניים באלכסנדרוב, לכולם היו קבוצות-הכשרה משלהם, ובמעונותיהם פעלו חוגים לדראמה וספריות. ניכרה באלכסנדרוב במיוחד פעילותו של החלוץ (נוסד בסוף שנות ה- 20) שכינס בקבוצות- ההכשרה שלו חברי אירגונים ציוניים שונים. אגודת-ישראל (ובעיירת-פועלים באלכסנדרוב-גם פועלי אגודת ישראל) נתבססה על חסידי גור, והתחרתה תכופות בחסידי אלכסנדר, השליטים בעיירה.
בוועד-הקהילה שלטו בתקופה זו החסידים והמזרחי. בבחירות 1924 נבחרו לוועד-הקהילה. המזרחי- 2, אגודת- ישראל - 1, חסידי אלכסנדר- 1. בשנים הבאות זכתה אגודת-ישראל לרוב בוועד-הקהילה. נציגי המפלגות הדתיות פעלו גם במועצת העירייה באלכסנדרוב. המאניפולציות של השלטונות בבחירות השפיעו לרעה בקביעת נציגות זו דווקא. בבחירות הראשונות למועצת העירייה (1928) נבחרו 6 יהודים (לעומת 11 גרמנים ו- 7 פולנים): 3 חסידי גור, סוחאצ'ב וראדומסק, 1 -המזרחי, 1 - בעלי-מלאכה דתיים, ורק נציג 1 של פועלי-ציון.
ממוסדות-החברה החשובים באלכסנדרוב בתקופה שבין המלחמות ראוי להזכיר קופת גמילות-חסדים, שנוסדה ב- 1935, ותמכה בסוחרים זעירים ובעובדי-בית בהלוואות בריבית נמוכה. ב- 1926 נוסדה חברה לינת-חולים, ששרתה ב- 1936 כ- 900 עניים הזקוקים לעזרה רפואית, וכן ערכה קייטנות לילדים.
מוקד חיי התרבות והרוח של הישוב בתקופה שבין המלחמות הוסיפה להיות חצר-אלכסנדר, מרכז החסידות הזאת בפולין. אחר מות ר' שמואל צבי (1924) עברה המנהיגות אל בנו, אחד האדמו"רים הדגולים בתקופה זו, ר' יצחק מנחם מנדל דנציגר (1875- 1943), נצר אחרון לשושלת. הוא ריכז סביבו את "הקטנים" פשוטי-העם וכן תלמידי-חכמים. מפליא היה בבקיאותו ומביא לפי הזכרון פרקים שלמים מהירושלמי, מהמדרשים ומהזוהר, אך בעת ובעונה אחת ניחן בסובלנות מתונה. שלא כבני שושלת גור התרחק מהפוליטיקה. רק בסמוך למלחמת העולם ה-2 התחיל לשתף-פעולה עם אגודת-ישראל, בעיקר בתחום החינוך הדתי (בתי הספר יסודי-התורה ובית-יעקב). בימיו פעלו באלכסנדרוב כ- 25 שטיבלך. בבית-המדרש הגדול שליד חצרו למדו כמה מאות בחורים בישיבה "בית-ישראל", על שם האדמו"ר ר' ירחמיאל ישראל יצחק. בימי האדמו"ר ר' יצחק מנחם מנדל נפתחה פנימייה ליד הישיבה, כדי שלא ייאלצו הבחורים לאכול "ימים". מבחר דברי-תורה של אחרון האדמו"רים בשושלת, "עקדת יצחק", נתפרסם בדפוס והופיע במהדורה ב' ב- 1953. כמה וכמה חסידים ותלמידי-חכמים מבני אלכסנדרוב ומקצתם של מבקרים בעיירה, הוסיפו תפארת לחצר- אלכסנדר. בבקיאות רבה הצטיין ר' מנשה פריימן, שהיה רושם דברי-תורה של האדמו"רים, החל בבעל "ישמח ישראל" ועד האחרון בשושלת. בישיבה לימדו נודעים בתורה כר' משה שמעון סקירניביצר, ומשה ונגרובר. בהנהלת הישיבה כיהנו תלמידי חכמים כמנשה פריימן הנ"ל וכן אחיו של האדמו"ר האחרון, ר' אברהם חיים דנציגר. ראוי להזכיר את שמו של ר' אברהם יוסף פישר, בעל "פורת יוסף" ואת רבה האחרון של הקהילה, ר' יצחק מאיר זינגר.
ראוי לציין, כי ב- 1924 הופרדו כהונת הרב הרשמי באלכסנדרוב מאישיותו של האדמו"ר, ועד מלחמת העולם ה-2 שימש ברבנות באלכסנדרוב חתנו של האדמו"ר בחצר אלכסנדר, ר' יצחק מאיר זינגר. מראשית המאה ה- 20 כיהן 40 שנה כרב-מטעם ר' יוסף פיינר. מתגורר היה בלודז', ותקופה מסויימת (לאחר מלחמת העולם ה-1) שימש כרב צבאי בדרגת אלוף-משנה. התקופה שבין המלחמות היתה גם תקופת פריחה של מוסדות התרבות החילוניים באלכסנדרוב. מסיבות מובנות צעד בראש בית הספר של המזרחי (נוסד ב- 1918; כעבור שנים אחדות למדו בו כמה מאות ילדים), והחדרים המתוקנים, שנוסדו אחר כך יסודי-התורה ובית-יעקב לבנות. מוסדות התרבות החשובים היו הספריות, והגדולות שבהן. הספרייה ליד "ארבעטער-היים" של פועלי-ציון ימין, והספרייה על שם ב. גרוסר, השייכת לבונד. בבונד פעל גם חוג לדראמה, הגדול באלכסנדרוב. זמן מה פעלו בחוג זה גם חברי מפלגות אחרות. באלכסנדרוב היה קיים בית-תרבות (קולטור-הויז), ובו נוסדה ב- 1926 אגודת הזמיר, שהפעילה חוגים לדראמה ולמוסיקה.
האיגוד הראשון לתרבות הגוף ולספורט נוסד ב- 1915, ושמו "טורן-פראיין". בין המלחמות נוסדו עוד איגודים, ובהם בעיקר ענפי כדורגל והתעמלות. מכבי- ליד התאחדות וגורדוניה; הפועל - ליד פועלי-ציון ימין; "שטערן" - ליד פועלי ציון שמאל; "מארגנשטערן" - ליד הבונד.
 

השואה

ביום צאתם של השלטונות הפולניים מאלכסנדרוב (5.9.1939), ברחו היהודים בהמוניהם לעבר לודז'. בין הנמלטים משפחות שלמות, אפילו מטופלות בילדים קטנים, נושאות מטען-יד בלבד. משיצאו היהודים את העיירה, בזו האספסוף המקומי (פולנים וגרמנים) את חנויות היהודים ואת דירותיהם. צבאות הגרמנים נכנסו לאלכסנדרוב ב- 7.9.1939. בו ביום, וכן ב- 11.9, רצחו כמה יהודים; אחד מזדונסקה וולה, שניים שבאו מלודז' ואחד מבני המקום. למחרת בואם, הציתו חיילים גרמנים ופולקסדויטשים את בית-הכנסת הגדול. כמה יהודים קשישים שנשארו במקום באו אל מקום הדליקה, ואחד מהם, ברל וייס, קפץ לבית האחוז להבות והצליח להציל כמה ספרי- תורה. בינתיים הגיעו למקום בני-נוער גרמנים, לקחו מידיו את ספרי התורה, השליכו אותם לארץ, אילצו אותו לדרוך עליהם והפליאו בו מכות. באותה שעה עברו הגרמנים לבתי יהודים, וציוו על כל בעלי ספרי-תורה לשרוף אותם בכיכר שליד בית-הכנסת. מוטל הוכמן סרב לציית לפקודה. הגרמנים הוציאוהו לרחוב, כדי להרגו. בעודו אומר וידוי, השתדל למענו מכר, פולקסדויטש מאנשי המקום. הגרמנים נענו לו. איש אחר, אברהם לייביש לוין ביקש להציל ספר- תורה אחד מהאש, ועל כך הוכה ומת מפצעיו כעבור שבועות אחדים.
ההתעללות ביהודי אלכסנדרוב גברה בעיקר בחגים, ופגעה יותר ביהודים דתיים. ביום שבת אחד הוציאו הגרמנים לרחוב את כל היהודים-הגברים , ירקו בפניהם, העליבו אותם, גזזו את זקניהם של הישישים. בראש-השנה ת"ש היו הוצאות להורג. הקרבנות היו יהודים שחזרו לאלכסנדרוב לאחר כיבוש לודז' בידי הגרמנים ובדרך ארבו להם בני-נוער גרמנים. היהודים הואשמו בריגול, ו- 50 מהם נעצרו. הם נכלאו בבית-סוהר זמני, בבניין תחנת-הכוח לשעבר בחצר העירייה. מלבדם היו בבניין כ- 150 פולנים אסורים. ימים אחדים הועסקו יהודים אלה בעבודות-כפיים קשות. באלכסנדרוב דראש-השנה (14.9) הוצאו 23- 25 מהם לבית-העלמין, נקשרו בחבל אחד ונורו. ביניהם נפלו גם שני בניו של השוחט המקומי ויינברג, לייבל שמואלביץ' ויהושע ז'ארנובסקי בן השבעים. מספרים, שז'ארנובסקי קרא לפני מותו, כי מיתה משונה תבוא על הגרמנים, אך פולין לא תאבד. הגופות נקברו בקבר משותף בידי שאר האסירים היהודים, שהובאו גם הם לבית-העלמין, והיו בטוחים כי עתה בא תורם. אבל הגרמני שניהל את ההוצאה להורג לא המשיך בהריגה, וייתכן כי הועילה כאן השתדלותו של הפולקסדויטש זיגמן (הוא השכיר לפני המלחמה את המעון לבונד). יחד עם "אריים" אחרים הסתכל בחזיון מעל חומת בית-העלמין. אחד האסירים-הקברנים היהודים ביקש ממנו להשתדל אצל הגרמנים כי יחונו את השאר. ביום ב' של ראש-השנה או למחרתו, הוציאו הגרמנים עוד 6 יהודים וירו בהם. בין הנופלים היו: יהושע וסרמן, משה ראביצקי וליכטנבוים, בעל בניין-השוק בקאליש. שאר האסירים היהודים, כ- 15 מספרם, כרו מינהרה מתא-המעצר ונמלטו. ביום-הכיפורים פרצו חיילים גרמנים (או שוטרים) ופולקסדויטשים לבתי היהודים וחטפו גברים לעבודה. החטופים נצטוו לסתום את חפירות-המגן, לטאטא את השוק ואת הרחובות. יהודים שנתפסו בשעת תפילה, נצטוו לעבוד כשטליתותיהם עליהם, ולהשתמש גם בטליתות לאיסוף אשפה. ההתעללות לא נפסקה גם בשעת העבודה.
בראשית נובמבר 1939 נאסרו כמה יהודים ופולנים, הוכו באכזריות והוסעו למחנה הריכוז ראדוגושץ' שליד לודז' חיסול חצר האדמו"ר פגע קשה ביהודי אלכסנדרוב. האדמו"ר עצמו, ר' יצחק מנחם מנדל, חשש מרדיפות הגרמנים, שכבר חיפשו אותו, ונמלט ללודז', ומשם לווארשה. זמן מה הסתירו אותו החסידים באוטבוצק, ליד וארשה. כשהגיע לגיטו וארשה, טרחו להצילו מגירוש על-ידי העסקתו בסדנת סנדלרים. באחד הסלקציות שולח יחד עם בני ביתו למחנה ההשמדה בטרבלינקה (1943, כמשוער). חצר האדמו"ר באלכסנדרוב פורקה בחודשים הראשונים לכיבוש. הגרמנים אילצו את היהודים לפרק את כל בנייני העץ - בית האדמו"ר, בית המדרש, הישיבה, הסוכות- ולחטוב את העצים להסקה. חלק נוצל להסקת מטבחי-השדה של הגרמנים, וחלק נמכר לאוכלוסיה ה"ארית". נוצרים רבים סרבו לקנות עצים שמקורם בקודש. פורקו גם יסודות הלבינים, וכל השטח נחרש. עוד בשעת פעולות-המלחמה החביאו היהודים את ספרי-התורה במרתפו של האדמו"ר. בשעת פירוק הבניינים הצליחו היהודים העובדים שם לשחד את הגרמנים ב- 500 זלוטי, ולהוציא את ספרי התורה, שמקצתם כבר חוללו. ספרי-התורה אלה הוחבאו בבית-העלמין היהודי, באהלו של ר' חנוך הניך. בחצר האדמו"ר היתה ספרייה גדולה, ובה כתבי-יד יקרי- ערך ודפוסים עתיקים. היה שם, למשל, התנ"ך הראשון שנדפס בוונציה בדפוס דניאל בומברג בשנת 1516/17, וכן כתב-יד של ספר הגלגולים לר' שלום שרעבי ואחרים. ספרים יקרי ערך הוציאו הגרמנים לרייך, ואת השאר שרפו. במקומה של חצר האדמו"ר אמרו השלטונות להקים מועדון קצינים.
גזל הרכוש היהודי נמשך בלי הפוגה. החיילים, השוטרים והפולקסדויטשים היו פורצים לבתי היהודים, כביכול לשם חיפוש נשק, גזלו מצעות, בגדים, חפצי-ערך, מכל הבא ליד. כל כמה ימים דרשו השלטונות הגרמניים מהיודנראט מס- כיבוש חדש וגבוה יותר והיטלים חדשים. הרב הנוך אלתר קיבל על עצמו את התפקיד הקשה של יושב-ראש היודנראט, מרצונו, מתוך רגש אחריות (כפי שנאמר בעדויות שלאחר המחלמה). ב- 10.10.1939 זומנו כל תעשייני הגרביים היהודים ונצטוו להפעיל את בתי-החרושת, לאחר שייקבעו בהם קומיסארים גרמנים. כשנכנס הייצור למסלולו התקין, סולקו הבעלים היהודים. כעבור זמן מועט נסגרו בתי-החרושת. בראשית דצמבר 1939 התחילו מתהלכות שמועות על גירושם הצפוי של יהודי אלכסנדרוב. משנשאלו על כך הפקידים הגרמנים, הכחישו את הידיעה. אך השמועות לא נפסקו. ב- 24.12.1939 הביאו אנשי היודנראט לשלטונות את מס- הכיבוש החדש, 4,000 מארק, ביקשו כי הגירוש יידחה לפחות עד האביב, והציעו להקים רובע קטן (שתי סימטאות), שבו יוכלו לחיות בינתיים יהודי אלכסנדרוב. הגרמנים לא הסכימו להקמת הרובע, אך הבטיחו כי היהודים יישארו במקום.
ב- 27.12.1939 גורשו יהודי אלכסנדרוב לגלובנו, בתחום הגנראל- גוברנמנט. עם שחר נצטווה היודנראט, כי בשמונה בבוקר יהיו כל היהודים מוכנים לעזיבת העיירה. חברי היודנראט נחפזו מבית לבית, להביא את הבשורה. בשעה שנקבעה התכנסו כל היהודים בכיכר השוק. היהודים נצטוו למסור לגרמנים את מפתחות הדירה, בצרוף פתק ועליו שם הבעלים והמען. בקור עז, בליווי משמר גרמני חזק יצאו כ- 3,000 יהודים לדרך, נושאים מיטען דל, חרדים לגורלם. בלילה הגיעו לגלובנו. בדרך קפאו למוות שניים או שלושה תינוקות. בגלובנו נאלץ כל איש לחפש לו מחסה. יעקב הירש, שלא עלה בידו למצוא לו קורת-גג, קפא בלילה ההוא ומת. בשעת האקציה סייע יו"ר היודנראט, הרב הנוך אלטער, לחולים ולתשושים, וחיזק את ידי הכול בדברים מעודדים.
חלק מיהודי אלכסנדרוב נשארו בגלובנו, וגורלם היה כגורל בני- המקום. אולם רבים הצליחו להגיע למקומות אחרים בגנראל- גוברנמנט. במחצית 1940 הגיעו מספר יהודים מאלכסנדרוב לטומא- שוב-מאזובייצקי, לעיירות בנפת גרוייץ, ללוביץ', לסקיירנייוויצה, לעיירות בנפת סוחאצ'ב-בלוניה וגם לווארשה. העתון הנאצי "דויטשה לודזר צייטונג" הודיע ב- 30.12.1939, כי "טוהרה" מיהודים העיר אלכסנדרוב- "מבצר היהדות", שבה פעל "הצדיק בעל המופת", שנמלט לפני שבועות אחדים. לאחר גירוש היהודים ציוו השלטונות הגרמניים לחרוש את בית-העלמין היהודי ולהפכו לפארק. באלכסנדרוב נותרו 3 יהודים. שהיו דרושים לגרמנים.
הפולניה ואנדה בורובסקה, בת מסגר, תושבת אלכסנדרוב הצטיינה באומץ-רוח ובנכונות ההקרבה שלה במתן עזרה ליהודי אלכסנדרוב הנרדפים. היא הצילה מגיטו וארשה שלושה ילדים של משפחת גולדברג מאלכסנדרוב, מצאה להם מקלט בצד ה"ארי", וטיפלה בהם עד תום המלחמה.