כ"ו תשרי ה'תשע"ח

טלומאץ' TLUMACZ

עיר בפולין
מחוז: סטאניסלאבוב
נפה: טלומאץ'
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:

·  בשנת 1941: כ- 5,946

·  יהודים בשנת 1941: כ- 2,134

·  יהודים לאחר השואה: כ- 30

תולדות הקהילה:
הישוב היהודי מראשיתו

הידיעה הראשונה על טלומאץ' היא 1213. מעמד של עיר הוענק לה, כנראה, בראשית המאה ה- 15. במאה ה- 17 סבלה מפלישות הטאטארים, הקוזאקים וההונגרים. בגלל ההרס שנגרם לה שוחררה טלומאץ' ב- 1625 ממיסים ל- 15 שנה, וב- 1661 נשארו בה בסך-הכול 3 משפחות. נראה שהתפתחותה חזרה ונתחדשה, במאה ה- 18, כאשר האיזור שקט יחסית. ב- 1765 היו בה 161 בתים. ב- 1772 עברה טלומאץ' לשלטון אוסטריה. ב- 1839 הוקם בה בית-חרושת גדול לסוכר שהעסיק 1,000 עובדים. בית-חרושת זה פשט את הרגל חמש פעמים, עבר מיד ליד ונסגר סופית ב- 1876. ואולם על אף כשלונו תרם בית-חרושת זה רבות לפיתוח העיר והסביבה, בעיקר בשל סלילת דרכים טובות וייבוש ביצות. ב- 1919 נכון בטלומאץ' שוב שלטון פולין. הידיעה הראשונה על יהודים בטלומאץ' היא מ- 1592. באותה שנה חכרו שני יהודים, מאיר ואברהם, את טחנות-הקמח והכנסות עירוניות אחרות. במאה ה- 17 נהרס היישוב היהודי, אך התחיל להתפתח שוב במאה ה- 18. על חיי היהודים במאה זו אין בידנו ידיעות. כביתר ערי הסביבה כן עסקו כנראה יהודי טלומאץ' במסחר ובמלאכה. הקהילה היתה כפופה אז לקהילת טישמייניצה הסמוכה. כשעברה טלומאץ' לשלטון אוסטריה הוכבד עול המיסים על היהודים. ב- 1785 נוסד בה בית-ספר מיסודו של הרץ הומברג, שנסגר יחד עם בתי-ספר אחרים מסוגו ב- 1806. יהודי טלומאץ' התקיימו באותה תקופה ממסחר ומלאכה; כמעט כל המסחר הסיטונאי והקמעונאי היה אז בידיהם. גם המלאכה, להוציא את ענף הבנין, היתה כולה בידיהם. בית-החרושת לסוכר, הנזכר לעיל, שהתקיים קרוב ל- 40 שנה, תרם אף הוא בעקיפין לשיפור מצבם של היהודים במסחר ובמלאכה. בסוף המאה ה- 19 חוברה העיר בקו צדדי למסילת-הברזל בין סטאניסלאבוב לטארנופול ושינוי זה הביא לריבוי הפרנסות בה. בתקופה זאת ריכזו היהודים את התוצרת החקלאית של הסביבה ושיווקו אותה למרכזים הגדולים בגאליציה. הם קיימו חנויות בעיר, ובימי שוק שחלו בימי ד' בשבוע, אף דוכנים. בעלי-המלאכה התארגנו אז ב"יד חרוצים". כדי להקל על מצב התעסוקה של הנשים, הקים ה"הילפספאריין" שבווינה תעשיית-בית לנשים בעיקר( תורענל) של ריקמה וסריגה והעובדות בו, כ- 200 במספר, השתכרו ביו 6 ל- 10 כתר בשבוע. בין מפעלי התעשייה הזעירה שהיו במקום יצויינו: טחנת-קמח, מיבשלת-בירה, מפעל צינורות מלט לבארות מים, תעשייה ביתית של ריבות ובית-דפוס של אהרן וינטרפלד, שהדפיס בכל השפות שהיו נהוגות בסביבה: אידיש, פולנית, אוקראינית, גרמנית ועברית. זמן מה הודפס בו עיתון ביידיש מסטאניסלאבוב ועיתון פולני מקומי. בסוף התקופה היו בטלומאץ' גם בעלי מקצועות חופשיים יהודים: עורכי-דין, רופאים, מורים בגימנסיה ופקידים בשלטון המקומי. ב- 1904 הוקמה בטלומאץ' על-ידי הציונים "קופת גמילות חסדים", שמנתה ב- 1913 472 סוחרים, 133 בעלי-מלאכה, 22 בעלי מקצועות חופשיים ו- 30 אחרים. בראשית המאה ה- 20 התחילה הגירה של יהודי טלומאץ' לארצות-הברית. הגירה זו גברה בשנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. ההגירה נמשכה גם לאחר המלחמה, עד שצומצמה ב- 1924. עד ראשית המאה ה- 19 לא היה לקהילת טלומאץ' רב משלה והיא נזקקה לרבני טישמייניצה הסמוכה. הרב הראשון בטלומאץ' ידוע לנו הוא ר' שמואל מרגליות, שישב בה ב- 1810. ב- 1820 כיהן בה כרב ר' גרשון אשכנזי בעל "עבודת הגרשוני", שעבר ממנה להורודנקה ולאחר-מכן לקולומיאה. באמצע המאה ה- 19 שימש בה רב ר' צבי-הירש גייזלר. לאחר מכן, כנראה מראשית שנות ה- 60 של המאה ה- 19, ישב על כס הרבנות ר' משולם-זושא אויערבך, מצאצאי ר' זושא מאניפולי. הוא כיהן ברבנות עד שנפטר ב- 1882. ביוזמתו הוקם קלויז מיוחד שנקרא על שמו. אחריו בא ר' צבי-הירש שטיינברג, שעבר מטלומאץ' לז'שוב. מ- 1897 ועד לאחר גמר מלחמת-העולם הראשונה ישב על כס הרבנות ר' יצחק ציף, שהיה פעיל מאוד בכל תחומי החיים של הקהילה, תמך בציונות וניסה לחדש את פני החדרים ברוח הזמן. בין בתי-התפילה שהיו במקום יצוינו בית-הכנסת הגדול ולידו בית-הכנסת של החייטים, שני בתי-מדרש, הקלויז של חיים-מלך. הקלויז של חסידי אוטיניה והקלויז של ר' זושא הנ"ל. בין למדני העיר בני המאה ה- 19 יש למנות את ר' יחיאל פישל קסטלמאן, שעלה ב- 1850 לארץ-ישראל עם אשתו וילדיו והתיישב בצפת, ממנה יצא כשליח ארץ-ישראל לכורדיסטאן כדי לקרב את יהודיה לארץ-ישראל. הארגון הציוני הראשון בטלומאץ' הוקם ב- 1897 ושמו היה "תקוות ישראל". ב- 1906, לאחר שיסד את "קופת גמילות חסדים", עלה בידי הארגון לבחור את נציגיו לקהילה, ואחד מחבריו יעקב איינזליכט, נבחר כסגן-ראש הקהילה. ליד ההסתדרות הציונית הוקם איגוד נשים "רחל". ב- 1908 עלה הציוני הראשון מטלומאץ' ארצה, והוא הסופר-המבקר שלום שטרייט שהיה ב- 1922 ממייסדי כפר מל"ל. ב- 1908 הוקם סניף של פועלי ציון ומנהיגו, שמואל איינזליכט, היה חבר המערכת של עיתון התנועה "דער אידישער ארבייטער" שהופיע בווינה. ב- 1909 קם ארגון-פועלים נוסף שהיה מקורב ל-ז'.פ.ס. (המפלגה הסוציאליסטית היהודית). ב- 1912 נסגר הסניף של המפלגה הזאת על-ידי השלטונות והיא חזרה ונתארגנה מחדש ב- 1917. בראשית המאה ה- 20 הוקם בית-ספר מיסודו של הבארון הירש. בית ספר זה נוהל על-ידי פאביאן אורמאן מחוגי המתבוללים. לבית-ספר זה אף נרכש בניין מיוחד. ב- 1906 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה ברורה", ובו למדו באותה שנה 77 תלמידים. בנוסף לחדרים המסורתיים הוקם "תלמוד תורה". ב- 1918 נפתחה במקום גימנסיה כללית, וכשליש מתלמידיה היו יהודים. ביוזמתם של ארגונים ציוניים פעלו חוגים לדראמה, ספריה ומועדון "טוינבי-האלה". לאחר שכבש הצבא הרוסי את טלומאץ' באוגוסט 1914, השתוללו בה הקוזאקים במשך כמה ימים, שדדו, בזזו את בתי היהודים, גררו את הגברים לעבודות-כפייה ואנסו נשים. ב- 1915 חזרו צבאות אוסטריה לזמן-מה העירה, והיהודים קיבלו אותם בתהלבות. כעבור ימים אחדים שוב כבש הצבא הרוסי את טלומאץ', ולאחר זמן קצר גורשו כל הגברים היהודים מגיל 10 עד 70 מן העיר, רובם לזלוצ'וב ומיעוטם לזבורוב. אמנם הותר למגורשים לחזור לביתם, אבל אז הפרידה החזית בין זלוצ'וב וטלומאץ'. לאחר תלאות רבות הצליחו היהודים לחצות את קוי-החזית ולחזור לעירם, בה מצאו את בתיהם שדודים. התרוששותם של כלל התושבים הגיעה עד לידי כך, שלא נמצאו תורמים לצדקה ולעזרה הדדית. בזמן הרפובליקה האוקראינית המערבית הוקם בטלומאץ' ועד לאומי יהודי שבראשו עמד ד"ר הנדלר. איכרי הסביבה ניסו לפרוע פרעות ביהודים, אולם הפוגרום נמנעו בהשפעתו של עורך-דין אוקראיני מקומי, ד"ר איוואן מאקוך, שהיה חבר הממשלה האוקראינית. גם בעת המלחמה בין פולין וברית-המועצות, כאשר בעיירות הסביבה השתוללו צבאות פטלורה, שקטה העיר תודות להשפעתו של ד"ר מאקוך. בזמן שלטון פולין נבחר מאקוך מרשימת בלוק המיעוטים לסנאט הפולני ושיתף פעולה עם יצחק גרינבוים

סגור

בין שתי המלחמות

משנכון השלטון הפולני בעיר היו מרבית יהודי טלומאץ' חסרי רכוש. בתים רבים היו הרוסים-למחצה. לעזרת הקהילה נחלצו הג'וינט ויוצאי טלומאץ' בארצות-הברית. בתקופה הראשונה היגרו גם רבים מיהודי טלומאץ' לארצות-הברית. בעזרת הכסף שהגיע מחו"ל הוקם קואופרטיב צרכני יהודי בשם "קונסום". באותה תקופה עמדו היהודים בתחרות קשה עם הקואופרטיב האוקראיני "מאסלו-סויוז", שריכז את התוצרת החקלאית בסביבה. גם חנויות אחרות של פולנים ואוקראינים שהוקמו באותה זמן התחרו בסוחר היהודי. לשם סיוע לסוחרים ולבעלי-מלאכה נוסדו שני מוסדות כספיים יהודיים: "קופת האשראי השיתופית" ו"קופת גמילות חסדים". בראשון היו ב- 1925 172 חברים: 106 סוחרים זעירים - 28 בעלי-מלאכה - 12 סוחרים ותעשיינים - 12 חקלאים ו- 19 אחרים. באותה שנה נתנה קופה זו 338 הלוואות בסך כולל של כ- 40,000 זלוטי. "קופת גמילות חסדים" פעלה בעיקר בסוף שנות ה- 20, וב- 1929- 1930 נתנה הלוואות בסך כולל של כ- 50,000 זלוטי. בשנות ה- 30 נחלשה פעולתה וב- 1934- 1935 העניקה 14 הלוואות בלבד, בסך כולל של 13,470 זלוטי. מבין הזרמים הציונים פעלו הציונים הכלליים, ההתאחדות (נוסדה ב- 1923), פועלי ציון שרובם מטעם הפלג השמאלי, הרביזיוניסטים, המזרחי והציונים הראדיקאלים. פועלי ציון שמאל לא הוכרו על-ידי השלטונות ולכן פעלו בשם "ספריית בורוכוב". הראשונה מבין תנועות-הנוער היתה השומר הצעיר, שנוסדה ב- 1919. רבים מחבריה עלו ארצה באותה שנה והיו בין מייסדי בית-אלפא. אחד מהם, דוד דירינגר יצא ללימודים באיטליה, התמחה בתרבות האטרוסקית ושימש פרופסור באוניברסיטת פירנצה. ב- 1938 עבר לקיימברידג' שבאנגליה והורה שם אפיגראפיה עד 1968. הוא הקים מוזיאון פרטי משלו והעבירו לישראל; אוספו שוכן במוזיאון רמת-אביב. השומר הצעיר הוסיף להתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. ב- 1926 הוקם קן בית"ר שריכז רבים מפורשי השומר הצעיר. ובשנות ה- 30 - "ברית החייל". ב- 1927 התארגן סניף "אחוה" שהפך לאחר-מכן להנוער הציוני. ליד מפלגת פועלי ציון - שמאל הוקם ארגון נוער "יוגענט" וליד המזרחי - הפועל המזרחי והחלוץ המזרחי. תוצאות הבחירות לקונגרסים הציונים ציונים פועלי הרביזיוניסטים ציונים השנה כלליים המזרחי התאחדות ציון מפלגת המדינה ראדיקאלים 1927 37 44 36 3 3 33 1931 132 95 136 84 - 1933 185 105 167 41 144 1935 274 80 163 77 - 1939 100 30 - 13 - לכול המפלגות היהודיות שפעלו בפולין, להוציא את אגודת ישראל, היו סניפים בטלומאץ'. חסידים מזרמים שונים בגאליציה פעלו במסגרת "מחזיקי הדת" ולצידם המתבוללים. שני הזרמים האלה לחמו יחדיו על השלטון בקהילה ועל הייצוג היהודי בעיריה. על בסיס ה-ז'.פ.ס. הוקם הבונד. הוא הפעיל איגוד מקצועי ועסק בהנחלת תרבות יידיש. למפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגאלית השתייכו רבים מצעירי טלומאץ'. במנהיגות מפלגה זו שבאיזור סטאניסלאבוב בלטה רחל מארק בת טלומאץ', שישבה שנים רבות בבתי-כלא פולניים ובתקופה הסובייטית הוקם מוזיאון על-שמה בסטאניסלאבוב. בבחירות לעיריה התפצלו קולות היהודים. למן הפיכתו של פילסודסקי השתתפו הציונים ברשימת הממשלה (הסאנאציה), פועלי ציון שמאל הקימו גוש עם האוקראינים ואילו החוגים המסורתיים (המתבוללים והדתיים הקיצוניים שכונו "קליקה") - עם המפלגה הפולנית הלאומית (האנדקים). כסגן-ראש העיר כיהן שנים רבות יהודי שנבחר מרשימת הסאנאציה. ב- 1924 נבחרו לעיריה 4 יהודים, מהם שניים מהרשימה הפולנית , "ציוני כללי" אחד וחבר "פועלי ציון שמאל" אחד. בבחירות לקהילה היו שקולים יחסי-הכוחות שבין הציונים על כל מפלגותיהם ובין ה"קליקה". בבחירות ב- 1924 ניצחו הציונים ונציגם נבחר כראש הקהילה. בבחירות ב- 1928, שבהן הצביעו 373 איש מתוך 401 בעלי זכות-בחירה היו התוצאות שקולות. נבחרו 2 ציונים כלליים, 1 איש המזרחי, 1 מפועלי ציון שמאל, 2 - מ"מחזיקי הדת" ו- 2 מרשימת המתבוללים. בראשות הקהילה התחלפו הציונים עם המתבוללים. בין ראשי הקהילה יצוינו נציג הציונים פנחס ריזל ונציג המתבוללים פאביאן אורמאן, לשעבר ראש בית-הספר מיסודו של הבארון הירש. לאחר שהרב יצחק ציף עזב את טלומאץ' ועבר לכהן כראב"ד בלבוב, שימש אב"ד הדיין נתן-נטע אייזנר. ב- 1932 נבחר כרבה של טלומאץ' ר' יצחק האגר, בן האדמו"ר מאוטיניה. בראשית שנות ה- 30 פעל בטלומאץ' האדמו"ר ר' אלימלך לאם, שבא לטלומאץ' מיארוסלאב (נפטר ב- 1938). מוסדות-סעד מועטים היו בטלומאץ'. התקיים ועד למען יתומים, שסידר את הילדים מהם בבית-יתומים בווינילוב ומהם ב"בורסה" למלאכה בסטאניסלאבוב. לעתים התקיימו מטבחים עממיים בחורף, ובהם חילקו לילדים נזקקים כוס חלב ולחמניה. בחורף דאגה הקהילה בדרך-כלל לעצי הסקה לעניים. פעולות הסעד גברו כאשר קמה ויצ"ו ב- 1936. אחרי המלחמה, עם הפסקת פעולתו של בית-הספר מיסודו של הבארון הירש, למדו רוב ילדי היהודים בבתי-הספר העממיים הכלליים שבעיר. הגימנסיה בטלומאץ' הוקמה, כאמור, ב- 1912 ובין מוריה הראשונים ובמשך התקופה כולה היו יהודים. המחזור הראשון של הגימנסיה סיים ב- 1918, ומאז ועד פרוץ המלחמה קיבלו בו תעודות-בגרות 158 יהודים (ביניהם 29 בנות), שהם 35.8% של כלל מקבלי תעודות-הבגרות. רק מקצת מילדי היהודים המשיכו ללמוד בחדרים. ב- 1922 עשה הבונד נסיון להקים בית-ספר עממי ביידיש ואף-על-פי שהובאה לטלומאץ' מורה מווילנה, לא נפתח בית-ספר זה. זמן-מה התקיים בטלומאץ' גן-ילדים, ובו לימדו את הפעוטות גם עברית. ב- 1936 הוקם בטלומאץ' ועד להכשרה מקצועית ליהודים "ווזט", שפעל בהשראת הוועד של סטאניסלאבוב. השכלה יהודית ועברית משלימה קיבלו ילדי היהודים בבית-הספר "שפה ברורה". ב- 1928 למדו בו 160 תלמידים. באותה שנה עלה באש בנין בית-הספר והוא חזר וניבנה בעזרת תרומה של בן-העיר מווינה. ב- 1930 למדו בו 100 ילדים. ליד הציונים הכלליים פעל מועדון "תקוות ישראל" ובו חוג לדראמה, ספריה ומועדון "טוינבי-האלה". ליד פועלי ציון שמאל המשיכה לפעול הספריה על-שם בורוכוב בת כ- 500 ספרים. מהם 430 ביידיש. לספריה זו היו 115 קוראים קבועים. גם הבונד קיים ספריה ומועדון-תרבות. בטלומאץ' התקיימו שני איגודי ספורט: "חשמונאי" ליד הציונים הכלליים והתאחדות "וגווייזדה" (הכוכב) ליד פועלי ציון שמאל. ל"חשמונאי", שהתארגן ב- 1926, היתה סקציית כדורגל קבועה וסקציות ספורט בלתי-קבועות. בשנות ה- 20 היו היחסים בין היהודים והאוכלוסיה האוקראינית תקינים. ב- 1929, כשסגרו היהודים את חנויותיהם במחאה על הפרעות בארץ-ישראל, הזדהו עמם הסוחרים האוקראינים וסגרו אף הם את עסקיהם. אולם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה התערערו היחסים בין היהודים ובין האוקראינים, וב- 1937 פרצו איכרים מוסתים ובזזו את חנויות היהודים. המשטרה התערבה ואסרה 13 פורעים

במלחה"ע ה - II

האוכלוסיה היהודית קיבלה את הסובייטים במחצית השנייה של ספטמבר 1939 ברגשות מעורבים: מצד אחד היתה הרגשת הקלה שנמנע הכיבוש הגרמני אבל מצד אחר היו חששות ואי-ודאות לגבי התמורות האפשריות בתחום הפוליטי, הכלכלי והדתי. משפחות אמידות חששו מפני הלאמת רכוש, ואמנם כל המפעלים והעסקים המסחריים הגדולים הולאמו. החנויות הפרטיות הקטנות נסגרו מעצמן לאחר שכל המלאי שבהן אזל. בעלי-מלאכה חלקם המשיכו לעבוד באופן פרטי, אך ב- 1940 לחצו השלטונות על התארגנות בקואופרטיבים. באביב 1940 נאסרו והוגלו מספר משפחות יהודיות מבין השכבה האמידה לשעבר, וכן אנשים שהואשמו ב"ספסרות". ביוני 1940 הוגלו פליטים יהודים שמצאו מקלט בטלומאץ' וסירבו לקבל את האזרחות הסובייטית. לאחר שפרצה המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות ב- 22.6.1941 עזבו את העיר יהודים, בעיקר הללו שהיו פעילים במסגרות המימשל הסובייטי, במפלגה הקומוניסטית ובתנועת-הנוער שלה, אך לא כולם הצליחו להגיע לפנים ברית-המועצות. ב- 7.7.1941 נכנסו לעיר יחידות הצבא ההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים. המימשל העירוני היה בידי האוקראינים. בכפרים הסמוכים לטלומאץ' נחטפו עשרות יהודים בידי האוקראינים והוטבעו בנהר דנייסטר. בעיר עצמה אסרו השוטרים האוקראינים יהודים רבים, והללו שוחררו רק לאחר שעונו ונפצעו. בראשית אוגוסט 1941 הובאו לטלומאץ' יותר מ- 1,000 יהודים פליטים מקארפאטורוס. בני הקהילה המקומית התארגנו להגשת סיוע לפליטים. חלק מן הפליטים הללו נמסרו על-ידי המושל הצבאי ההונגרי בידי האוקראינים והם הוטבעו בנהר דנייסטר. בין הקרבנות היו גם מספר יהודים מקומיים שהוטבעו אף הם. בספטמבר 1941 הגיעו לטלומאץ' אנשי הגיסטאפו מסטאניסלאבוב, ובידיהם רשימה של 8 אנשים שהיודנראט נדרש להסגירם. כאשר נודע הדבר לאליהו רדנר יו"ר היודנראט, ולסגנו משה מנדל בילדנר, הזהירו את המבוקשים כדי שיסתתרו. בתגובה על כך איימו הגרמנים, שאם לא יוסגרו המסתתרים יומתו חברי היודנראט. לפי מקור אחד, לא נכנעו רדנר ובילדנר ללחץ ולא הסגירו את המבוקשים, ואמנם הם נרצחו. לאחר-מכן נמצאו 3 יהודים מתוך ה- 8 שברשימת המבוקשים, אך אנשי הגיסטאפו הודיעו שאם גם הנותרים לא יוסגרו יוצאו להורג 300 יהודים. בעקבות איום זה הסגירו את עצמם 3 נוספים מבין המבוקשים לידי המשטרה האוקראינית ונרצחו. האיום בטבח המוני בשלב זה חלף. היו"ר השני של היודנראט היה ד"ר שטיינברג, וסגנו הרצל שיפר. ליד היודנראט פעלה המשטרה היהודית ומפקדה חיים רייצר. בקרב אחדים מניצולי טלומאץ' רווחת ההערכה שד"ר שטיינברג, בתפקידו כיו"ר היודנראט, סבר שעל-ידי היענות לדרישות הגרמנים אולי ניתן יהיה להציל כמה מבני הקהילה, בעיקר אלה החיוניים למשק הגרמני. באוקטובר 1941 נצטוו יהודי טלומאץ' למסור את כל הזהב והכסף שברשותם, ובדצמבר אותה שנה - כל בגדי הפרווה אשר להם. באותה תקופה הוטל עליהם לרהט 32 דירות שבהן שכנו גרמנים. ב- 3.4.1942 הגיעו לטלומאץ' אנשי המשטרה הגרמנית מהורודנקה. הם ציוו על היהודים להתאסף בבניין בית-הספר הפולני כדי "להעבירם מן העיר למקום אחר". ליהודים הותר לקחת 20 ק"ג מטלטלין, וכך יצרו הגרמנים את האשליה כי אמנם מדובר רק בהעברה. חלק מיהודי טלומאץ' העדיפו להסתתר ולא להתייצב במקום האיסוף. כ- 1,000 איש שנענו לצו, נלקחו לסטאניסלאבוב ונרצחו בטחנת-קמח של רודולף - אחד ממקומות ההוצאה-להורג של יהודי סטאניסלאבוב והסביבה. באביב 1942 פקדו רעב כבד ומגיפת טיפוס את יהודי טלומאץ'. ליהודים הותר לקנות מצרכי מזון רק פעמיים בשבוע, בין השעות 13.00 עד 14.00, אך בשעות אלה היה כבר השוק ריק ולא ניתן היה לקנות בו דבר. בראשית מאי 1942 רוכזו היהודים בגיטו. לתוכו הוכנסו גם שרידי היהודים מן היישובים הסמוכים וביניהם מניז'ניוב ומאוטיניה. המצוקה בגיטו גברה יותר ויותר בשל הקשיים בהשגת מזון ובגלל הצפיפות. היודנראט הקים בית-חולים לטיפול בחולי הטיפוס, אך צוות הרופאים והאחיות, על אף מסירותם, לא יכלו להקל על החולים אלא מעט מאד. מטבח ציבורי חילק מנות-מרק דלות למאות רעבים. בגיטו קיימו נשים אחדות בית-יתומים, ובו שהו ילדים שהוריהם ניספו באקציה של אפריל מרעב ומחולי. ב- 18.5.1942 החלה אקציה. במהלכה נרצחו ברחובות העיר כ- 180 איש וכ- 350 שולחו למחנות-העבודה בוויניקי ובזבורוב. קבוצה אחת של צעירים שולחה למחנה יאנובסקה בלבוב. יהודים שהתפזרו בעת האקציה הזאת ביערות נתפסו על-ידי המשטרה האוקראינית והאוכלוסיה המקומית והוסגרו לידי הגיסטאפו. בראשית יוני 1942 נתפסו כ- 70 יהודים, בעיקר קשישים וחולים, ונרצחו אחרי עינויים קשים בבית-הקברות היהודי במקום. בחודשי הקיץ 1942 היה על היודנראט לספק מדי יום כ- 200 גברים לעבודות-כפייה. הם הועסקו באחזקת כבישים, גשרים ומסילות-ברזל - בעיקר בסביבות פולאהיצ'ה. למן אביב 1942 החלו יהודי טלומאץ' בחיפוש אחר אמצעי-הצלה במידת האפשר. בעלי קשרים עם משפחות נוצריות ניסו למצוא אצלן מחסה בעת האקציות, אולם רק מעטים הצליחו בכך. אחרים בנו מחבואים בעיר עצמה וביערות הסביבה. תחילה היו אלה מקומות-סתר פשוטים, אך במשך הזמן נבנו בונקרים משוכללים ומוסווים היטב לקבוצות גדולות, וניתן היה להיחבא בהם לפרקי-זמן ארוכים למדי. ואולם רבים מן המסתתרים נתגלו בגלל הלשנות של האיכרים בסביבה. באוגוסט 1942 הוחל בחיסול הקהילה בטלומאץ', והתהליך נמשך עד ראשית ספטמבר. רבים נרצחו במקום, אחרים נלקחו לסטאניסלאבוב והוצאו שם להורג בבית-הקברות היהודי. רק כ- 80 איש, בעיקר בעלי-מלאכה, הושארו בטלומאץ' להשלמת עבודות חיוניות לגרמנים ולסידור הרכוש היהודי, אבל גם הם נהרגו אחרי זמן קצר. ב- 10.9.1942 הוכרזה טלומאץ' כ"יודנריין". אחרי חיסול הקהילה הודיעו הגרמנים, כי כל מי שיעניק מקלט ליהודים צפוי לעונש מוות. המצוד אחר שרידי היהודים המסתתרים נמשך עד שחרור העיר בידי הסובייטים. בטלומאץ' היו גילויים של התנגדות אישית לגרמנים ולעוזריהם. כך, למשל ירה ד. צילר בשוטר אוקראיני. התארגנה קבוצת צעירים יהודים מטלומאץ' שפעלה ויחד עם יהודים מיישובים אחרים בסביבות בוצ'אץ'. קבוצה זו ידועה בשמות "הכנופיה מטלומאץ" או "הכנופיה מבוצ'אץ'". צעירים יהודים מטלומאץ' הגיעו במהלך הגירושים לגיטאות שונים בסביבה, והשתלבו בדרכים שונות של נסיונות-הצלה והתנגדות כגון שוטטות מאורגנת ביערות תוך הגנה עצמית ואף פעילות פארטיזאנית. טלומאץ' נכבשה על-ידי הסובייטים במארס 1944, אך באפריל של אותה שנה, בעקבות התקפת-נגד, נכבשה שוב העיר על-ידי הגרמנים שהחזיקו בה עד יולי 1944, ואז שוחררה סופית. בטלומאץ' התאספו בימים הראשונים לאחר השחרור כ- 30 ניצולים. בחודשים לאחר מכן נוספו עוד מספר יהודי טלומאץ' שהתקבצו ממחנות שונים ומרחבי ברית-המועצות. בעיר שררה מתיחות בשל פעילותן של כנופיות "באנדרה" שפעלו באיזור; שארית הפליטה חיה בחרדה מתמדת, ואמנם 2 יהודים נרצחו בידי אנשי הכנופיות. רוב הניצולים עזבו את העיר ופנו מערבה לפולין ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות. החיים היהודיים בטלומאץ' פסקו. השלטונות הסובייטיים הפכו את בית-הכנסת הגדול לבית-מלאכה. בית-הקברות היהודי העתיק נמחה מעל פני האדמה. גם בית-הקברות החדש הוזנח.